שאלה:
האם האיסור לדבר בבית כנסת הוא רק בזמן התפילה? או גם אחרי? למשל אם יש קידוש בבית כנסת אז מותר לדבר? הבעיה לדבר היאנ משום קדושת המקום או משום התפילה?
תשובה:
שלום וברכה
האיסור בעקרון הוא גם שלא בשעת התפילה, אבל יש שכתבו שכיון שבית הכנסת נבנה לכתחילה על דעת כן שיאכלו שם וידברו בשעת הקידוש וכו' – יש לסמוך להקל.
מקורות:
בשולחן ערוך בסי’ קנא סעי’ א כתב: בתי כנסיות ובתי מדרשות, אין נוהגין בהם קלות ראש כגון: שחוק והתול ושיחה בטילה, ואין אוכלים ושותים בהם ולא מתקשטין בהם ולא מטיילין בהם ולא נכנסים בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ות”ח ותלמידיהם מותרים לאכול ולשתות בהם, מדוחק, וי”א דבבה”מ אפי’ שלא מדוחק שרי (ר”ן פ’ בני העיר). ואין מחשבים בהם חשבונות, אא”כ הם של מצות, כגון: קופה של צדקה ופדיון שבויים.
ונראה מדבריו, שאף שאין לשוחח שיחה בטלה בבית הכנסת, דבר שהוא לצורך והיציאה מבית הכנסת כרוכה בביטול תורה מותר לדבר, וכפי שהתירו לתלמידי חכמים לאכול ולשתות שם מדוחק.
בערוך השולחן שם סעי’ ה המליץ טוב על מנהג העולם שמדברים בבית הכנסת, שהואיל ובתי כנסיות שבחו”ל עשויים על תנאי קדושתם פחותה, ואין חומרת האיסור נוהגת בהם כל כך. אך עדיין לגבי בני ארץ ישראל יש להזהר יותר. אף שגם בארץ ישראל נהגו לעשות תנאי מתחילה שקדושת המקום לא תאסור אכילה ואפשר שזה מועיל גם לענין זה.
וראה במשנה ברורה שם שכתב: אפילו שיחת חולין שהיא לצורך פרנסה דבחוץ שרי בביהכ”נ אסור, ובפרט שיחה בטלה לגמרי דבודאי שראוי למנוע תמיד מזה [פמ”ג] , ובזוה”ק פ’ ויקהל הפליג מאד בגודל העון הזה, וכ”ש שיש ליזהר בביהכ”נ וביהמ”ד מעון דבורים אסורים כגון לשה”ר ורכילות ומחלוקת וקטטות, כי מלבד שהם עונות חמורים מאד עוד יגדל העון יותר במקום קדוש כי הוא מזלזל בכבוד השכינה. ואינו דומה החוטא בינו לבין עצמו לחוטא בפלטין של מלך לפני המלך. ועוד תגדל הרעה בזה שהוא מכשיל גם את הרבים בעונות החמורות הנ”ל וכו’, ומתחלה הותחל העון באיזה אנשים ולבסוף יתלקטו ויתחברו חבורות חבורות לריב איש ברעהו עד שנעשה כל הביהכ”נ כמדורה גדולה. ובעו”ה באין מזה כמה פעמים לידי חרפות וגידופין והלבנת פנים ברבים וכו’, ע”כ הירא וחרד לדבר ה’ ישים תמיד עיניו ולבו לזה שלא לדבר שום דברים בטלים בביהכ”נ וביהמ”ד והמקום הזה יהיה מיוחד אצלו רק לתורה ולתפלה.
סגולה נפלאה לרחמי שמים – לכל עם ישראל החביבין זה הזמן לנו להתעורר להתחזק ולקבל את שמירת ההלכה של מורא מקדש ובפרט בשעת התפלה.
א: שלא לדבר בזמן התפלה מתחלתה ועד סופה, וגם לא בקריאת התורה. [שו"ע או"ח סימן קכ"ד וסימן קמ"ו ושם במפרשים]
ב: לסגור הפלאפונים. שו"ע או"ח סימן צ"ו.
ג: שלא ללכלך את ריצפת הבית הכנסת בזריקת ניירות טישו וכדומה.
שו"ע או"ח סימן קנ"א, אשר הזלזול בזה הרי זה גורם לא רק לצרות רח"ל כמובא בספה"ק, אלא גם לסגירת בתי הכנסת כמובא בספר חסידים סימן ר"ט וזה לשונו, אם תראה בית של צדיק או בית הכנסת חרב, או רשעים דרים בו, דע שישראל היו דרים בו דרך בזיון.
וכן בית המדרש שנוהגים בו קלות ראש, סופו נופל ביד ערלים, דיו לעבד שיהא כרבו, כי לא נהגו נכרים קלות ראש ובזיון בבית ד' עד שנהגו בו ישראל, שנאמר ירמי' ז יא, המערת פריצים היה הבית הזה, ואח"כ וארוה כל עוברי דרך. לעולם לא יעשו הערלים רעה, אלא א"כ יעשו ישראל תחילה רעה ביניהם זה לזה. ולא יתבזו ת"ח אא"כ יבזו זה לזה תחילה, או שמבזין את התורה ואין מוחין בידם.
ובענין האיסור הנורא והאיום לדבר בשעת התפלה;
בשעת התפלה לא ישיח שיחת חולין ואם שח הוא חוטא וגדול עוונו מנשוא וגוערים בו [שו"ע או"ח קכ"ד ז'] ולשון זה 'גדול עוונו מנשוא' אין לו אח ורע בשאר מקומות בשו"ע, ומקורו באורחות חיים בשם רבינו יונה (כמובא בב"י), וטעם חומרתו הכבידה נימק בספר הגן דרך משה [ליום תשיעי] בזה"ל "ונראה לי כוונת השו"ע שהוא כמו רוצח שנהרגים על ידו כמה בנים וכו' ועל כן חטאו גדול כמו חטא קין שהרג לאחיו וגדול היה עוונו מנשוא [בראשית ד' י"ג].עיי"ש באריכות בזה.
ובאגה"ק להאדמו"ר מוהרד"ב מליובאויטש זי"ע בנו דשו"ע הרב "אשר כל הקטרוגים למעלה ולמטה בבני חיי ומזוני הכל בא מזה אשר כל איש לשונו התהלך בארץ בעת תפילות הציבור", וכבר נתחברו כמה ספרים וליקוטים בגודל חומרת העוון הזה אשר כעדות רבינו בעל תוס' יו"ט בעטיה נגרם גזירות ת"ח ות"ט ר"ל.
ועוד מחומרת עוונו הגדול מנשוא כי לא רק לעצמו מקלקל שלא תתקבל תפילתו אלא גורם גם לשאר העם שלא יקובל תפילתן. [יערות דבש דרוש ד', עוללות אפרים חלק ד' עמוד ג', עבודת ישראל עמ"ס אבות פ"ה מ"ד] ועוד.
ולכן מי שמכיר בעצמו שאינו יכול להתאפק מלדבר בעת התפילה טוב לו שלא יבוא לביהכנ"ס כל עיקר. מעלות המדות פרק ז', שלמי ציבור י"ג:, פחח עינים להחיד"א "המדבר שיחת חולין בביח הכנסה טוב לו שלא יבוא כל עיקר" וכו'. כי הוא חוטא ומחטיא וגורם לשכינה שתסתלק מישראל וכעובד עבודה זרה. דרושי חח"ס [ח"ב דף ש"ט: דרשות לז' באב] כי הבל פיו של המדבר דברים בטלים בתפילה טמא הוא ועל ידו מקבל התפילות מכניסן אל החיצונים והוי ליה כעובד ע"ז.
ועוון זה אין כמותו לרוע ומעכב הגאולה. ס' יש נוחלין אביו של השל"ה "האלקים [לשון שבועה] בכל העבירות לא ראיתי לרוע כלדבר בביהכ"נ בזדון לבו וכו' ומושך עליו כח היצה"ר ומזלזל בכבוד הקב"ה והוא כירבעם בן נבט החוטא ומחטיא ועון זה מעכב הגאולה".
וכמה בתי כנסיות נחרבו עקב עוון זה. כדאיתא במשנ"ב סקכ"ז בשם הא"ר בשם כל בו. ויגדל ר"ל העוון מאד אם הדיבורים כוללים לשון הרע וליצנות וכו' וביתר שאת בשבתות וימים טובים. איגרת הגר"א איגרת עלים לחרופה, כה"ח סי' קנ"א סק"ח.
וכל הדברים האמורים אינם רק לענין חזרת הש"ץ, אלא גם על המדבר בשעת קריאת התורה, כדכתבינן בסי' קמ"ו אות ב' עיי"ש.
וגם אמורים על שאר חלקי התפילה, כשהציבור מתאספין יחד לתפילה שהיא עת רצון לפניו יתברך להתגלות לבא אל מקדש מעט, והמספר אז בצרכיו מראה בעצמו שאינו חפץ להתבונן ולראות בגילוי כבוד מלכותו ונעשה מרכבה טמאה ומכניס התפילות אל החיצונים ר"ל.
כל הספרים הנ"ל אין מדגישים בדבריהם על חזרה הש"ץ דווקא, אלא מיירי לענין זמן תפילת הציבור, ומפורש כן הוא בשו"ע הרב שכותב [בסעי' י'] על דברי השו"ע שהשח בעת חזרת הש"ץ גדול עוונו מנשוא "שכל המשיח בביהכ"ג בשעה שהציבור עסוקין בשבחו של מקום מראה בעצמו שאין לו חלק באלקי ישראל", ומקורו בזוה"ק פ' תרומה (קל"א:), ליקוטי אמרים תניא באיגרת הקודש כ"ד.
אני לומד בכולל ,שזה בית כנסת! ולאחר התפילה יושבים ללמוד על פי סדר ואז עושים סעודה וממשיכים בסדר הלימוד עד 1. בין לבין גם מדברים דיבורי חול בתוך החבורה הלומדת. האם זה אסור?
אנשים שלומדים שעות רבות ועל ידי האכילה במקום נמנע מהם ביטול תורה נהגו להקל כמובא במשנה ברורה בסי' קנא. דיבורים יש לצמצם למה שצריך.
השאר תגובה