לתרומות לחץ כאן

פרשת כי תצא – השפעת הקבלה על הפסיקה

הרב יגאל גרוס 

פתיחה

בפרשת השבוע מופיעה מצוות שילוח הקן. מפשט לשון התורה משמע ('כי יקרא'), שאין חובה ללכת לחפש קן ציפור בשביל לשלח אותו ולקיים את מצוות שילוח הקן, ואכן כך נוקטת הגמרא בחולין (קלט), שמתחייבים במצווה זו רק כאשר נפגשים במקרה בקן (האם אדם שלא צריך את הביצים, יש לו עניין לשלח את האם? עיין בהערה[1]).

אמנם בניגוד לדברי הגמרא, בספר הזוהר (תיקוני זוהר ו') נכתב, שיש לחפש בהרים ובגבעות קן של ציפור, בשביל לקיים את מצוות שילוח הקן. הטעם לכך הוא, שכאשר משלחים את האם מקינה ולוקחים לה את הביצים, היא צווחת מצער, ומתוך כך מתעוררים עלינו רחמי הקב"ה, "ששומע" את הציפור המתגעגעת לבניה, וכואב לה שהם רחוקים ממנה.

רואים שלמרות שבגמרא מפורש שאין צורך לחפש אחרי קן ציפור, הזוהר חולק, וסובר שיש מצווה לחפש קן ציפור בשביל לשלח אותו (וע"ע בישכיל עבדי אבה"ע ח"ו סי' קכג). למעשה כאשר יש סתירה בין הקבלה לבין הגמרא, אנו פוסקים כדברי הגמרא (בית יוסף סי' קמא, חת"ס ד, פח, משנ"ב כה, מב). אמנם יש מספר מקומות בהם ההלכה כן הוכרעה או הושפעה מהקבלה, ובכך נעסוק הפעם.

בין הקבלה לפשט

א. הנחת תפילין בחול המועד – הכרעת מחלוקת בין הפוסקים

נפסק להלכה שבשבת ויום טוב, אין להניח תפילין. אך הגמרא לא אומרת האם יש להניח תפילין בחול המועד, ונחלקו הראשונים בכך, ומצינו שלוש שיטות:

  1. הרשב"א והראב"ד (שו"ת הרשב"א ח"א סי' תרצ) פסקו, שאין להניח תפילין בחול המועד.
  2. הרא"ש (הל' תפילין סי' סז) והמהר"ם פסקו, שיש להניח תפילין בחול המועד בברכה.
  3. הסמ"ק (סי' קנד) והתרומה פסקו, שיש להניח תפילין בחול המועד, אך בלא ברכה.

כיצד נפסק להלכה? הבית יוסף (או"ח סי' לא) כתב, שלמרות שבהתחלה נהגו להניח תפילין בחול המועד כפסיקת הרא"ש, נוהגים כיום שלא להניח. מדוע? מכיוון שהזוהר כתב בתוקף שלא להניח תפילין בחול המועד, אין להניח, וזו לשונו:

"ועכשיו נהגו כל בני ספרד שלא להניחם בחול המועד. ושמעתי שמקודם היו מניחים אותם בחול המועד כדברי הרא"ש, ואחר כך מצאו שכתב רבי שמעון בר יוחי במאמר אחד, שאסור להניחם בחול המועד ועל כן נמנעו מלהניחם בחול המועד וכן כתב דודי ר' יצחק קארו ז"ל בתשובה. והמאמר ההוא מובא במדרש הנעלם לשיר השירים (זוהר חדש שיר השירים ח)."

מדוע פסק הבית יוסף כדברי הזוהר, כנגד דברי הפוסקים? צריך לומר, שבמקרה הזה הזוהר לא חולק במפורש על דברי הגמרא, אלא שיש מחלוקת בין הפוסקים, והזוהר רק מכריע ביניהם, וכך כתב גם המשנה ברורה (כה, מב): "במקום שיש פלוגתא בין הפוסקים דברי קבלה יכריע". הרב פיינשטיין טען (אג"מ או"ח ד, ג), שרק הזוהר מכריע בין הפוסקים, אבל קבלת האר"י – לא.

אמנם הרמ"א (לא, א) פסק שיש להניח תפילין בחול המועד, כפסק הרא"ש ולא כדברי הזוהר. אך אין לומר בהכרח שהוא לא מסכים עם הבית יוסף, שהזוהר יכול להכריע בין הפוסקים, אלא שנהגו במדינות אשכנז להניח תפילין כפסק הרא"ש, ולכן אין לשנות את המנהג בעקבות הזוהר, וכך משמע מדבריו (למעשה כיום גם האשכנזים לא מניחים תפילין בחול המועד כדעת הגר"א).

ב. שניים קוראים בתורה – מחלוקת בין הפוסקים לזוהר

אמנם מצינו מקום שבו מרן והרמ"א כן חולקים בהתייחסות לזוהר.

הטור (או"ח קמא) הביא את דבריו של אביו, הרא"ש, שנקט, שכאשר עולה אדם לתורה, עליו לקרוא ביחד עם בעל הקורא (אולם רק להשמיע לאוזניו ולא בקול רם), וכן כתבו התוספות (ב"ב טו ע"א). בטעם הדבר הסביר הרא"ש, שמכיוון שהעולה מברך ברכות התורה, עליו לומר מיד בסוף הברכות דברי תורה, לכן כדי שברכתו לא תהא לבטלה, הוא צריך לקרוא עם הקורא.

מרן בבית יוסף (שם) לאחר שהביא את דברי הרא"ש, הביא את דברי הזוהר שכתב, שקריאת התורה בבית כנסת, דומה למעמד הר סיני, ולכן כמו שבהר סיני רק קול אחד נשמע, כך גם בקריאת התורה צריך שרק אחד ידבר וכולם ישתקו, ובלשון הזוהר "ואסיר למיקרי באורייתא בר חד בלחודוי, ושתקין ושמעין מלה מפומיה כאילו קבלין לה האי שעתא מטורא דסיני".

אמנם למסקנה הוא בכל זאת מתיר לעולה לקרוא בלחש, משום שאפשר שהזוהר אסר רק כאשר הקורא משמיע לאזנו, אבל כאשר העולה קורא בשקט לגמרי, מותר. כך אפשר לצאת מצד אחד ידי חובת הזוהר, שרק אדם אחד יקרא. מצד שני כדעת הרא"ש, שלא תהא ברכתו לבטלה.

הרמ"א בדרכי משה (ס"ק ב) חלק על הבית יוסף. ראשית, הוא טען שאפשר להסביר אחרת את דברי הזוהר, ושגם העולה יכול להשמיע לאזניו. הוא ביאר שהזוהר אסר, רק כאשר העולה קורא בקול רם, שגם האנשים בקהל שומעים את קריאתו, אבל כאשר הוא משמיע רק לאזניו – מותר גם לדעת הזוהר.

הרמ"א מוסיף, שגם אם נאמר שאכן הזוהר חולק על דברי הפוסקים, בכל מקרה אין לזוז מדברי הפוסקים, שלא כדברי הבית יוסף שטען שכאשר הפוסקים חולקים על הזוהר, יש להתחשב בדעת הזוהר.

למעשה הם נחלקו בשולחן ערוך (או"ח קמא, ב):

"לא יקראו שנים, אלא העולה קורא ושליח ציבור שותק, או שליח ציבור קורא והעולה לא יקרא בקול רם; ומכל מקום צריך הוא לקרות עם השליח ציבור, כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, אלא שצריך לקרות בנחת, שלא ישמיע לאזניו. הג"ה (=רמ"א): ואפילו משמיע לאזניו ליכא למיחש (= אין בכך בעיה), דלא עדיף מתפלה, כדלעיל סימן ק"א."

ג. ברכות השחר – מחלוקת בין הקבלה לשולחן ערוך

מקום נוסף בו רואים את התערבותה של תורת הסוד, הוא בעניין ברכת השחר. הגמרא במסכת ברכות (ס ע"ב) מפרטת את ברכות השחר, שמוטל על כל אדם לומר בבוקר.

מפשט דברי הגמרא משמע, שרק במידה ואדם נהנה הוא צריך לברך. כלומר, רק אדם שלובש חגורה, מברך את ברכת 'אוזר ישראל בגבורה'. רק אדם שפורס סודר על ראשו, מברך עוטר ישראל בתפארה, ואכן כך פסקו להלכה הרמב"ם (תפילה ז, ז) והתוספות (ד"ה כי), ובעקבותיהם השולחן ערוך (או"ח מו, ח):

"כל הברכות האלו אם לא נתחייב באחת מהן, כגון שלא שמע קול תרנגול או שלא הלך או לא לבש או לא חגר, אומר אותה ברכה בלא הזכרת השם."

הרמ"א (שם) חלק על דברי השולחן ערוך, ופסק בעקבות הרמב"ן והר"ן (פסחים ז ע"ב), שיש לברך בכל יום ברכות השחר, משום שלשיטתם ברכות השחר הן ברכות השבח על כך שהעולם כל יום נברא מחדש, לכן יש לברך את כל הברכות בכל יום, גם אם האדם לא נהנה מאותו דבר שהוא מברך עליו.

לכאורה, הספרדים היו אמורים לברך את ברכות השחר רק כאשר הם נהנים מן הדבר, כפסק השולחן ערוך. בכל זאת קא חזינן, שהספרדים מברכים כל יום את כל ברכות השחר, מדוע? הסיבה לכך היא, שהאר"י בשער הכוונות (א, ע"ג) כתב, שיש להגיד את הברכות הללו כל בוקר, גם אם האדם לא נהנה, משום שהם רומזים לאורות עליונים, ובלשונו:

"כל השמונה עשרה ברכות שיש מן הנותן לשכוי בינה חייב האדם לסדרם ולברכם בכל יום, אף על פי שלא מתחייב הוא בהם, לפי שכולם הם רמזים נפלאים אל אורות עליונים, ואין לבטלם אפילו אם האדם לא יישן בלילה או אם לא הסיר מצנפתו או סודרו או נעליו…"

כדברי האר"י שיש לברך כל בוקר, נקטו להלכה הפרי חדש (ס"ק ח), הבן איש חי (רב פעלים ב, ח) הברכי יוסף (ס"ק יב) ועוד.                   עולה מסוגיה זו, שלמרות שהשולחן ערוך פסק כדעת הרמב"ם שרק כאשר נהנים יש לברך ברכות השחר, להלכה לא נוהגים כמותו אלא כדעת הקבלה, שיש לברך בכל מקרה ברכות השחר, ועיין הערה[2].

ד. נטילת ידי הכהנים על ידי הלווים – חידוש הלכה מהזוהר

הלכה נוספת שנפסקה בעקבות הזוהר, היא נטילת ידי הכהנים. הגמרא במסכת סוטה (לט ע"א) פוסקת, שלפני שהכהן עולה לדוכן, הוא צריך ליטול את ידיו. נחלקו רש"י (ד"ה שלא) והרמב"ם (ביאת המקדש ה, ג. תפילה טו, ה), מה הדין כאשר הכהן נטל את ידיו בבוקר, ולא נגע במקומות המכוסים? הרמב"ם נקט, שבכהאי גוונא הכהן לא צריך ליטול שוב את ידיו, ואילו לדעת רש"י, גם במקרה כזה הכהן צריך ליטול שוב את ידיו.

כיום נהוג, שהלווים נוטלים את ידי הכהנים, והבית יוסף (או"ח קכח) תמה מהיכן מקורו של מנהג זה, שהרי בגמרא לא כתוב שדווקא הלווים הם אלו שצריכים ליטול את ידי הכהנים. לבסוף הוא כתב, שהמקור למנהג זה הוא מדברי הזוהר (נשא קמו ע"ב) שכתב, שמכיוון שהלווים הם קדושים, צריך שדווקא הם יוסיפו קדושה על ידי הכהנים הקדושים

שבת שלום![3]

[1] האם אדם שלא צריך את הביצים, צריך לשלח את האם? בחוות יאיר (סי' סז) נקט שגם במקרה כזה יש לשלח את האם. אך רוב האחרונים, וביניהם החזון איש (יו"ד קעה) והגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה תנינא, סי' ה) פסקו שאין עניין בכהאי גוונא לשלח את האם. לא זו בלבד, אלא שהחתם סופר כתב (או"ח סי' ק) שמי שמגרש את האם ואין לו מה לעשות עם הביצים הוא אכזרי, ועובר על איסור צער בעלי חיים מדאורייתא.

[2] מקרה נוסף כבדרך אגב, ביחס לתורת האר"י, השולחן ערוך (או"ח מז) פסק שאין לברך את ברכת 'הנותן ליעף כח', משום שהיא לא נזכרה בתלמוד. החיד"א (שו"ת עין טוב סי' ז) לעומת זאת פסק, שיש לברך את הברכה הזאת בעקבות האר"י. הוא נימק את פסיקתו בכך: "דודאי אלו מרן ז"ל היה יודע מגדולת האר"י, ושהוא אמר לאומרה כן, הוה עביד עובדא בנפשיה", כלומר שבוודאי שאם השולחן ערוך היה יודע מגדולת האר"י, הוא היה משנה מפסיקתו, ופוסק שיש להגיד את ברכת הנותן ליעף כח. הרב עובדיה (יביע אומר ב, כה) חלק על קביעתו של החיד"א, וטען ש"עם כל הכבוד לרבינו האר"י ז"ל, עטרת בראש כל אדם, לא בשמים היא", ומכיוון שהאר"י ביסס את פסיקותיו על טעמים רוחניים, אין לקבל בכל עניין את פסיקת האר"י כנגד השולחן ערוך.

[3] רוצה להדפיס את הדף (בגירסת 'וורד') לקרוא בשולחן שבת? פנה אלינו [email protected]

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *