פרשת כי תבוא: האם מותר לתת אוכל לאדם שלא יברך

מערכת האתר
י"ז אלול ה'תשע"ח

הרב יגאל גרוס     

פתיחה

בפרשת השבוע מסופר שבני ישראל עמדו למרגלות הר גריזים ועיבל, וקיללו או ברכו את מי שיעבור או יקיים את דברי התורה. אחת מהקללות המופיעות היא, שאסור להטעות עיוור בדרך (מקור הפסוק בספר ויקרא). למרות שמפשט לשון התורה משמע, שאסור להכשיל אדם בצורה פיזית, חז”ל למדו מכאן, שהכוונה להכשלה רוחנית, כפי שמבאר הרמב”ם בספר המצוות (רצט):

”והמצוה הרצ”ט היא שהזהירנו מהכשיל קצתנו את קצתנו בעצה והוא שאם ישאלך אדם עצה בדבר הוא נפתה בו ובאה האזהרה מלרמותו ומהכשילו, אבל תיישירהו אל הדבר שתחשוב שהוא טוב וישר. והוא אמרו יתעלה (קדושים יט) ולפני עור לא תתן מכשול… ולאו זה אמרו, שהוא כולל גם כן מי שיעזור על עבירה או יסבב אותה, כי הוא יביא האיש ההוא שעיוורה תאוותו עין שכלו וחזר עור ויפתהו ויעזרהו להשלים עבירתו או יכין לו סבת העבירה.”

כפי שכותב הרמב”ם, הלאו כולל גם איסור להכשיל אדם בעבירה. השולחן ערוך (או”ח קסט, ב) פסק, שאסור לתת לאכול ולשתות לאדם שלא יברך, משום שמכשילים אותו בעבירה, ועוברים על לפני עיוור לא תתן מכשול. כבר העיר הגאון מלובלין (שו”ת תורת חסד, או”ח סי’ ה), שלא מקפידים על כך ”ויש לצדד להתיר. וללמד זכות מה שהעולם אין נזהרין”, ובכך נעסוק הפעם.

לפני עיור

הגמרא במסכת עבודה זרה (ו ע”א – ע”ב) מביאה מחלוקת בשאלה, מדוע אסור למכור בהמה לגוי, ומביאה שתי אפשרויות:

א. משום הרווחה: ליהודי אסור לגרום שישמע שם אלהים אחרים, כאשר הגוי עושה עסק טוב בקניית הבהמה, הוא הולך ומודה לאלהיו, והיהודי עובר על איסור.

ב. לפני עיוור: כאשר הייתה לגוי בהמה הוא היה גם רובע אותה (מעשה שאסור לו על פי שבע מצוות בני נח). בכך שהיהודי מוכר לו את הבהמה, הוא גורם לכך שהגוי ייכשל בעבירות.

נפקא מינה בין הפירושים תהיה במקרה שכבר הייתה לגוי בהמה נוספת ברשותו. האיסור הראשון (הרווחה) עדיין קיים, משום שגם אם כבר יש ברשות גוי בהמה, עדיין הוא יודה לאלוהיו על העסקה הטובה שעשה. אך על איסור של לפני עיוור, היהודי שימכור לו את הבהמה לא יעבור, משום שרק כאשר הגוי לא יכול היה לחטוא לפני כן, ובעקבות היהודי נתנה לו האפשרות לחטוא, רק אז עוברים על לאו של לפני עיוור, אך כאן כבר הייתה לו בהמה לפני כן, והוא יכול היה לחטוא בכל אופן.

הגמרא מקשה על הקביעה, שכאשר יש לו אפשרות אחרת לחטוא לא עוברים על לאו של לפני עיוור לא תתן מכשול:

”וכי אית ליה (= וכי בגלל שיש לו) לא עבר משום עור לא תתן מכשול? והתניא, אמר רבי נתן: מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר, ואבר מן החי לבני נח? תלמוד לומר: ולפני עור לא תתן מכשול; והא הכא דכי לא יהבינן ליה שקלי איהו, וקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול (= והרי יש איסור לפני עיוור לתת יין לנזיר, למרות שגם בלעדינו הוא מסוגל לקחת את היין)! הכא במאי עסקינן דקאי בתרי עברי נהרא (= מדובר שהיין נמצא בצד השני של הנהר, ולכן רק אם נביא לו את היין הוא יוכל לשתות).”

אם כן, מדברי הגמרא עולה, שבמקום שבו החוטא יכול לעשות את העבירה גם ללא עזרת היהודי, לא עוברים על איסור לפני עיוור כאשר מאפשרים לו לעשות את העבירה (אמנם, כפי שנראה, יש שכתבו שמדובר באיסור דרבנן).

יש לדון מתי זה נחשב שאין אפשרות לאדם לחטוא ללא עזרת היהודי. האם, למשל, אדם שעובד עבודה זרה, שקיימת רק במקום מסויים בארץ, ומכרו לו אותה סמוך לבית, המוכרים עברו על לפני עיוור? מצד אחד הוא יכול היה להגיע לאיסור בעצמו, מצד שני הוא היה צריך להתאמץ בשביל להשיג אותה. נראה שנחלקו בכך הראשונים:

א. רש”י (ו ע”ב ד”ה דקיימא) מפרש, שרק כאשר אין לחוטא סיכוי כלל להגיע אל החטא, יש איסור של לפני עיוור על המחטיא אותו, וכן כתבו הר”ן (ב ע”א בדה”ר), האור זרוע (ע”ז סי’ ק) והתוספות (ע”ז ו ע”ב ד”ה מניין) ”ומיירי דווקא במקום שלא יוכל ליקח”.                                      לכן בדוגמה שהבאנו, המוכרים לא יעברו על לפני עיוור, כי יש לקונה אפשרות להשיג את העבודה הזרה בהודו.

ב. המאירי (ו ע”א ד”ה כל מה) חולק על דברי רש”י, וכתב שרק כאשר הקונה מוצא בקלות את האיסור, אין בכך איסור של לפני עיוור, אבל כאשר ”אינו מוצא אלא בטורח”, יש לאו לפני עיוור לתת לו את האיסור (ועיין חוות יאיר סי’ קפה, וכתב סופר יו”ד פג).

לכן בפשטות במידה ומגיע אורח שאינו מברך, אין איסור דאורייתא לתת לו לאכול ולשתות, שהרי גם אם המארח לא היה נותן לו לאכול ולשתות, עדיין הוא היה יכול להשיג את האוכל והשתייה במקום אחר, וכפי שראינו, לרוב הראשונים במצב כזה, לא עוברים על לפני עיוור[1].

אמנם יש לסייג את ההיתר. לדעת המשנה למלך (מלוה ולוה ד, ב), במידה והחוטא יוכל להשיג את דבר האיסור אצל יהודי, זה לא נחשב כאילו יש באפשרותו להשיג את האוכל במקום אחר, ולכן מי שייתן לו אוכל יעבור על איסור דאורייתא של לפני עיוור, וכן כתב המנחת חינוך (רלב, ג).

יש שחלקו על דברי המשנה למלך, וסברו שאם החוטא יוכל להשיג את אצל אדם אחר, גם אם הוא יהודי, אין בכך איסור של לפני עיור לא תתן מכשול. כך סברו לדוגמא הפני משה (יו”ד קח) והכתב סופר (יו”ד סי’ פג).

מסייע לדבר עבירה

כפי שהבאנו לעיל, במקום בו החוטא יכול להשיג את האיסור גם בלעדי העוזר, אין בכך איסור לפני עיוור, אמנם יש שכתבו שיש בכך איסור דרבנן. הגמרא במסכת שבת (ג ע”א) דנה בדיני הוצאה מרשות לרשות, וכותבת שבמידה ובעל הבית מחזיק חפץ בידו בתוך הבית, והעני שלח את ידו לתוך הבית ולקח את החפץ, העני עבר על איסור דאורייתא (כי הוא גם לקח וגם הניח), ואילו בעל הבית שהיה פסיבי לחלוטין, לא עבר על שום איסור.

א. מקשים התוספות במקום (ד”ה בבא), מדוע הגמרא אומרת שבעל הבית פטור לגמרי, הרי גם אם נאמר שהעני יכול היה לחטוא במקום אחר, כך שאין איסור של לפני עיוור, אחרי הכל בעל הבית מסייע לעני, ועובר על איסור דרבנן! מבלי להכנס לתירוץ התוספות נציין רק שעולה מדבריהם, שיש איסור מדרבנן לסייע לעובר עבירה, וכן כתב הרא”ש (א, א).

ב. בניגוד לתוספות במסכת שבת שכתבו שיש איסור דרבנן לסייע לעובר עבירה, מהתוספות בעבודה זרה משמע, שכאשר נותנים כוס יין לנזיר, אם אין בכך איסור של לפני עיוור, אין בכך איסור כלל, וכן כתבו המרדכי (רמז תשצה) והרדב”ז (ג, תקלה).

להלכה הרמ”א (יו”ד קנא, א) הביא את שתי הדעות, ופסק כדעה המקילה, אם כי כתב שבעל נפש יחמיר לעצמו:

”יש אומרים הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר. (מרדכי דפ”ק דע”ז). ויש מחמירין. ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו. (ר”ן שם ובת*וספות ואשיר”י והגמ”ר פ”ק דשבת לדעת הרב).”

לכן בפשטות לפי דברי הרמ”א, במידה ואדם מארח יהודי שאינו מברך, מותר להגיש לו אוכל ושתייה, כי ככל הנראה הוא יוכל להשיג אוכל גם ללא המארח וכפי שראינו, אם יכול היה להגיע לאיסור בעצמו, לא נחשב מי שנותן לו כעובר על לפני עיוור.

ג. אמנם יש שפסקו אחרת מהרמ”א, וחילקו אחרת בין הדינים. הש”ך (שם) כתב שהתוספות בשבת ובעבודה זרה לא חולקים, ויש לחלק בין מומר לבין יהודי רגיל. במידה ומדובר במומר, אז מותר לסייע לו באיסור, ואין זה נחשב כלל עבירה (ועל כך דיברו התוספות בעבודה זרה). לעומת זאת כאשר מדובר ביהודי שלא מוגדר כמומר, אזי יש איסור דרבנן לסייע לו בדבר עבירה (ועל כך דיברו התוספות בשבת) (אומנם עיין בדגול מרבבה, שתמה על שיטת הש”ך, ולכן פירש אותו בצורה שונה).

ד. חילוק אחר ליישב בין התוספות בעבודה זרה לשבת, כתב הכתב סופר (יו”ד סי’ פג ד”ה וליישב). הוא מחלק בין מצב שבו הסיוע לעבירה נעשה לפני רגע העבירה, לבין מקרה שבו הסיוע נעשה בזמן העבירה. בגמרא בשבת, ברגע שהעני מושיט את החפץ, ונוטל אותו מיד בעל הבית, מיד הוא עובר איסור של הוצאה מרשות לרשות. בעבודה זרה לעומת זאת, הנזיר יעבור על איסור רק כאשר ישתה את היין ולא ברגע הגשת הכוס יין, לכן במקרה כזה אין אפילו איסור מדרבנן.

באופן דומה פסק הנצי”ב (משיב דבר ח”ב סי’ לב), שמותר למי שפרנסתו בכך, לשדך בין בני זוג שלא ישמרו טהרת המשפחה. איסור ‘לפני עיוור’ אין, כי בכל מקרה הם לא ישמרו טהרת המשפחה, וגם איסור מסייע לדבר עבירה אין, בגלל שבעצם יצירת הקשר בינהם אין בכך בעיה, ואם הם יחטאו זה רק לאחר מכן.

הגשת אוכל לאדם שלא יברך – הלכה למעשה

נחזור לשאלה בה פתחנו. השולחן ערוך (או”ח קסט,ב) פסק, שיש איסור לתת אוכל לאדם שלא יברך, האם לאחר הדיון שנערך לעיל יש מקום להקל?  

אכן הרב וואזנר בשבט הלוי פסק להקל, מהסיבות הללו:

  1. 1. קודם כל, לא בהכרח מדובר באיסור דאורייתא של ‘לפני עיוור’, כי מסתמא הוא יוכל להשיג את האוכל במקום אחר.
  2. 2. כמו כן, במידה ומדובר באדם שלא שומר מצוות כלל, יש מקום לומר שהוא נחשב מומר, ולכן לדעת הש”ך שראינו לעיל, אין בעיה לסייע לו בדבר עבירה.
  3. 3. חשש נוסף שמעלה הרב וואזנר, שבמידה ולא ייתנו לו לאכול, הוא ילך למקום אחר ויש חשש שיאכל נבילות וטריפות, כך שמצילים אותו מעוון בכך שמביאים לו אוכל כשר, וזה לשונו:

”מי שיש אצלו אורח חשוב ואינו שומר תורה ומצוות יש לצדד להקל לתת לו מאכל ומשתה, אם הוא באופן שאם יבקש ממנו ליטול ידיו ולברך ירגיז לו מאד, וכיון שהוא איסור דרבנן ואינו בתרי עברא דנהרא, דאדרבה אם הוא לא יתן אזי ילך למקום אחר ויאכל נבילות וטריפות ומאכלות אסורות, ומדין מסייע לעוברי עבירה עיין בפרי מגדים הכא דאיכא דיעות דבאיסור דרבנן ליכא דין מסייע כשאינו בתרי עברא דנהרא, ועוד על פי המבואר ביורה דעה סי’ קנ”א בש”ך ובמפרשים שם, דאדם העובר על כל המצוות במזיד ליכא כלל דין דמסייע”.

כפי שמציין הרב וואזנר בתחילת דבריו, ההיתר לתת אוכל לאדם שלא יברך תלוי בכך, שבמידה ויבקשו ממנו לברך הוא יתרגז מאוד. מקום נוסף להקל עולה מדברי הגרש”ז אויערבך (מנחת שלמה ח”א סי’ לה) שפסק, שבמקום שמדובר באדם שאוהב תורה ומצוות, ובמידה ולא יתנהגו אליו בצורה יפה זה יגרום לכך שהוא ישנא את הדת ושומריה, מותר להקל ולתת לו. כמו כן, לצורך קירוב רחוקים או במקום של הפסד ממון (עסקה שתתבטל בעקבות כך), התיר הרב משה פיינשטיין (או”ח ה, יג), לתת אוכל לאדם שלא יברך.

אמנם, החכם עיניו בראשו, ולכן כאשר אין פגיעה בכך שלא יביאו כיבוד לשולחן, עדיף שלא להביא, ובכך לא לגרום לכך שהם יחטאו. כמו כן, במידה ואפשר יש לברך בקול רם, ולהגיד לנוכחים שיתכוונו לצאת ידי חובה בברכה.

שבת שלום![2]

[1] גם אם לא הייתה אפשרות לאורח להשיג אוכל בלי המארח, יש מקום לומר שאין בכך איסור דאורייתא ע”פ הרמב”ן (ע”ז כב ע”ב) שנקט, שאין איסור ‘לפני עיוור’ באיסורי דרבנן (וברכה זה מדרבנן), אמנם התוספות שם נקטו שיש איסור לפני עיוור גם באיסורי דרבנן, ועיי”ש בר”ן.

 [2]מצאת טעות? נקודה לא ברורה? רוצה לקבל כל שבוע את הדף למייל? מוזמן לפנות: tora2338@gmail.com

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים