נסיעה לקהיר? על איסור התורה לשוב למצרים

הרב יהושע פפר
י"ז אלול ה'תשע"ח

 

התורה מורה לנו בהקשר לדיני המלך: “רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה’ אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד” (דברים יז, טז). האיסור על ריבוי סוס הוא אמנם איסור מסוים על המלך, אך מתוך דברי הפסוק למדנו על איסור נוסף על החזרה מצרימה: “לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד”.

פסוקים נוספים בתורה מזכירים אף הם את דבר האיסור על החזרה מצרימה. במכילתא (שמות יד, יג) מוזכרים שני פסוקים נוספים לעניין זה. האחד קובע כי “אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם” (שמות יד, יג). בשני, המופיע בסוף הקללות שבמשנה תורה, נאמר כי “וֶהֱשִׁיבְךָ ה’ מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ” (דברים כח, סח).

במאמר הנוכחי נדון אפוא באיסור התורה על החזרה למצרים. האם איסור זה נוהג גם כיום? האם אסור אפוא לחזור למצרים, אפילו לפגישה עסקית או לנופש? האם האיסור מסוים על חזרה מארץ ישראל למצרים? וכיצד, בהינתן איסור, התקיימו לאורך הדורות קהילות מפוארות של יהדות מצרים?

בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

יהודים במצרים?

כבר בספר ישעיהו אנו מוצאים אזכור ברור לקהילה יהודית במצרים. הפסוק מזכיר כי “וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה’ בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם”. אכן, אנו מודעים לקהילות עתיקות שהתקיימו באזור אלפנטין שבמצרים, ומאוחר יותר באלכסנדריה, שם התיישבו יהודים רבים לאחר חורבן הבית (הראשון).

הגמרא (מנחות קט, ב) מזכירה בהקשר הזה את מקדש חוניו (תוך מחלוקת בנסיבות העניין), שהיו בנו של שמעון הצדיק, שנבנה לשם ה’ באלכסנדריה. יוסיפון, שאף הוא מזכיר את עניין המקדיש, כותב שהוא עמד למשך 343 שנה.

מאוחר יותר, אנו יודעים על תלמידים חכמים רבים וקהילות רבות שהתקיימו במצרים. הרמב”ם הוא כמובן המפורסם שבהם, אך גם רב סעדיה גאון נולד במצרים, אם שהיגר בהמשך לבבל, שם חי את עיקר חייו. הרדב”ז, רבי דוד בן שלמה אבן זמרא (1573-1479), היה הרב הראשי של מצרים למשך ארבעים שנה, עד שעלה לארץ ישראל (ירושלים וצפת) בדמי ימיו.

מסמכים רבים מתוך גניזת קהיר מעניקים לנו תמונת מצב של חיים יהודיים במצרים למשך מאות רבות, וקהילות מפוארות המשיכו להתקיים בה עד לשנת 1950, אז גורשו היהודים המצריים ממצרים, כאשר הרוב הגדול מתוכם עלה ארצה.

חיים בחטא?

למרות התיעוד ההיסטורי העשיר של יהודים במצרים, נראה לכאורה שהחיים במצרים הם עצמם, בהגדרה, חיים בחטא – כפי שהבאנו בהקדמה מפסוקי התורה הקובעים איסור על חזרה מצרימה.

הגמרא (סוכה נא, ב) מתארת את היופי המרהיב של בית הכנסת של אלכסנדריה, שהיה מחזיק כפליים יוצאי מצרים – מיליון ומאתיים אלף נפש! ואולם, הגמרא מציינת שהקהילה ובית הכנסת נחרבה משום שעברו על דברי הפסוק “לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד”.

האיסור בדבר המגורים במצרים מבואר היטב בדברי הרמב”ם, שכותב בהלכות מלכים (פרק ה, הלכה ז) כי הדבר אסור בהחלט: “ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים. … הכל אסור להתישב בה. בשלשה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב למצרים, שנאמר לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, לא תוסיף עוד לראותה, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, ואלכסנדריאה בכלל האיסור”.

גם בספר המצוות קובע הרמב”ם את האיסור לדור במצרים בתור איסור תורה, וכתב כי “הזהירנו משכון בארץ מצרים לעולם כדי שלא נלמד כפירתם ושלא נלך בדרכיהם המגונים אצל התורה. והוא אמרו יתעלה (שופטי’ יז) לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד”.

איסור רק לתקופת התנ”ך

מפרשי התורה, כולל דברי הרמב”ם דלעיל, מבארים שיסוד האיסור על המגורים במצרים הוא כדי שלא נלמד מדרכי מצרים הרעות, ובעיקר מהשפל המוסרי שהיה נהוג בה. כן מבואר בספר החינוך (מצווה תק), ברמב”ן בפירושו על התורה (דברים יז, טז), ובעוד מפרשים.

לאור הבנה זו, כתב רבנו בחיי (דברים יז, טז) להציע שמדובר במצווה לשעה בלבד, ולא במצווה לדורות, “כדי שלא ילמדו ישראל מעשיהם, ולפי שהיו המצריים נודעים ומפורסמים בכל תועבה… לכך צוה להם כן, ואינה מצוה לדורות שיאסור הכתוב הדירה במצרים לעולם”.

על-פי דרך זו יישב רבנו בחיי את העובדה ש”אנו רואין כמה קהלות דרות שם מאז ועד היום, ואילו היתה מצוה לדורות לא היו ישראל קדושים מקילין בזה לדור שם, ואילו עשו כן היו החכמים שבכל דור ודור מוחים בידם”.

כמובן שדברי הגמרא הנ”ל לעניין אלכסנדריה שבמצרים, וכן פסק הרמב”ם בספר המצוות ובמשנה תורה, אינם תואמים את דברי רבנו בחיי.

נסיעה אסורה

הצדקה נוספת שמציע רבנו בחיי לקיומן של קהילות יהודיות במצרים היא שהאיסור הוא דווקא על נסיעה למצרים, ולא על הדיור בה: “ויש שסוברין שמצות דורות היה, אבל לא אסר הכתוב הדירה במצרים אלא לאותן שבאים לשם מארץ ישראל, וכן יורה לשון ‘בדרך הזה’ שאתם הולכים שמגמת פניכם לארץ לא תשובון ממנו למצרים”.

רעיון דומה מוזכר בסמ”ג (לא תעשה רכז), שמסיק שההצדקה היחידה שניתן להציע לקיומן של קהילות יהודיות במצרים היא שהאיסור אינו על המגורים אלא על הנסיעה, וכי מדובר ביהודים שהגיעו למצרים ממדינות אחרות, ולא מארץ ישראל. הצדקה זו מוזכרת גם בדברי הריטב”א (יומא לח, א) ובהגהות מיימוניות (מלכים ה, ז) בשם רבי אליעזר ממץ (יראים מצווה שג).

האיסור, לפי גישה זו, נאמר דווקא על הנסיעה מארץ ישראל למצרים, ובספר כפתור ופרח (הרב אשתורי הפרחי, פרק ה) כתב שהאיסור יחול רק במי שנוסע דרך מדבר ים סוף, כפי שעשו בני ישראל בדרכם ממצרים. מי שנוסע בדרך אחרת, או ממקום אחר למצרים, לא יעבור על האיסור.

אולם, הרדב”ז (מלכים ה, ז) דוחה ביאור זה ,וכותב שאמנם הוא מתאים עם לשון הכתוב בספר דברים (יז, טז), הוא אינם מתאים עם לשון הכתוב בספר שמות (יד, יג), שם מבואר האיסור בלושן “לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם”.

העם או הארץ?

אפשרות אחרת שמעלה הסמ”ג (שם) הוא שהאיסור חל עם העם המצרי העתיק, ולא על הטריטוריה: לאחר שאוכלוסיית מצרים השתנתה, אם אחרי שסנחריב בלבל את אוכלוסיית העולם (מה שלא ברור שנעשה גם ביחס למצרים) או מסיבות אחרות, שוב לא יחול האיסור.

רעיון זה מוזכר גם בפרי חדש (הובאו דבריו בשו”ת חיים שאל, סימן צא), ויש לציין שכיום הגרים במצרים הם ערבים מצויים, שאין להם לכאורה כל קשר לעם המצרים של העת העתיקה.

אולם, הסמ”ג עצמו דוחה את ההצעה על-פי דברי הגמרא דעליל, ומסיק שהאיסור הוא טריטוריאלי, ואינו קשור דווקא לעם היושב בארץ מצרים. בספר מנחת חינוך (מצווה תק) מציין אף הוא את הסוברים שהאיסור תלוי בעם המצרי ולא במדינה עצמה, אך כותב שמדברי הרמב”ם והחינוך מבואר שאינם מסכימים לדרך זו, וסבורים שהאיסור תלוי בארץ ולא בעם.

איסור לאומי

הריטב”א (יומא לח, א) מציע אפשרות אחרת, לפיה האיסור חל דווקא כאשר ישראל יושבים על אדמתם בארץ ישראל, ואילו כאשר ישראל נמצאים במצב של גלות בין העמים אין איסור על חזרה למצרים, כי “כל חוצה לארץ אחד הוא, ואין איסור אלא שלא לצאת מדעת מן הארץ לחוצה לארץ”. כמובן שכיום, ייתכן שאין די בהצדקה זו, כיון שאנו מתקרבים למצב לפיו רוב ישראל אכן שרויים על אדמתם.

רעיון אחר אך דומה במידת מה הועלה בשו”ת שואל ומשיב (תניינא, חלק ד, סימן קז), שהצדיק את הדרים במצרים בכך שהם ירדו למצרים בתור יחידים, ולא בתור אומה. לדבריו, האיסור הוא “איסור לאומי” הנאמר על העם, ולא איסור על יחידים (עי’ גם בשו”ת התעוררות תשובה, חלק א, סימן ריח).

ההקשר התורני של האיסור, המזכיר את ריבוי הסוסים של המלך, מעלה קושי לגישה זו – לא סביר שכדי להרבות סוס, יוריד מלך ישראל את העם מצרימה.

נסיעה למטרת עסקים

הרמב”ם מסיים את דברים בהלכות מלכים: “אבל מותר ללכת בה על צד הסחורה או לעבור לארץ אחרת. ובביאור אמרו בירושלמי (סוף פרק חלק): ‘לישיבה אי אתה חוזר, אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא ולכבוש הארץ'”.

ההקשר התורני המוזכר לאיסור, ריבוי סוסים עבור מלך ישראל, מקשה אף על דברי הירושלמי – לכאורה מדובר בהקשר עסקי, של רכישת סוסים עבור המלכות? רש”י, בפירושו לדברים (יז, טז), אכן מזכיר את רכישת הסוסים במצרים, ואילו בפירושו למסכת סנהדרין (דף כא, ב) מרחיב רש”י ש”הסוסים באים ממצרים לארץ ישראל, וצריך לשלוח שלוחים לקנות לו סוסים, ועוברים בלא תוסיפו לראותם עוד עד עולם”. לפי הירושלמי, נראה שאין בכך כל איסור, כיון שהדבר נעשה לשם סחורה.

הרמב”ן (פירוש לדברים יז, טז) מעלה קושיה זו, ומיישב שהאיסור המבואר בפסוק הוא משום שכדי להוציא סוסים ממצרים היה צורך במי שיגור בארץ במצרים. לדבריו, “הזהיר על המלך שלא ישיב את העם מצרימה שיהיו לו שם מעבדיו ומעמו שרי מקנה יושבים בערי הרכב למען הרבות סוס … שלא היה אדם רשאי להוציא ממצרים סוסים שלא ברשות מלך מצרים … והיו לו [=לשלמה המלך] שם הסוחרים עומדים במצרים קונים הסוסים כולם ושולחים אל אדוניהם כרצונו”.

בשו”ת חיים שאל (סימן צא) מציע יישוב נוסף, לפיו אמנם מותר לרדת מצרימה לצורך עסקים, אך הדבר נכון רק בנוגע לעסקיו של האדם עצמו, שכן בהיותו טרוד בעסקיו לא יהא האדם נגרר אחר תועבות מצרים. בניגוד לכך, כאשר אדם יורד למצרים עבור עסקי אחרים (ולא עסקי עצמו), אינו טרוד כל כך בעניין העסקים, והוא עשוי להימשך אחר תועבות הארץ. בכך יש אפוא איסור על ירידה למצרים כדי להשיג סוסים עבור המלך.

כיון שירד למצרים לצורך עסקים (בהיתר), כתב הרדב”ז (מלכים ה, ז) ששוב לא יהיה איסור מלא מן התורה על המשך השהייה במצרים, גם אם ישתקע שם. הוא מוסיף שאמנם גם בכך יש איסור, אך לא הקפידו עליו מפאת הצורך להתפרנס, שלא היה אפשרי במקומות אחרים.

הרמב”ם

הרמב”ם אינם מזכיר כל הצדקה לגור במצרים, והרבה תמהו בדבר: בהינתן איסור תורה על מגורים במצרים, כפי שהרמב”ם עצמו מציין, איך ייתכן שדווקא הרמב”ם עצמו גר במצרים לאורך רוב חייו?

אכן, הרב אשתורי הפרחי (כפתור ופרח, פרק ה) מזכיר שהוא שמע מאחד מבני בניו של הרמב”ם, שאותו פגש במצרים, כי הרמב”ם היה חותם את מכתביו “משה בן מיימון, הכותב העובר בכל יום שלשה לאוים”.

מנגד, לא מצאנו מכתבי הרמב”ם שיהיו חתומים בניסוח זה, והרעיון שהרמב”ם היה חותם באופן זה, או שהיה בכלל חי במודע בחטא של איסור תורה, הוא תמוה מאד. ואמנם, הרב עובדיה יוסף זצ”ל, שהיה בעצמו רב ראשי במצרים, כתב (שו”ת יחווה דעת ח”ג, סימן פא) שאין להאמין לדברים אלו, וכי חלילה לומר שהרמב”ם היה עובר על איסור תורה.

חלק מהגישות דלעיל נאמרו כדי להצדיק את מגורי הרמב”ם במצרים – אך כאמור, מדברי הרמב”ם עצמו קשה למצוא כל הצדקה לכך. הרדב”ז (שם) והכפתור ופרח (שם) מציעים שהרמב”ם נאלץ לחיוב במצרים, “שהרי היה רופא למלך מצרים, וכענין ששנינו סוף פרק מרובה (ב”ק פג, א) באבטולס ב”ר ראובן שהתירו לו לספר קומי מפני שהיה קרוב למלכות”. הרדב”ז מזכיר שאף הוא היה גר מלמד תורה במצרים למשך כמה שנים, עד שעלה ארצה.

עם זאת, השאלה נותרה חזקה יותר מתשובותיה השונות.

סיכום

התורה אוסר עלינו לשוב מצרימה כדי לגור שם. כמה גישות נאמרו כדי להגביל את תחולת האיסור:

  • כמה פוסקים קבעו שהאיסור הוא דווקא על הנסיעה מארץ ישראל למצרים, ולא לדיור עצמו.
  • יש שכתבו שהאיסור אינו אלא כאשר ישראל שרויים על אדמתם, ולא בתקופת הגלות.
  • דעת מיעוט סוברת שהאיסור תלוי בקיומו של העם המצרי הקדום, אך דעת הרוב סבורה שהאיסור תלוי בטריטוריה ולא בעם.
  • לדעת רבנו בחיי ייתכן שהאיסור מוגבל לימי קדם, אז היה העם המצרי שטוף בזימה.
  • מותר לבקר במצרים לצורך עסקי; יש שכתבו שכיון שהגיע למצרים לצורך היתר, אין אדם עובר את האיסור המלא בכך שמשתקע שם.

כשם שמותר לבקר במצרים לצורך עסקי, כך נראה שאין איסור על ביקור במצרים לצורך נופש. הרב עובדיה יוסף (יחווה דעת, שם) מביא בשם כמה פוסקים שהאיסור נאמר רק במי שמגיע לגור במצרים, ולא במי שמגיע לביקור בלבד (ופסק לאור זאת שבוודאי שאין איסור על עיתונאים להגיע למצרים כדי לסקר אירועים פוליטיים).

עם זאת, ולאור חומרת האיסור, נראה שנכון להימנע מנסיעה למצרים לצורך נופש בלבד, מה עוד שיש אלטרנטיבות רבות שזמינות לא פחות. הדבר נכון עוד יותר כאשר מדובר בנסיעה מארץ ישראל למצרים, שלפי כמה שיטות עיקר האיסור נאמר בנסיעה זו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים