ברכות המצוות: מתי מברכים ומתי אין מברכים?

הרב יהושע פפר
י"ז אלול ה'תשע"ח

 

בתחילת פרשת כי תבוא, בפרשת וידוי ביכורים, מוזכר החיוב של ברכות המצוות.

הפסוק מצווה: “כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישת שנת המעשר… ואמרת לפני ה’ אלקיך בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצותך אשר צויתני לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי” (דברים כו יב-יג). רש”י מפרש: “ולא שכחתי מלברכך על הפרשת מעשרות“.

יש מפרשים שמעירים שהברכה עצמה, בוודאי בניסוח שקבעו חכמים, אינה אלא מצווה דרבנן (עי’ למשל בפירוש “הכתב והקבלה”) – ובכך נעסוק בהמשך. כך או כך, למדנו אפוא שכאשר אדם מפריש מעשרות, עליו לברך ברכה עובר לקיום המצווה. כך הוא ברוב מצוות של תורה, ואף מצוות דרבנן: עובר לקיום המצווה, עלינו לברך ברכות המצוות – “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו” על קיום המצווה.

עם זאת, ישנם גם לא מעט יוצאים מן הכלל. בניגוד להפרשת מעשרות, אין אנו מברכים על מצוות כיבוד אב ואם, על מצוות יישוב ארץ ישראל, על מצוות נתינת צדקה, על מצוות כתיבת ספר תורה ועוד מצוות רבות.

במאמר הנוכחי נעסוק אפוא ביסודות של ברכות המצוות, ונעיין בטעמים שבגינם אנו מברכים על מצוות מסוימות, ואילו על מצוות אחרות אנו נמנעים מלברך. האם מדובר בחיוב דרבנן או של תורה? מתי מברכים על מצוות, ומתי לא? האם יש הבדל בין מצוות “שכליות” לאלו שאין להן טעם גלוי?

בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

המקור לברכת המצוות: דין תורה?

מדברי הכתוב בפרשת ווידוי מעשרות למדו רבותינו (משנה, מעשר שני ה, יא, כפי שהובא ברש”י) את החובה לברך ברכת המצוות”: לא שכחתי מלברכך על הפרשת מעשרות”. מלשון חז”ל משמע לכאורה שדין זה הוא דין תורה, שכן הוא נלמד מן הכתוב.

מנגד, אין בכך הכרח, שכן ייתכן שאין הכוונה לדרשה גמורה, אלא לאסמכתא בלבד, וברכות המצוות אינן דין תורה אלא דין דרבנן. ואמנם, כן ביאר ב”תוספות יום טוב” על דברי המשנה שמזכירה את ברכת המעשרות: “ואע”ג דמדרבנן היא, אסמכוה אקרא”.

מנגד, מדברי התלמוד הירושלמי משמע שחובת ברכות המצוות מקורה אכן מן התורה, שכך למדנו (ברכות פרק א, הלכה א): “מנין שכל המצות טעונות ברכה, רבי תנחומא רבי אבא בר כהנא בשם רבי אלעזר, ‘ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה’ – הקיש תורה למצות: מה תורה טעונה ברכה, אף מצות טעונות ברכה”.

משמעות הדברים היא שברכות המצוות דין תורה הן, שכן לדעת פוסקים רבים ברכת התורה היא דין תורה (עי’ ‘שאגת אריה’ סימן כד), כפי שנלמד מדברי הפסוק “כי שם ה’ אקרא הבו גודל לאלוקינו” (דברים לב, ג; ראה ברכות כא, א). משמע מדברי הירושלמי שכפי שחייב אדם לברך על התורה, כך חייב לברך על כל המצוות.

לפי הבנה זו, ניתן להבין את הדגשת הירושלמי ש”כל המצוות” חייבות בברכה: כיון שמדובר בחובה מן התורה, אין לחלק בין מצווה אחת לחברתה. בירושלמי מובא שרבי חגי בירך עבור לקיום המצווה של בדיקת משקולות ושיעורים, ורבי ירמיה שיבח את מעשיו, שכל כל המצוות טעונות ברכה.

עם זאת, ניתן להבין אפילו לפי דברי הירושלמי שחובת ברכת המצוות אינה מן התורה אלא מדרבנן (ודברי הפסוק הם אסמכתא בלבד), וכן כתב ה’פרי מגדים’ (פתיחה להלכות ברכות, פרק טו).

ברכת המצוות מדרבנן

בניגוד למשמעות דברי התלמוד הירושלמי, מדברי התלמוד הבבלי מבואר שאין החיוב לברך ברכת המצוות דין תורה, אלא דין דרבנן.

הגמרא (ברכות טו, א) מביאה את מה שנחלקו תנאים במי שקרא את השמע ולא השמיע את הקריאה לאוזניו – האם יצא בכך ידי חובתו או שלא. אחת הראיות המובאות בנידון זה היא מדברי המשנה בתרומות (פרק א, משנה ב) הדנה במי שמדבר ואינו שומע: אם תרם חרש, תרומתו  תרומה. מכאן מוכיחה הגמרא שגם מי שקורא ואינו שומע, קריאתו קריאה.

הגמרא שוב דוחה: “עד כאן לא קאמר ר’ יוסי לא יצא אלא גבי קריאת שמע דאורייתא, אבל תרומה משום ברכה הוא, וברכה דרבנן, ולא בברכה תליא מילתא“.

מבואר אפוא מדברי הגמרא שברכות המצוות אינן חובה דאורייתא, אלא מצוה דרבנן בלבד. לפי תובנה זו, יש להדגיש שלא מצאנו אמרה מקבילה מפורשת לדברי הירושלמי הנ”ל, לפיהם חייב אדם לברך על “כל המצוות“. במקומה, מבואר בבבלי (פסחים קיט, ב) ש”כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן”. כלומר, על כל המצוות שמברכים עליהן יש לברך עובר לעשייתן (אבל לא בהכרח שחובה לברך על כל המצוות).

מצוות שבין אדם לחברו

בפירושו לירושלמי, כתב בספר חרדים שאמנם בירושלמי משמע שיש לברך על כל המצוות, וכן הביא להלכה מדברי רבנו אליהו – אך המשיך לבאר אין המנהג כן, אלא יש מצוות שמברכים עלינו, ויש שאין מברכים עליהן. הוא אף מציין לדברי הרשב”א, שכתב לחלק בין מצוות שונות לעניין ברכת המצוות.

דברי הרשב”א מופיעים בשו”ת הרשב”א (ח”א, סימן רנד), שם הוא מתייחס לחילוק בין המצוות, כלשונו: “שאלת לבאר לך על אי זו מצוה מברכין על עשייתה ועל אי זו אין מברכין כגון צדקה ושאר גמילות חסדים? דע, כי כל מצוה שאי אפשר לו בגמר עשייתה להעשות בינו לבין עצמו אלא צריכה אחר עמו אין מברכין עליה, כגון צדקה ובקור חולים וכיוצא בזה – שאם אין לקבל או שאינו רוצה לקבל, וכן בקור חולים שאם אין חולה לבקרו או שאינו רוצה בבקורו, אי אפשר לו לעשותה – אין מברך עליהם. וכן כל כיוצא בהן”.

כלומר, מצווה שתלויה באחרים, אין לברך עליה. במקום אחר (סימן יח) מוסיף הרשב”א לבאר שכל מצווה שתלויה ביד אחרים אין לברך עליה, משום שבידם לעקור מצווה זו, וכל מצווה שאפשר לעקרה, גם אם כעת לא נעקרה, אין מברכים עליה.

משום טעם זה מבאר הרשב”א שאין לברך על מצוות כיבוד אב ואם, שכן ההורים יכולים למחול על חובת הכבוד. בביאור הגר”א (או”ח סימן ח) ביאר בדרך דומה, שאין לברך על מצוות כיבוד אב ואם מחשש שמא לא יקבל האב את המצווה, והיא תתבטל.

מדברי הרשב”א ניתן להבין אפוא למה אין מברכים על מצוות צדקה, גמילות חסדים, משלוח מנות, ועוד –  כפי שהאריכו בכך פוסקים רבים. גם מדברי הרמב”ם (ברכות פרק יב, הלכה ב) שמדגיש את חובת ברכת המצוות על מצוות שבין אדם למקום, משמע כדרכו של הרשב”א: על מצוות שבין אדם לחברו אין מברכים ברכת המצוות, מפני שמצוות אלו תלויות באחרים.

יש לציין בהקשר זה את דברי ה’חתם סופר’ (או”ח סימן נד) המבהירים שדברי הרשב”א נאמרו רק בנוגע למצוות שבין אדם לחברו, כגון צדקה, הלוואות, תשלום משכורות, וכדומה. בנקודה המרכזית היא שהמצווה במהותה מכוונת כלפי הזוללת, ולכן יש חשיבות מרבית לאפשרות של הזולת לסרב. בנוגע למצוות שבין אדם למקום, תלות באדם אחר לא ישפיע על ברכת המצווה.

מכאן נבין שאין להקשות על דברי ה’פתחי תשובה’ (יו”ד קנז, ו) בנוגע לברכה על מצוות קידוש ה’, שהביא שיש לברך “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקדש את שמו ברבים”. המצווה אמנם תלויה באחר (ברוצח), אך כיון שמדובר במצווה שבין אדם למקום, תלות זו אינה משפיע על עניין המצווה והברכה.

באופן אחר, אפשר לומר שכיון שמחליט האדם להקריב את נפשו על קידוש שם שמים, הרי שקיים את המצווה, וגם אם לבסוף לא נהרג, אין ברכתו לבטלה.

הבדלה מן הגויים

בשו”ת בנימין זאב (סימן קסט) דן במצוות כיבוד אב ואם, שנהגו שלא לברך עליו, וביאר סיבה אחרת לכך שאין ברכה זו נהוגה. לדבריו, הסיבה לכך היא מפני שגם הגוים מקיימים לפעמים מצוות כיבוד אב ואם, ואין לנו לברך אלא על מצווה שאנו מקודשים בה בין האומות.

המקור לדבריו הוא מנוסח הברכה “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו””: כיון שאנו מברכים את הקב”ה על כך שקידשנו במצוותיו, הרי שאין ראוי לברך על אותן המצוות שאינן מפרידות בינינו לבין העמים, ואל על מצוות שאף אינם-יהודים נוהגים לקיים.

על דרך ביאור זה נאמר אף ב’רוקח’ (סימן שסו), שביאר שאין לברך על מצוות כגון בניית מעקה, מעשה הדין בבית דין, ועל מצוות לא תעשה כגון גזל וכדומה. הסיבה לכך, לדבריו, היא שמשמעות הנוסח “אשר קידשנו במצוותיו וציוונו” היא למעט אינם-יהודים.

בנוסף על מפרשים אלו, רבים כתבו שאין לברך על “מצוות שכליות” שהיינו מקיימים גם אלמלא צו התורה. כך כתבו רבנו בחיי (במדבר טו, לח), שו”ת ‘שם אריה’ (או”ח א), ה’ערוך השולחן’ (חו”מ תכז, י), ואחרים. ההסבר לכך הוא כאמור, שמצוות שכליות אינן מבדילות בין ישראל לבין העמים.

ב’ערוך השולחן’ מדגיש שהסיבה האמיתית שעבורה אנו מקיימים את המצוות היא מפני שכך ציוונו הבורא – אלא שקיום מצוות שכליות אינו נותן ביטוי לקיום המצווה בכוונה זו, ולכן אין לברך עליהן ברכה.

מצוות מעקה

האזכור (על-ידי הרוקח) של מצוות מעקה מחזיר אותנו לשאלת ברכת המצוות בשעת בניית המעקה. השאלה העיקרית שבה דנים הפוסקים ביחס לברכה על מצווה זו היא אם ניתן לברך על מעקה שמוקם על-ידי פועל אינו-יהודי. מעבר לשאלה זו, הסכמת רוב ככל הפוסקים היא שניתן לברך על עצם קיומה של מצוות מעקה. ואמנם, בספר ‘שדה חמד’ (ברכות טז) מונה פוסקים ומקורות רבים הסבורים שיש לברך על מצוות מעקה טרם בנייתו, וכך הלכה.

לכאורה יש להקשות מהלכה זו על העיקרון הנ”ל שאין לברך על “מצוות שכליות”: הרי אין לך דבר שכלי יותר מבניית מעקה, ועינינו רואות שגם כל אומות העולם נוהגים בכך!

אלא, שיש מקום לומר שהמצווה אינה לגמרי שכלית והגיונית. ה’חזון איש’ (ליקוטין לחושן משפט יח, ב), מדגיש שמצוות מעקה היא “חידוש התורה” של חובת הקמת מעקה על גג הבית, שכן בדרך כלל מי שעולה על הגג מודע למצבו המסוכן, ולכן אינו בא לידי סכנה ממשית. למרות הבטיחות היחסית של גגות, התורה מחייבת אותנו בבניית המעקה.

ה’ערוך השולחן’ (תכז, י) מעלה טיעון דומה אף בנוגע לברכת המצוות על הקמת מעקה: ראוי לברך על המצווה, כי על-פי היגיון לבד היינו קובעים שעל כל אדם לדאוג לעצמו (ולילדיו), ואין כאן מצווה שכלית שעליה אין לברך.

עם זאת, נראה שלפי רוב הדעות ניתן וחובה לברך אפילו לפני מצוות שכליות שהיינו מקיימים לפי ההיגיון, ואפילו על מצוות שמקוימות על-ידי אומות העולם. גם במעשים הרציונאליים הקב”ה “קידש אותנו במצוותיו”, תוך שהוא מעלה את המעשים היומיומיים והשכליים לרמה של קדושת התורה.

על זו הדרך מעיר בשו”ת ‘שבט הלוי’ (ח”ב, סימן קיא, אות א), שכתב לתמוה על דברי שו”ת ‘בנימין זאב’ הנ”ל, שכן אדרבה, יש לנו לברך על מצוות כיבוד אב ואם כדי להורות שאין אנו מכבדים את הורינו משום שכך הוא דרך העולם וההיגיון, אלא מפני שכך היא מצוות התורה.

מצווה תמידיות

למה אין לברך ברכת המצוות על מצוות יישוב ארץ ישראל?

בספר ‘אור זרוע’ (ברכות קמ) מציע סיבה חדשה לכך שאין מברכים על מצוות רבות. לאחר שמבאר שכוונת הברכה היא להביע את חיבת המברך אל המצווה, קובע ה’אור זרוע’ שלא ניתן לברך אלא על אותן מצוות שתלויות, במובן כזה או אחר, בסדר הזמן.

מטעם זה, מברכים אנו על מצוות תפילין, על ברית מילה, פדיון הבן, אכילת מצה, תלמוד תורה – שניתן לקיימה במרה הבסיסית ביותר על-ידי קריאת שמע שחרית וערבית – וכן כל שאר המצוות.

אולם, בנוגע למצוות שתחולתן אינה מוגבלת למסגרת זמן כלשהי אינן מחייבות ברכה: כיון שהן חלות בתמידיות, אינו מן הראוי לברך עליהן. מפני זה, אין מברכים על מצוות אמונה בהקב”ה, על אהבת ה’ או על השמיעה למצוותיו – שכן מצוות אלו חלות תמיד על האדם.

הרב חיים קנייבסקי מפרש על דרך זו (צוטט בספר ‘אבני חן’, עמ’ קסט) את הטעם שאין מברכים על מצוות יישוב ארץ ישראל. כיון שהמצווה חלה בתמידות, לא תוקנה ברכה על מצווה זו. כך ייתכן לפרש, לכאורה, אפילו בנוגע למצוות כתיבת ספר תורה, שהיא מצווה תמידית נוספת שאין מברכים עליה.

כוח המנהג

כתבנו לדון על מספר מצוות שאין מברכים עליהן, והצענו מספר כללים להכריע בין המצוות בהקשר ברכתן.

אולם, ישנן לא מעט מצוות שאינן מתאיות לכללים. בנוסף על המצוות שכבר הוזכרו, הרי שאין מברכים על אכילת שלש סעודות בשבת, על עונג שבת ועל שמחת יום טוב. כמו כן אין מברכים (לפי רוב הדעות) על הגעלת כלים, לא על סיפור יציאת מצרים, שמחת יו”ט, לא על סיפור יציאת מצרים בליל הסדר – וכהנה רבות.

על כולנה כתב הרשב”א (ח”ג, סימן רפג) שאין כלל אחד לכולם, אלא צריכים לדון כל מצווה בפני עצמה, וכן מצאנו במפרשים טעמים רבים ומגוונים למצוות הנ”ל (ועוד). אילו היינו מבקשים לפורטים, מאמר קצר זה היה הופך לספר עב-כרס, ונסתפק אפוא בכללים המעטים שהוצעו לעיל.

לסיכום, ראוי לציין שהראשונים ואחרונים שדנו בברכות המצוות לא דנו בשאלה אם לברך על מצוות שונות אם לאו, אלא דנו (בעיקר) בשאלה למה נהגו לברך על מצוות מסוימים.

היסוד בזה הוא שהולכים אחר המנהג בכל מקום: לפני כל ההסברים, הרי שהמנהג הוא שקובע, וההסברים צומחים מתוך המנהג. ואמנם, כבר הורה לנו הרשב”א (שם) את הכלל הגדול בכל זה: “וסוף דבר זה פוק חזי מאי עמא דבר“.

תגובה אחת

  • מאת asher:

    הטיעון של הערוה”ש לגבי מעקה לא מובן, הרי פוק חזי שכל אומות העולם עושים מעקה מכיוון שזה דבר שהשכל גוזר, וזה בדיוק הטיעון שלו למה לא לברך על מצוות כמו כיבוד אב ואם וכו’, שמצוות אלו גם הגויים עושים וא”כ הן שכליות. ואותו דין לגבי מעקה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים