לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

"לא לקלל!" איסור קללה בהלכה

 

פרשת ראה פותחת בברכות וקללות. הקב"ה שם בפני עם ישראל את הברכה, אם ישמרו את התורה, ואת הקללה המקבילה אליה אם לא יעשו כן. יתרה מזו, משה מנחה את העם שעם כניסתם לארץ עליהם לשים "את הברכה על הר גריזים, והקללה על הר עיבל".

האזכור של הקללה מעורר אותנו לדון, במאמר הנוכחי, בהלכות קללה – במובן של אדם שמקלל אחרים. עד כמה חל איסור על קללת אחרים? האם יש איסור לקלל את עצמו? איזה סוג של קללה אוסרה? והאם יש לירא מקללת אחרים? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

איסור התורה

התורה מזכירה איסור על קללת אחרים בשלשה מקומות מובחנים. מחד, התורה אוסרת את קללת החרש: "לא תקלל חרש" (ויקרא יט, יד). במקום אחר, התורה קובעת "אלוהים [במובן של דיין] לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור" (שמות כב, כז). מקרה נוסף של קללה נאסר בהוראה (שמות כא, יז) "ומקלל אביו ואמו מות יומת".

איסורים אלו מתווספים לאיסור הפשוט על קללת ה' – מה שנקרא "ברכת ה'" בשפת חכמים – שנכלל באיסור "אלוהים לא תקלל". על-פי דברי הגמרא (סנהדרין סו, ב), החינוך (מצווה סט) מבאר שהתורה מנכה דיינים בלשון "אלוהים" כדי לכלול איסור מיוחד של "ברכת ה'".

התורה אמנם מציינת אפוא את קללת החרש, הדיין והנשיא, אך חז"ל מבארים שהאיסור חל על קללת כל יהודי. כפי שרש"י (ביאור לויקרא יט, יד) מציין בשם תורת כהנים, המילה "בעמך" מרבה כל מי שבעם ישראל.

הרמב"ם פוסק אפוא (סנהדרין פרק כו): "כל המקלל דיין מדייני ישראל עובר בלא תעשה שנאמר אלהים לא תקלל, וכן אם קלל הנשיא אחד ראש סנהדרי גדולה או המלך הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר ונשיא בעמך לא תאור, ולא דיין ונשיא בלבד אלא כל המקלל אחד מישראל לוקה שנאמר לא תקלל חרש".

הרמב"ם ממשיך לשאול: אם כל אדם כלול באיסור הכתוב, למה התורה מציינת דווקא את החרש? הרמב"ם מיישב: "שאפילו זה שהוא אינו שומע ולא נצטער בקללה זו לוקה על קללתו". גם כאשר הקרבן לקללה אינו מודע לכך, עדיין המקלל עובר על כל חומרת האיסור.

יש לציין שהאיסור לקלל נאמר אפילו על קללת עצמו, כפי שהגמרא (שבועות לו, א) לומדת מן הפסוק "רק השמר לך ושמור נפשך מאד" (דברים ד, ט). כן נפסק ברמב"ם (שם, הלכה ג).

מי שמקלל אחרים בנוכחים גם יעבור על איסור נוסף של אונאת דברים, בכך שהוא גורם להם כאב וצער (תמורה ג, ב).

טעם האיסור

בדברי דלעיל, וכן בספר המצוות (מצווה שיז), הרמב"ם מבאר שאיסור קללה נאמר כיון שהקללה מעוררת רגשי כעס ונקמה אצל המקלל עצמו. בספר המצוות הרמב"ם מבאר שמסיבה זו נאסרה הקללה גם כאשר אין מי שישמע אותה: "כי התורה לא הקפידה בענין המקולל לבד אבל הקפידה בענין המקלל גם כן שהזהירה שלא יניע נפשו אל הנקמה ולא ירגילה לכעוס".

הרמב"ם אינו מזכיר את ביאורו של החינוך (מצווה רלא) לאיסור קללה, דהיינו שיש לקללה אפקט על האדם המקולל. לפי דבריו, "משרשי המצוה, שמנענו השם מהזיק בפינו לזולתינו כמו שמנענו מהזיק להם במעשה. וכעין ענין זה אמרו זכרונם לברכה (מועד קטן יח, א) ברית כרותה לשפתים, כלומר שיש כח בדברי פי אדם". גם הרשב"א (מיוחסות לרמב"ן, סימן רפו) ציין מכמה מקורות בחז"ל שבניגוד לדעת הפילוסופים, יש כוח בפה האדם לקלל את הזולת ולהזיק לו.

כמה מפרשים הסכימו עם דרכו של החינוך במצווה זו (למשל, עי' ברקנטי, ויקרא יט, יד). מנגד, יש שהלכו בדרכו של הרמב"ם, והטילו ספק ביכולת של האדם להשפיע על הזולת בקללת פיו (עי' בפירוש האברבנל לבראשית כז, א; מבדבר כב, ז; עי' גם במשך חכמה, במדבר כב, כ).

מעניין לציין את גישתו המקורית של הרב משה פיינשטיין זצ"ל בעניין הזה. הרב פיינשטיין (שו"ת אגרות משה, אורח חיים ח"ג, סימן עח) כתב שאמנם האיסור לקלל נאמר גם במקלל את עצמו, אך הסיבה לכך שונה מקללת אחרים. אסור לאדם לקלל את עצמו כיון שייתכן שדבריו יתקיימו, ובכך יגרום לעצמו נזק. מכאן שהדברים כלולים בפסוק "רק השמר לך ושמור נפשך מאד".

מנגד, ביחס לאחרים הקללה בוודאי לא תזיק, שכן היא נגד רצון ה' (הן משום שהיא אסורה, והן משום שהיא לא מוצדקת), ולכן האיסור אינו מחמת הנזק אלא מחמת הבוז והביזיון כלפי המקולל.

החינוך מוסיף טעם נוסף לכך שאיסור קללה נאמר גם שלא בנוכחות המקולל, שכן ייתכן שהלה יגלה את הקללה – עוף השמיים יוליך את הקול – והדבר יגרום לריב ומדון בישראל.

הקללה – כיצד?

החומרא המלאה של איסור קללה נאמרה דווקא כאשר אדם מקלל בשמו של הקב"ה. כלומר, עיקר האיסור נאמר כאשר אדם אומר: יקולל פלוני בשם ה'".

לעניין איסור ברכת ה', הגמרא מציינת מחלוקת בין רבי מאיר לבין חכמים אם האיסור נאמר גם בכינוי, או רק בשם שאינו נמחק. לדעת רבי מאיר האיסור נאמר אף בכינוי (רחום, חנון), ואילו לדעת חכמים חיוב מיתה של ברכת ה' נאמר רק במקלל בשם ה', ואילו הקללה בכינוי מהווה איסור תורה, אך אין בה עונש מוות.

לעניין קללת אחרים, הרמב"ם פוסק (סנהדרין כו, ג) שהאיסור המלא נאמר הן בשם ה' והן באחד מכינויו. הבית יוסף (חושן משפט כז) מבאר שכלול בזה גם כינוי של הקב"ה בלועז (למשל המילה גוֹט באידיש, וכן באנגלית וכדומה). מנגד, הראב"ד חלק על הרמב"ם וכתב שהאיסור המלא (בנוגע לעונש מלקות) נאמר רק בשם המפורש דווקא.

בשולחן ערוך (חושן משפט כז, א) פסק כדעת הרמב"ם: "המקלל אחד מישראל (ואפילו מקלל עצמו) בשם או בכינוי או באחד מהשמות שקורים הגוים להקב"ה, אם היה בעדים והתראה, לוקה אחת, משום לא תקלל חרש (ויקרא יט, יד). ואם היה דיין, לוקה עוד אחרת משום אלוהים לא תקלל (שמות כב, כז). וארור הוי לשון קללה".

קללה ללא שם ה'

מדברי הטור (סימן כז) משמע שאיסור קללה נאמר גם ללא אזכור שם ה'. אמנם אין בכך את כל חומרת האיסור לעניין מלקות, אך עדיין איסור יש בו.

בבית יוסף מבאר שאמנם עיקר האיסור הוא כאמור בקללה בשם, אך עדיין יש איסור תורה בקללה גם ללא שם ה'. בשולחן ערוך נפסק על דרך זו (שם, סעיף ב): "אם לא היתה שם התראה, או שקלל בלא שם ובלא כינוי, או שהיתה הקללה באה מכלל הדברים כגון שאמר: אל יהי פלוני ברוך לה', אינו לוקה. (ה"ה המקלל את המת, פטור). אבל איסורא מיהא איכא".

בש"ך (ס"ק א) כתב בשם הב"ח שיחול אפוא איסור תורה על מי שיאמר קללה ללא שם ה', כגון בקללה "ימות פלוני". יש ראשונים שחלקו על הלכה זו, ובביאור הגר"א (כז, ח) כתב שלפי הקריאה הפשוטה של הגמרא אין איסור תורה כלל לא שם או כינוי, בוודאי שיש להחמיר בדבר כאשר מדובר באיסור תורה.

יש לציין שהחזון איש (סנהדרין כ, י) פסק שכאשר אדם אומר קללה בניסוח של "יהי רצון" (כגון "יהי רצון שפלוני ימות") אזי יש לכך דין של קללה בכינוי, כיון שברור שהכוונה היא לקלל בשם ה'. עוד למדנו מדבריו שקללה בדרך של תפילה נחשבת אף היא לקללה.

סיכום

  • לקלל אחרים בשם או בכינוי הוא איסור תורה שיש בו מלקות; מי שמקלל דיין עובר על איסור תורה נוסף, ולוקה שניים.
  • גם מי שמקלל בלי שם וכינוי עובר על איסור תורה לפי פסק השולחן ערוך; יש חולקים על הוראה זו, ויש להחמיר באיסור תורה.
  • כשם שאוסר לקלל אחרים, כך אסור לאדם לקלל את עצמו.
  • איסור קללה נאמר רק ל"עמך", ומי שאינו עושה מעשה עמך – פושעים ורשעים – אינם בכלל האיסור.

הצטרף לדיון

2 תגובות

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *