שאלה:
שלום, שוב שואל שאלה , מדוע אומרים שפסיק רישיה דניחא ליה בדוגמא הזאת הוא איסור תורה?
אדם שעושה נטילת ידיים על גבי העשבים, אפילו אם נח לו לכאורה הדרך שבה הוא משקה הוא איסור דרבנן ? שאפילו אם היה מכוון להשקות ללא פסיק רישיה, אם היה משקה ע”י שינוי בפעולה (אגלי טל – אע”פ שהתוצאה זהה זה נחשב שינוי) ואם כן מדוע נחייב, שהרי אע”פ שזה פסיק רישיה אחרי הכל נעשה בשינוי?
וגם המקור שהבאתם בעבר לא ממש כתב את המקרה הזה שזה איסור תורה.
ואם תאמר שופך נטילת ידים זה לא שינוי הנה עוד דוגמא, שלז סעיף ד , אדם מצדד חבית שוודאי יעשה חריץ , זאת לא דרך מלאכה (בוודאי ) ואם נניח לדוגמא שזה נוח לו, אז זה פסיק רישיה שניחא ליה , האם זה יהיה איסור תורה? או דרבנן? שאחרי הכל גם אם היה רוצה לעשות חריץ בקרקע או לחרוש, ודאי שע״י חבית היה מחוייב מדרבנן , ואילו כאן שנניח צריך את החבית במקום אחר, זה פסיק רישא ויהיה חייב מדרבנן? שהלא זה נעשה בשינוי
תשובה:
שלום וברכה
נראה שעשיית מלאכה בשינוי היינו שמבחינת האדם נעשה שינוי ולא מבחינת הכלי בו הוא משתמש. כלומר, זה שאדם חורץ באדמה בחבית ולא במחרשה אינו נחשב שינוי, כיון שאת החבית הוא מטלטל כדרכה בלי שינוי, זה שאני בוחר לחרוש בכלי לא מקובל אינו שינוי. שינוי יהיה רק אם את החבית עצמה יסובב על ידי מרפקו ולא באמצעות כף ידו כמקובל.
המקרה היחיד ששינוי באופן הפעולה יחשב שינוי [ולפעמים גם להתיר את המלאכה לגמרי] הוא כאשר מחמת השינוי הפעולה כלל לא נחשבת אותה מלאכה, כמו חיתוך סלט סמוך לאכילה, שכאשר זה נעשה בכלי שאינו מיוחד לטחינה וזה סמוך לאכילה, יש שהקלו אפילו בחתיכות קטנות, כי זה כלל לא נקרא מלאכת טוחן אלא דרך אכילה, וכן בשינוי של קת הסכין בטוחן. וכן במלאכת בורר, כאשר יש את כל תנאי ברירה, זה לא נחשב בורר אלא דרך אכילה.
