המקור התורני שממנו למדים דיני הכשרת כלים שהשתמשו בהם גויים הוא בפרשת מטות (במדבר לא, כא-כג). לאחר מלחמת מדין, התורה מבארת איך יש לנהוג בשלל המלחמה של כלי אוכל: "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת. כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר".
התורה מציינת ששה סוגים של מתכת. מכאן למדו חז"ל שישנם חומרים שאין אפשרות להכשיר אותם לאחר שנגעלו במאכלות אסורים. בפרט, התורה עצמה (ויקרא ו, כא) מציינת שכלי חרס שבושל בו קרבן חטאת דינו להישבר, בניגוד לכלי מתכת שניתן להכשירו.
למדנו אפוא שאין אפשרות להכשיר כלי חרס. כפי שמבואר בגמרא (פסחים ל, ב; עבודה זרה לד, א), כלים אלו בולעים טעם ממאכלים שמתבשלים בהם, ואילו תהליך ההכשרה (ובעיקר הגעלת כלים במים רותחים, במקביל לדרך השימוש בסירים) אינו מועיל להוציא מהם את הטעם שנבלע. כן נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים תנא, כב) ביחס לכלי חסר (עם זאת, כאשר מדובר בשימוש בצונן, כתב בשולחן ערוך שאפשר להכשיר על-ידי הגעלה).
השאלה שכללים אלו אינם עונים עליו היא דינם של כלים אחרים, שאינם עשויים מתכת אך באותה מידה אינם כלי חרס. מה דינם של כלים אלו ביחס להגעלה ולהכשרה? בפרט, בעידן המודרני חשוב במיוחד המעמד של כלי זכוכית, שהשימוש בהם הוא עצום. האם ניתן להכשיר כלי זכוכית? האם יש צורך בהכשרה? האם יש חילוק לעניין זה בין חמץ בפסח לבין מאכלות אסורים של כל השנה?
בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.
עץ, עבן, עצם
הגמרא (פסחים ל, ב, בשם רב הונא בריה דר' יהושע) מציינת שניתן להכשיר כלי עץ, הגם שהם אינם מוזכרים בפסוק. במקום אחר (חולין כה, ב, בשם רב נחמן) מציינת הגמרא שכלים עצם (העשויים מעצמות) דינם ככלי מתכת – למרות שהנושא של הגמרא אינו הכשרת כלים, אלא קבלת טומאה.
דוגמאות אלו מובאות על-ידי הראשונים (עי' רי"ף, פסחים ח, ב בדפי הרי"ף; רא"ש, פסחים ב, ז; מרדכי, פסחים אות תקנג), וכן נפסק בשולחן ערוך (תקנא, ח): "אחד כלי עץ ואחד כלי אבן ואחד כלי מתכת, דינם להכשירם בהגעלה". הרמ"א מוסיף "וכן כלי עצם צריכים הגעלה".
ביחס לכלי אבן, דעת השולחן ערוך היא דעת הרמב"ם (חמץ ומצה ה, כה) שמשווה כלי אבן לכלי מתכת, ויש שחלקו על כך: בטור (אורח חיים תנא, ח) הביא בשם הרב האי גאון שכלי אבן דומים לכלי חרס, שאין להם הכשר. המנהג, כדעת השולחן ערוך, הוא להקל בכך.
יש לציין את דברי הדרכי תשובה (יורה דעה קכא, כה), שכתב ביחס לכלי אבן שמה שיש להקל בהגעה הוא רק בכלים העשויים לאבנים שלמות, ולא בכלים העשויים מאבנים טחונות או מחלקי אבנים המודבקים יחד. בשאר פוסקים לא מצאנו אבחנה זו.
כלי זכוכית
המעמד של כלי זכוכית שנוי במחלוקת רבתית בין הפוסקים הראשונים. מחלוקת זו יסודה ההסתכלות שלנו על כלי זכוכית: האם יש לראות בהם סוג של כלי חרס, כיון שהם עשויים מחול שמחממים לטמפרטורות גבוהות במיוחד, או שמא יש להסתכל על המוצר הסופי, שהוא חלק ביותר ואינו בולע טעם, באופן שאינו צריך הכשרה בכלל? דעה דומה מוזכרת בראשונים לעניין כלי אבן (עי' ראבי"ה, פסחים תסד; ר"ן, פסחים ח, ב מדפי הרי"ף), וייתכן שהדבר מוסכם יותר לעניין זכוכית.
למשל, דעת רבנו יחיאל מפריס (דברים מובאים בהגהות מיימוניות, הלכות חמץ ומצה ה, כה ובמרדכי, פסחים אות תקעד) היא שכיון שזכוכית נוצרת מן החול, דינה כדין כלי חרס, ואין לכלי זכוכית הכשר כלל. כן כתבו כמה ראשונים, כולל תרומת הדשן (א, קלב; ב, קנב) ואיסור והיתר (נח, נ). מנגד, דעת רבים מן הראשונים היא שכיון שכלי זכוכית הן "שיע" – חלקים – אין הכלים בולעים, ואינם צריכים הכשרה כלל. כן דעת רבנו תם (תוספות, עבודה זרה לג, ב), הר"ן (פסחים ט, א בדפי הרי"ף), הרשב"א (חלק א, סימן רלג), הרא"ש (פסחים ב, ח), ואחרים.
דעה שלישית, שהיא דעת מיעוט, היא שיש להשוות כלי זכוכית לכלי מתכת: הכלים בולעים טעם, וניתן להכשירם על-ידי בהגעלה. כן דעת הרמב"ם בפירוש המשנה למסכת עבודה זרה (ה, יב), וכן סבר הרא"ה (כפי שהובא בריטב"א, פסחים ל, ב). הרא"ה והריטב"א כותבים שאין לסמוך על כך לעניין השכרת הכלים, כי העדינות של כלי זכוכית תגרום לאנשים לחשוש מהכשרה כדין. חשש זה כבר מופיע בשולחן ערוך (תנא, ז) לעניין כלי שנהב ("קרן").
פסקי הלכות: כלי זכוכית בפסח
בשולחן ערוך (אורח חיים תנא, כו) פסק שזכוכית היא "זיע" ואינה בולעת, ולכן אין צורך בהגעלה והכשרה כלל. כן הדין לעניין מאכלים אסורים בשנה כולה, וכן הדין לעניין חמץ בפסח.
על-פי דעת השולחן ערוך, רוב פוסקים ספרדים כתבו שאין צורך בהכשרה בכלי זכוכית (עי' פרי חדש סימן כו; שו"ת יביע אומר ח"ד, אורח חיים סימן מא; שו"ת אור לציון ח"ג, י, יב), וכן המנהג הנפוץ בקהילות ספרד כיום.
מנגד, ישנם פוסקים ספרדיים שכתבו שאין להקל בכך, ונקטו שיש להחמיר כדעת הרמ"א (להלן). הידוע שבהם הוא הבן איש חי (שנה א, פרשת צו יד; שו"ת רב פעלים, ח"ג, אורח חיים כט), וכן כתבו תלמידיו.
בניגוד לדעת השולחן ערוך, דעת הרמ"א – לאור הראשונים האשכנזיים המוזכרים מעלה – היא שאין להקל בכלי זכוכית, אלא יש להחשיבם ככלי חרס שאין להם הכשר. הרמ"א מוסיף שכך המנהג בקהילות אשכנז – שאין מכשירים כלי זכוכית כלל.
כלי זכוכית במאכלות אסורים
הרמ"א מזכיר את החומרא ביחס לכלי זכוכית דווקא בהלכות פסח שבאורח חיים. ביורה דעה, בהלכות כשרות הכללים, הוא אינו מזכיר כלל את שיטתו לעניין כלי זכוכית. מכאן נקטו כמה פוסקים שיש לחלק בין פסח לבין מאכלות אסורים: לעניין פסח מנהג אשכנז הוא להחמיר שאין להכשיר כלי זכוכית, ואילו לעניין מאכלות אסורים בכל השנה ניתן להקל כשיטת השולחן ערוך. כן כתבו הכנסת הגדולה (יורה דעה קכא, הגהות על הטור אות כה, ובפרי מגדים, אורח חיים תנא, משבצות זהב לא;, וביורה דעה סימן קה, משב"ז א), היעב"ץ (מור וקציעה, סוף סימן תנא), ואחרים.
בשו"ת מנחת יצחק (ח"א, סימן פו) כתב שלעניין מאכלות אסורים של כל השנה יש להקל בהגעלה בלבד, גם אם אין להקל להשתמש בהם בלי הכשרה כלל. הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל (הליכות שלמה, מועדים ח"ב, פסח פרק ג, הערה עה) כתב שיש להקל בכך גם ללא הגעלה.
מנגד, דעת הגר"א (הגהות ליורה דעה קלה, כח) היא שאין לחלק בין חמץ בפסח לבין מאכלות אסורים, אלא בשניהם שיטת הרמ"א היא להחמיר שאין להכשיר כלי זכוכית, ודינם ככלי חרס. גם הרב יעקב קמינצקי זצ"ל (אמת ליעקב, אורח חיים תנא, הערה תמג) נקט בדעה זו, וביאר שמה שהקילו בכך הפוסקים הוא רק בדורות קדומים, כאשר לא בישלו מאכלות אסורים בכלי זכוכית. כיום, שאין המצב כן, יש להחמיר בכלי זכוכית גם בשנה כולה.
לכתחילה או בדיעבד
למדנו אפוא שלכל הפחות לעניין פסח, ואולי אפילו לעניין השנה כולה, מנהג אשכנז הוא להחמיר בכלי זכוכית שאין להם הכשר. אך מה הדין כלפי כלי זכוכית שעברו הגעלה? האם הדבר מועיל בדיעבד? ושמא במצב של בדיעבד ניתן להקל, גם למנהג אשכנז, כפי השיטה המקלה שאין צורך בהכשרה כלל?
כמה פוסקים, כולל הרמ"א עצמו (דרכי משה תנא, יט) כתבו שהלכת הרמ"א היא רק לכתחילה. במצב של בדיעבד, כאשר הכלי עבר הגעלה כדין, מותר להשתמש בכלי זכוכית, אפילו בפסח.
הט"ז (תנא, ל) והאליה רבה (תנא, נד) מבארים שבמצב של בדיעבד, כגון כאשר המאכל כבר הוכן בכלי, יש לסמוך על דעת השולחן ערוך ואין צורך בהגעלה כלל. מנגד, המגן אברהם (תנא, מט) ואחרים (עי' חק יעקב סח; פרי מגדים, משבצות זהב ל; משנה ברורה תנא, קנה) כתבו שרק כאשר הכלי עבר הגעלה מותר, בדיעבד, להשתמש בו בפסח.
מנגד, דעת הגר"א (תנא, כו), וכן דעת הקיצור שולחן ערוך (קטז, יג) והערוך השולחן (תנא, נ) היא שאין להשתמש בכלי זכוכית אפילו בדיעבד, וכי יש להחשיבם בתור כלי חרס לכל דבר ועניין.
המשנה ברורה מסיק שבפסח מי שנתן מאכל חם בכלי זכוכית שהשתמשו בו לחץ רשאי להקל גם ללי הגעלה כלל, אך רק במקום הפסד מרובה ורק אם לא נעשה שימוש בכלי למשך כ"ד שעות. בנסיבות אלו, ניתן להקל כדעת השולחן עורך, לפיה אין צורך בהגעלה כלל.
חרסינה, קורל, פיירקס, ועוד
פוסקים בדרך כלל מגדירים כלי חרסינה, גם כאשר מדובר בכלים המצופים זכוכית, בתור כלי חרס שאין להם הכשר. מנגד, יש לעתים מקום להקל בכלים שונים העשויים חרסינה, באופנים מסוימים וכאשר מדובר בשעת הדחק.
הלכות אלו כרוכות בפרטים רבים, וכמו כן יש להתייחס בנפרד לסוגים השונים של כלי זכוכית, שכיום הינם רבים.
בס"ד נקדיש לכלים אלו מאמר בפני עצמו, ונבאר בו את הסוגיות הקשורות ואת פסקי ההלכה.
[1] מקורות רבים למאמר זה שאובים ממאמרו באנגלית של הרב יהודה שפיץ בעניין כלי פלסטיק. ראו: https://ohr.edu/this_week/insights_into_halacha/6296..
