הסתכנות עצמית לצורך הצלת הנפש

הרב יהושע פפר
כ"ב תמוז ה'תשע"ח

בדיון על מעשה הגבורה של פנחס, שכמובן היה כרוך גם בסיכון עצמי עצום, בעל הכלי יקר שואל את השאלה הבאה: איך ייתכן שהיה מותר לפנחס להכניס את עצמו לסכנה? הרי חובה על האדם לשמור על גופו ובריאותו, ואסור לו להכניס את עצמו למצב של סכנה. למה הדבר היה מותר עבור פנסח? הוא מיישב שאמנם בדרך כלל אסור לאדם להכניס עצמו לסכנה, אך כאן היה מותר כיון שמדובר בהצלת כלל ישראל.

ניטול את ההזמנות לדון בשאלה של הסתכנות עצמית, ובפרט בשאלה של הסתכנות על-מנת להציל את חייהם של אחרים. האם מותר לאדם להסתכן כדי להציל את זולתו? האם יש בכך איסור? האם רמת הסיכון הספציפית משנה את פסק ההלכה? ומה הדין ביחס לרופא המעניק טיפול למי שלקה במחלה מדבקת?

בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

“ונשמרתם מאד לנפשותיכם”

החיוב לשמור על הבריאות ולהימנע מסכנה נובע, לפי פוסקים רבים, תוך הפסוק בספר דברים (ד, ה): “ונשמרתם מאד לנפשותיכם”.

פשוטו של מקרא מתייחס אמנם לסניף של איסור עבודה זרה, עליו מדברים הפסוקים הסובבים: “ונשמרתם מאד לנפשתיכם, כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה’ אליכם בחרב מתוך האש, פן תשחתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל, תבנית זכר או נקבה”.  אולם, דברי הפסוק מצוטטים בפי העם וסופריו בתור הוראה כללית על שמירת הגוף והנפש.

המקור לשימוש זה בדברי הכתוב הוא בדברי הגמ’ (ברכות לב, ב): “תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך. בא שר אחד ונתן לו שלום, ולא החזיר לו שלום. המתין לו עד שסיים תפלתו. לאחר שסיים תפלתו, אמר לו [-השר] ריקא! והלא כתוב בתורתכם, ‘רק השמר לך ושמור נפשך’, וכתיב ‘ונשמרתם מאד לנפשותיכם’. כשנתתי לך שלום, למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך ראשך בסייף, מי היה תובע את דמך מידי?”.

לאחר בקשת רשות, ענה לו החסיד בזו הלשון: “אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם, ובא חברך ונתן לך שלום, היית מחזיר לו?” ענה לו אותו שר שבדואי שלא היה מחזיר לו שלום, ואילו היה מחזיר לו שלום היה מתחייב בנפשו. סיים החסיד ואמר: “והלא דברים קל וחומר: ומה אתה, שהיית עומד לפני מלך בשר ודם, שהיום כאן ומחר בקבר, כך אני, שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים, על אחת כמה וכמה”.

הגמרא מסיימת שמיד התפייס אותו השר, ונפטר החסיד לביתו לשלום.

על-פי דברי הגמרא פסק בקיצור שולחן ערוך: “הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, כי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך האדם להרחיק את עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג את עצמו בדברים המברים והמחלימים את הגוף. וכן הוא אומר, ‘ונשמרתם מאד לנפשותיכם'”.

על אותה הדרך אנו מוצאים בפרי מגדים (או”ח סי’ שכח, סק”ו), על דברי המגן אברהם (שם) שכתב שאם לא רוצה החולה לאכול את רפואתו בגלל חשש איסור שבת, בשעה שהוא נתון בסכנה, כופים אותו על כך. על זאת ביאר הפרי מגדים שהוא חסידות של שטות, משום החיוב של “ונשמרתם”.

גם בספרות השו”ת ציינו פוסקי ההלכה לפסוק זה. דוגמה לכך מצויה בשו”ת יהודה יעלה (למהר”י אסאד, או”ח סי’ קס), שדן אודות חולה שאסרו עליו הרופאים לאכול מצה או מרור בפסח, אם רשאי להחמיר על עצמו בזה (לאכול מצה ומרור, נגד דברי הרופאים), ואם יכול לברך על אכילה זו. על שאלה זו כתב כדבר פשוט שאכילת מצה ומרור במצב זה תיחשב חסידות של שטות, ואף יש בכך איסור, כך שאילו היה אוכל אין לברך על האכילה – שכן התורה ציוותה “ונשמרתם מאד לנפשותיכם” וכן “וחי בהם” (עי’ גם בתוספות, שבועות לו, א; שו”ת רשב”ש סימן א; שו”ת חוות יאיר סימן קסג; שו”ת חתם סופר, יורה דעה רמא; ועוד).

איסור חובל בעצמו

מקור נוסף, שאינו מסתמך על הפסוק הנ”ל, עולה מתוך האיסור של לחבול בעצמו. המקור הראשון לאיסור זה מופיע במשנה (ב”ק דף צ, ב), והגמרא (דף צא, ב) מסיקה שדין חובל בעצמו שנוי במחלוקת בין המשנה אליבא דרבי עקיבא, לבין ברייתא שמביאה את דעת רבי עקיבא שמותר לאדם לחבול בעצמו.

הפוסקים (רמב”ם, הל’ חובל ומזיק פרק ה, הלכה א; שולחן ערוך, חו”מ סימן תכ, סע’ לא) נקטו כדעת המשנה בשם רבי עקיבא, שאין האדם רשאי לחבול בעצמו. בהתאם לעולה מדברי המשנה, קובעים תוספות (שם, ד”ה אלא) שאיסור זה תקף גם במקום צורך.

בהמשך הדברים מציינת הגמרא את מעשה רב חסדא, שהיה מציל את בגדיו מלהיקרע בקוצים על חשבון פציעת רגליו: “ורב חסדא כד הוה מסגי ביני היזמי והגא, מדלי להו למאניה [=היה מרים את בגדיו]. אמר, זה מעלה ארוכה, וזה אינו מעלה ארוכה”.

לכאורה יש ללמוד מכאן שמותר לאדם לחבול בעצמו לצורך הצלה מהפסד ממוני. אכן, הרמ”ה כתב להורות (הובאו דבריו בשטמ”ק, ב”ק צא, ב, ובטור, חו”מ סימן תכ) על-פי דברי הגמרא שמותר לאדם לחבול בעצמו, וביאר בים של שלמה דהיינו במקום צורך. אולם, שיטה זו לא התקבלה להלכה, ולדעת הפוסקים אין לשמור על רכוש על חשבון בריאות הגוף, ויש בכך איסור (כן כתב בביאור הגרי”פ לרס”ג, מ”ע מז-מח; גם דברי רב חסדא נאמרו במקום נזק גוף שעתיד להתרפאות).

הסתכנות להצלת אחרים

במאמר אחר הארכנו בעניין דיני שמירת הגוף והנפש, ואילו במאמר זה נתמקד כעת בשאלה המסוימת: כיון שיש חיוב לשמור על בריאות הגוף, האם יש לאדם לסכן את חייו כדי להציל את זולתו?

התורה מצווה עלינו “לא תעמוד על דם רעך”, ועל-פי פסוק זה, וכן על פי צו התורה “והשבות לו”, למדה הגמרא (סנהדרין עג, א) שכאשר אדם רואה את חברו במצב של סכנת נפשות, חייב הוא מן התורה להצילו.

חיוב זה ננקט כהלכה פשוטה בדברי הרמב”ם (רוצח א, יד) והשולחן ערוך (חו”מ סימן תכו, א), כלשונם: “כל היכול להציל ולא הציל עובר על ‘לא תעמוד על דם רעך’, וכן הרואה את חבירו טובע בים או ליסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להצילו ולא הציל, או ששמע גוים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח ולא גלה אוזן חבירו והודיעו … וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על ‘לא תעמוד על דם רעך'”.

מנגד, אנו יודעים מדברי הגמרא בבא מציעא (סף סב, ב) שלדעת רבי עקיבא (שהלכה כמותו) כאשר שנים מהלכים במדבר, ולאחר קיטון של מים, ואילו ישתה הוא את מימיו חברו ימות בצמא, מותר לו לשתות את המים. “חייך”, לדברי רבי עקיבא, “קודמים לחיי חברך”.

האם הלכה זו נאמרה גם במקום סכנה בלבד? כפי שאין אדם חייב להקריב את חייו כדי להציל את חיי חברו, כך ניתן לומר שאין אדם חייב לסכן את עצמו כדי להציל את חיי חברו. כן, ייתכן שהדבר מהווה איסור גמור: אסור להסתכן למעט הצלת חברו. ומנגד, שמא יש לחלק: אמנם אין חיוב להקריב את עצמו למען הצלת הזולת, אך יש לאדם להיכנס לסכנה לשם כך.

פסקי הלכה

בבית יוסף (חושן משפט תכו) ובכסף משנה (הלכות רוצח, שם) הביאו דברי הגהות מימוניות: “בתלמוד ירושלמי מסיק, כי אפילו להכניס עצמו בספק סכנה חייב”. מבואר אפוא שבמצב שנשקפת סכנה ודאית לאדם, מוטל על חברו להיכנס לספק סכנה, מדין “אין ספק מוציא מידי ודאי”.

אולם, הלכה זו לא הובאה בשולחן ערוך עצמו, וכן שאר פוסקים לא הזכירוה, ומכאן כתב הסמ”ע (תכו, ב) שאין אנו פוסקים כן. בפתחי תשובה (שם, ס”ק ב) ביאר עוד שעל-פי דברי הבבלי ניכר שאין אדם נכנס לסכנה גם לצורך הצלת הנפש, והב”ח (שם) כתב שכן עולה מלשון הרמב”ם שציין את חלות החיוב רק כאשר האדם “יכול” להציל את חברו (ואילו במקום שהדבר מהווה סכנה עבור המציל, הרי שאינו “יכול” להצילו בוודאות).

מכאן פסק בשולחן ערוך הרב (נזקי גוף, סעיף ז) כי “ואפילו להיכנס בספק סכנה יש אומרים שצריך, כדי להציל את חברו ממיתה ודאית. ויש חולקים בזה, וספק נפשות להקל“. עם זאת, בפתחי תשובה הוסיף שאמנם אין חיוב גמור, אך מנגד יש להיזהר שלא להקל בדבר יתר על המידה, ולהחליט על סכנה כאשר אין סכנה ממשית. כן הדגיש גם במשנה ברורה (שכט, יט), כלשונו: “אם יש סכנה להמציל אינו מחויב, דחייו קודם לחיי חבירו, ואפילו ספק סכנה נמי עדיף ספיקו דידיה מודאי דחברו. אולם צריך לשקול הדברים היטב אם יש בו ספק סכנה, ולא לדקדק ביותר כאותה שאמרו המדקדק עצמו בכך בא לידי כך”.

במנחת חינוך (רלז) ציין שהחיוב של “וחי בהם”, שממנו אנו למדים שאין שחיי האדם קודמים לחיי חברו, לכאורה יורה שאין להציל את הזולת גם במקום ספק סכנה – שהרי “וחי בהם” כתיב – ואף יהיה בכך גם איסור. אולם, בשו”ת אגרות משה (יורה דעה ח”ב, סימן קעד, ענף ד) כתב שמותר לאדם להסתכן כדי להציל את זולתו. אמנם אין על האדם חיוב להיכנס למצב של סכנה כדי שלא יעבור על “לא תעמוד על דם רעך”, אך מותר לעשות כן כדי להציל את הנפש.

דעת הרדב”ז: חילוקי דרגות בסכנה

דעה מרכזית בסוגיה זו היא דעת הברדב”ז, שנשאל כיצד יש לנהוג כאשר אחר מאיים שיהרוג את חברו, אלא אם יאפשר לו לכרות אחד מאבריו. לאחר שהביא כמה הוכחות לעניין זה (כאשר לא מדובר בסכנת נפש), כתב הרדב”ז (ח”ג, סימן תרכז) שכאשר יש ספק סכנה בדבר, בוודאי שאין לאדם להסכים לכריתת אבר, ומי שעושה כן ייחשב “חסיד שוטה”.

במקום אחר (חלק ה, סימן ריח) ביאר עוד הרדב”ז שאם מדובר בפעולה שיש בה סכנה מוחשית לחיי המציל [“ספק הנוטה אל הודאי”], הרי שאינו חייב למסור עצמו כדי להציל את חברו. יתרה-מזו, אפילו ב”ספק שקול” אינו חייב למסור נפשו, שכן חייו קודמים לחיי חברו, ואילו דמו של חברו סמוק מדמו שלו.

מנגד, אם הספק אינו מוכרע אלא נוטה אל ההצלה – ספק קלוש בלבד – ולמרות זאת החליט האדם שלא להסתכן ולא להציל, הרי שעובר בכך על איסור “לא תעמוד על דם רעך”.

על-פי דברי הרדב”ז פסק הרב עובדיה יוסף זצ”ל (שו”ת יחווה דעת, חלק ג, סימן פד) שמותר לאדם לתרום כליה לקרוב משפחה או לאחרים כדי להציל את הנפש. הסכנה עבור התורם של תרומת כליה היא קלושה מאד (הוא מציין 1%), ואין בכך כדי לאסור את התרומה.

חובת הרופאים

הרמב”ם פוסק שכפי שעל האדם להציל את חברו הנמצא במצב של סכנה, כן על הרופא לרפא את החולה כדי להציל את חייו מן החולי. לעתים לא רחוקות, הטיפול בחולה מהווה סכנה, ברמה כלשהי, עבור הרופא. האם גם במצבים אלו על הרופא לרפא את החולה, תוך הסתכנות עצמית?

לעניין זה דן הרב אליעזר ולדנרג באריכות (שו”ת ציץ אליעזר ח”ח, סימן טו, וח”ט, סימן יז), כפי שסיכם ד”ר אברהם שטיינברג באנציקלופדיה הלכתית רפואית (ח”י, עמ’ 178-177).

לדבריו שם, הגם שביחס לאדם רגיל אין להיכנס לסכנה כדי להציל את הנפש, אך דינו של הרופא שונה, “ובוודאי שלא יקרא חסיד שוטה אם יגיש עזרה רפואית”. מכאן ש”מותר לרופא לטפל בחולה במחלה מדבקת, עם הזהירות המתחייבת מפעולה זו”. הוא ממשיך לבאר את טעם הדבר, שכן “בדרך כלל המחלות המדבקות אינן מסכנות את המטפל בצורה ודאית; התורה נתנה רשות לרופא לרפא הן במחלה שאינה מדבקת והן במחלה מדבקת; ברופא אפשר לומר שזהו ‘דרכו של עולם’; כיון שהרופא עוסק במלאכתו לפרנסתו, מצינו שמותר להסתכן בספק סכנה עבור פרנסה”. על דרך זו פסק גם בשו”ת שבט הלוי (ח”ח, סימן רנא, אות ז).

הרב ולדנברג מוסיף שטיפול כאמור עבור רופא מהווה חובה דתית נעלה, ועליו להתפלל להשגחה והגנה מן השמיים בזכות הטיפול המסור. בשו”ת ציץ אליעזר מוסיף שבוודאי שמותר לרופא צבאי להעניק טיפול לחייל פצוע בשדה הקרב, גם תוך סכנה עצמית, וכתב עוד שהלכה זו נאמרה גם כשיש ספק שמא החייל הפצוע לא ישרוד. כן, מותר לחייל אחר לסכן את חיי עצמו כדי להציל חייל פצוע שנפל בשדה הקרב.

יסייע הקב”ה בידי הרופאים ובידי שאר מלאכיו עושי דברו לרפא ולהציל בכל הזדמנות שתעלה.

2 תגובות

  • מאת יוסי:

    האם מותר לאדם לחבול בגופו על מנת שלא לא יעבור עבירה?
    למשל, אדם שנכשל בשז”ל האם מותר לו לפצוע גופו ע”מ שזה ירתיע אותו צלפגום?

  • מאת רבני בית ההוראה:

    חלילה, לא זו הדרך כלל וכלל! יש להיות שקועים בתורה, ולשמור על העינים לא אינטרנט ולא טלויזיה ולא ללכת ברחובות לא צנועים עד כמה שאפשר, ולא להשבר מנפילות, ובעזרת ה’ תראה התקדמות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים