קונה בצרכניה ומצא מוצר בשקית שלא קנה

הנה בשאלה זו ראשית כל יש לברר למי שייך המוצר, כיון כשאנו דנים מצד קנינים הרי שבפשטות לא נעשה במוצר קנין משיכה או הגבה, כיון שקודם התשלום לא היה כוונתו לקנות, וגם המקנה לא היה מקנה לו, ואחר התשלום הרי לפי מה שנראה הקונה לא מושכו והגביה, שמצד זה כנראה שהמוצר נשאר בחנות [ומה שמושכו הקופאי שהוא פועל של בעל החנות הרי שלא יעזור לקונה לקנותו בכך, ואם אם ירשיהו בעל החנות לכך לא יהני להרבה דעות שהוא לא חזרה שליחות לבעל], ומצד קנין כסף [כשלא היה באופנים שהובא בשו"ע סי' קצ"ט] יש לדון אם יועיל באופן שהוזכר בשאלה שלא שייך בזה חשש דנשרפו שהחפץ כבר יצא מחתת ידו, עי' ברמ"א סי' קצ"ח סעי' ה' שמהני, ובש"ך דפליג עליה, היות ולא פלוג חכמים בתקנתם [ועי' שם בנתי' ס"ק ה'], וכן יל"ע בשילם באשראי שהמוכר אינו מקבל הכסף מיד וצריך לדונו כקונה במלוה שכתב הש"ך בסי' ק"צ ס"ק א' שבלאו הכי לא מהני מדין קנין כסף, [ועי' בפ"ת שהביא לדעת הרמב"ם שמהני, והארכתי בביאר דבריו בחיבורי באבן העזר, ועי' פ"ת סי' קצ"ט ס"ק ב'] ורק דבאופן זה אולי יש לדונו כזקפן עליו במלוה וכתב לו שטר עליו [ולהחשיב החיוב במערכת כשטר לענין זה] שיעיון בש"ך בפ"ת שם בסי' ק"צ ס"ק ג' שהביא לדברי המחנה אפרים שקנה, ושכתב שם שאם יועל מדין כסף גם לא יהיה בזה החסרון דנישרפו חיטך, וכמו שגם מצינו לפ"ת בסי' קצ"ח ס"ק ג' שכ' שכשלא קיבל כל המעות יש מקום לומר שקנין כסף יהני דלא שייך בזה נישרפו חיטך עיי"ש, ומ"מ נראה דגם בלאו הכי לא גרע דינו מקונה בסיטומתא שבזה שהעביר הכרטיס אשראי יש בזה קנין סיטומאתא שזה הוא הדרך בעולם לקנות, ואשר ע"כ בפשטות צריך לדון את החפץ כמי שמי ששיך לקונה הקודם ולא לבעל החנות.
והשתא דאתינן להכי שהוא שייך לקונה שקדם לקנות קודם לקונה שמצאה בחבילתו, אזי יש לומר שאם הוא מוצר שדרך הבעלים שלא להקפיד עליו כלל, יש מקום גדול לומר שיש לסמוך בזה על דברי הש"ך בסי' שנ"ח ס"ק א' שכ' שבכגון הא הדין הוא דיאוש שלא מדעה הוה יאוש [וחזינן להרבה פוסקים שנקטו להלכה כדברי הש"ך, ודלא כדברי התוס' שהביא שם], ומה דלא אמרינן דא"כ בדין הוא שיהיה שיהיה של בעל החצר היות וחצירו של אדם קונה שלא מדעתו, ובזה לא שייך לומר מה דכתב הרמ"א סי' רס"ח סעי' ג' לענין מציאה שלא קנה בעל החצר אלא בידע במציאה או דאסיק אדעתיה, כיון שזה הוא דבר שרגיל להיות, וא"כ בזה הרי אסיק אדעתיה, שלכאו' בזה בדין הוא שחצירו קונה לו, כיון דכבר כתב המחבר בסי' ר"ס סעי' ה' דבמצאו בחנות אפי' היה על על התיבה הוא של מוצאם, ואף הרמ"א דפליג עליה דבמצאו על התיבה הוא של מוכר, הוא מכיון שכתב שם דבמקום התיבה הוה משתמר למוכר, שבאופן דידן שאנו רואים שהמוצר מצא את מקומו מיד במקום אחר הרי שבודאי שאין זה נקרא משתמר לדעת המוכר,
ואם הוא מוצר שדרך הבעלים להקפיד עליו להרגיש בחסרונו, לענ"ד הדין בזה הוא שלא יגע בו עד לזמן שדרך הבעלים להתיאש מחפץ זה ולאחר מכן יוכל להשתמש איתו, ובזמן זה ינסה בכל אופן ששיך לפי כללי השבת אבידה לראות אם יש דרך להשיבו לבעלים אם שייך כלל במציאות לעשות כן, [לפי הכללים הידועים בהלכות השבת אבידה, ודבר זה שייך יותר בארה"ב שהחניות לוקחים מספר טלפון של הקונים, ויש דרך אולי למצוא את הקונה הקודם, משא"כ בא"י]
והוא דהנה יש לדון איך להחשיב את הקונה שלקחו בטעות, [שומר אבידה, גזלן, מזיק, וכדיבואר בהמשך דברינו] דהנה אם אנו באים לדון אם הוא מחויב להשיבו מדין השבת אבידה, ושמצד זה גם יהיה דינו שאין הוא קונה ביאוש, היות ובאיסורה אתי לידיה, אזי לכאו' יש מקום גדול לומר לדון דהנה במה שלקחו לביתו בתוך שקו בדעת שהוא שלו ולא מצד להשיבו לבעליו, על אף שהדבר היה אבוד מן הבעלים [הגם שגם בזה גופא יש לדון ולומר שאין זה ].בהכרח אבוד מן הבעלים, שהרי אולי הבעלים עדין יבאו לחפש אחר המוצר ששכחו] כבר נסתפק בקצה"ח בסי' רצ"א ס"ק ד' אם הדין דשומר אבידה דמצינו בקרא דהתורה חייבתו בע"כ להיות שומר, הוא אף במקום שהשומר לא ידע על מה הוא מקבל שמירה, [ועי' בנתי' שהבין בדברי הקצה"ח שכוונתו הוא לענין היזק שעשה, אבל פשטות דברי הקצה"ח הם כמו שכ' וכן נקט בדבריו החזו"א ב"ק סי' ס"ק ו'] או שקבלת השמירה הוא רק בכפוף למה שנוטלה על מנת להשיבה, שלכאו' יסוד הספק הוא אם ההגבה שמחייב בהשבה ובדיני השבה, הוא דוקא במתכוון להשיבו, או שבכל מגביה חפץ חייבו התורה בע"כ בהשבה [עי' ב"ק נ"ו:, דרחמנא שעבדיה בע"כ], וכמובן שהנפקמ"נ בזה יהיה גם לענינינו, ועי' בפרי יצחק חלק ב' סי' ס"ב שנקט שכשלא היה בדעתו כשהגביהו להשיבו אין הגבהתו מחייבו בחיוב השבת אבידה והוכיח דבריו מדברי רש"י ב"מ ב"מ ל: שכ' הכישה כדי להשיבה, שמבואר שכדי להתחייב בהשבת אבידה צריך שיהיה לו כונה במעשה קנין כדי לשיבו, ולכאו' גם מוכח כן בפשטות מדברי הגמ' ב"מ כ"ו: דנטלה על מנת לגוזלה שאין אנו מחשיבים אותו לשומר אבידה בע"כ דאל"כ בדין היה שאם השיבם לא היינו מחשיבים אותו לנותן מתנה כמו שכ' בגמ' שם אלא כמשיב אבדה, שהרי אם כל מוצא מציאה נהיה שומר אבידה בע"כ הרי שגם שם יחשב כשומר אבידה ואם השיבם לבעליו הרי שהשיבם את מה ששיך להם ואין זו מתנה, ורק דראיה זו יש לדחות כיון דאף אם נאמר דבדינא דקרא שומר אבידה נהיה שומר אבידה בע"כ, אבל בודאי שבנוטלה על מנת לגוזלה עד כמה שמעשיו חשיב גזילה בקניניו לאפוקי מרשות בעלים לכל הדינים המבוארים בהלכ' גזילה ואבידה, הרי שבודאי שבקנינו הוא גם מפקיע עצמו מלהיות שומר אבידה, כיון דהדין דהדין דאומר לו הרי שלך לפניך שבא גם מכח הקניני גזילה, הוא סתירה לזה שיחול עליו איזה שהוא דין שומר, [ועי' ברכת שמואל ב"מ סי' י"ז אות ד' מה שהביא מהגר"ח] ורק דלדברינו יהיה נמצא דבאופן דידן שלא היה קניני גזילה הדין יהיה שהוא מחויב בהשבה בע"כ, וגם לדעת החזו"א ב"ק ו' ס"ק ו' שהכריע בספיקו של הקצה"ח שאין צריך דעת בקנין מה הוא מתכוון להשיב והוכיח דבריו מדברי הגמ' בתרא פ"ח. דבזקן ואינו לפי כבודו שהכיש את הבהמה להטותה הדרך אך אף שלא היה כוונתו לשם קני הרי הוא מחויב בהשבה, [ועי' שם מה שכ' שאין לדחות דבריו מהא שהגמ' נקטה במסקנא דב"ח שאני עיי"ש], הדין לכאו' יהיה שהוא מחיוב בהשבה, ולשאר האחרונים כדוגמת הפרי יצחק ולספיקו של הקצה"ח יש מקום לומר שהוא פטור [ולדברי הרעק"א בדף כ"א: דבס"ס בהשבת אבידה אין חיוב השבת אבידה, הרי שבאופן דידן שיש ספק אם הוא המציאות היה באיסורא אתי לידיה, ואף א"כ לא שייך באופן דידן כלל חיוב השבה, יש מקום לומר שלכו"ע יהיה פטור וצ"ע, אם לאו שנאמר שהספק דבריסורא אוכו' אין זה ספק הפוטר בהשבת אבידה דבהכי שבהכי חייבה רחמנא ודו"ק].
אבל נראה דאי משום הא עדיין יש לומר שבל אופן יהיה פטור וכדחזינן גם בדברי החזו"א שם שלא כתב שהוא מחיוב בשבה רק כל עוד שבכל אופן עשה מעשה כדי להשיבו, אבל באופן שלא עשה כדי להשיב כלל, וגם אינו יודע שיש לו אבידה בידו עדין לא מצאהו מקור לומר שיהיה חייב בהשבה.
[ומדברי הש"ך בריש סי' רס"ב שכתב דחצירו כידו ובבא לחצירו קודם יאוש, הרי הוא כדין באיסורה אתי לידיה, והרי חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, ומצד זה באופן דידן בכל אופן יהיה עליו הדין דבאיסורה אתי לידיה [ןפליג המהרש"ל שבחצירו ליכא כלל להדין דבאיסורה אתי לידיה] כבר כתב שם בנתי' ס"ק א' שהוא דוקא ברוצה לזכות בחצירו, ויודע שיש לו המציאה בידו עיי"ש, ועי' ברעק"א בחידושים בדף כ"ו. כ' וז"ל אבל באבידה דאסור להתעלם ומוטל עליו ליטלו גם בחצר נעשה ידו בע"כ, ומ"מ לכאו' יש לדון בדבריו אי מיירי אף בלא ידע שיש שם אבידה שהוא כמסתעסק]
ורק דלכאו' נראה דמה שכ' שלא מצאנו מקור לחוב השבת אבידה כל עוד שאין הוא יודע שהאבידה נמצא אצלו, ושמצד זה לא שייך להחשיבו שהיה בידו בזמן שבאיסורא אתי לידיה, לכאו' דין זה תליא במחלוקת ראשונים דיעוין במתני במציעא כ"ה: מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו ובתוס' שם בדף כ"ו. ד"ה בדשתיך הקשו וליקני ליה חצירו לבעל הגל או לבעל הכותל, ותירצו דאין חצר קונה בדבר שיוכל להיות שלא ימאנו לעולם, וברא"ש שם באות ט' כתב וז"ל וכי תימא תקנה ליה חצירו אחר שנתייאשו ישראל, לא עדיפא חצירו מידו, דאילו בא לידו קודם יאוש תו לא קני הואיל ובאיסורא אתא לידיה הלכך חצירו נמי בכי האי גוונא לא קניא ליה, וכיון דהראשון לא קנאה ה"ה בנו ובן בנו לא קנאה, דלכאו מבואר בדברי הרא"ש דאף דמעולם לא ידע שיש מציאה בחצירו עדיין יש בו הדין דבאיסורה אתי לידיה, שבזה מבואר לכאו' היפך דברינו ושלהנ"ל מוכח שבספיקא דידן נחלקו הראשונים דלדעת הרא"ש המחייב בהשבת אבידה הוא בלא ידע כלל שיש בידו אבידה ודינו ככל באיסורה אתי לידיה ושאר הראשונים ובפרט רש"י שהבאנו לעיל פליגי עליה,
ולהנ"ל שהבאנו שספיקא דידן תליא במחלוקת ראשונים יש לדון מה דינו של ספק בהשבת אבידה [הגם שבספק דידן סתימת הפוסקים הוא שלא כדברי הרא"ש].
דהנה יעיון ברא"ש בספיקו דרב ירמיה בדף כ"א. בספיקא דרב ירמיה דחצי קב בשתי אמות וכו' שכתבו בגמ' תיק"ו, ובדף כ"ה. בספיקו דרב ירמיה דכשיר מהו וכו' דבספק השבת אבידה דינו לחומרא, שלכאו' לדבריו גם בספק דידן שנמצא לדברינו שהוא מחלוקת ראשונים אם יש בדין זה חיוב השבה, מן הדין הוא שלשיטתו יהיה לחומרא ומצד הספק יהיה דינו דבאיסורה אתי לידיה, ורק דמדבר השו"א והרמ"א בסי' ר"ס סעי' ז' משמע דלא נקטו כן כן להלכה [והמעיין בטור יראה שגם לא הביא לדברי הרא"ש דחייב להכריז ורק כתב דאסירי עיי"ש]
ועוד נראה שגם בדברי הרא"ש יש מקום גדול לומר דבספק השבת אבידה אינו בדין שיהיה באיסורה אתי לידיה דהנה כבר ניתקשו האחרונים בדברי הרא"ש שכתב דהדין בספק השבת אבידה הוא לחומרא מדברי הגמ' בכתובות ט"ו: דתינוק הנמצא מושלך בעיר במקום שמחצה ישראל ומחצה עכו"ם אין מחזירים לו אבידתו, ונפסק כן להכה באהע"ז סי' ד' בב"ש ס"ק נ"ז, ולכאו' להרא"ש בדין הוא שגם שם יהיה לחומרא, ומה שצריך לומר שגם דעת הרא"ש הוא דכל מה דמצינו שיהיה דינו לחומרא הוא רק בחיוב העשה של הכרזה, לברר אם הבעלים אולי עוד לא נתיאשו, אבל כל עוד שיש ספק בדבר באם היה יאוש למי הוא שייך מצד דבאיסורה אתי לידיה, או אם הוא ישראל או עכו"ם הרי שדינו ככל ספק ממון שמכריע שהוא שלו, שבפועל יוצא של זה גם אין לו חיוב השבה, כמו שכל ספק ממון מכריע את גם האיסור לא תגזול כיון שהוא מכריע בממון שהוא שלו, אבל כל זמן שיש צד שהבעלים לא נתיאשו ואין הוא ספק ממוני למי שייך החפץ, אלא עם הדין יש בו העשה דהשבה, "בדין הוא שיהיה צריך לברר זה ע"י הכרזה" ככל ספק דאוריתא שהוא לחומרא, [ועי' חידושי הגר"ח סטנסיל סי' רס"ח, מה שכ' דהחיוב עשה דהשבת אבידה, אינו בהכרח תלוי בחיוב מומוני עיי"ש] ואולי יש להוסיף, שאפשר לומר שסביריה ליה כדעת הרמב"ן שהדין דבאיסורה הוא מצד דהוה כשומר לבעלים ואינו תלוי בחיוב השבת אבידה [ועי' קצה"ח ריש סי רנ"ט מה שכ' בזה,] ולכן לא יהיה בזה החיסרון דבאיסרה אתי לידיה, וכן יש להוסיף דאולי דעת הרא"ש הוא דהדין דספק דאוריתא לחומר הוא רק מדרבנן [שנחלקו בזה, הבית דוד בסי' שנ"ט, ובני שמואל סי' מ"ד שסביריה ליה שהוא רק מדרבנן, ודעת הערוך השולחן ביור"ד סי' ק"י ס"ק י"ט שסביריה ליה שהא מדאוריתא] שלהדעות שהוא מדרבנן אולי אינו בדין שגם יהיה בדין דבאיסורה אתי לידיה וצ"ע.
עכ"פ מכל הנ"ל נתברר שגם לדעת הרא"ש מוכח שבספק כספק דידן דינו שהוא שייך למוצא וא"כ בדין הוא שלא תגע בו, ותנסה לברר ככל האפשר אם יש דרך להשיבו לבעליו, ובעבר הזמן שודאי נתיאשו ממנו הרי הוא שלה, ואין לומר דבמה שאינה מגביה הרי היא עוברת בלא תוכל להתעלם, כמבואר בגמ' [ןבשו"ע ריש סי' רנ"ט] דבהמתין עד אחר יאוש ונטלה עובר בלא תוכל להתעלם, כיון דבאופן דידן הרי האבידה נמצאת במקום שמור, ומה ענין יש בהגבהתה [וצ"ע] והמוצא עושה ככל שביכולתו למצוא את בעל האבידה.
[ומה דמצאנו דבספק דבאיסורא אתי לידיה חייב בהשבה כמבואר במחבר בסי' רנ"ט סעי' ג' שכ' והוא מהדברים שיש לתלות שידע מיד בניפלתו,דמשמע דכל עוד שאין את זה הבירור חייב, לא קשה מידי כיון שבודאי שדין התורה דהשבת אבידה איתרבי כשיש ספיקות אלו במציאות, כיון דבכל אבידה הרי יש ספק זה, ורק דבספק בדין שייך האי דין שכתבנו ודו"ק]
ויש להוסיף דכמובן שאין לחייבו מדין גנב בשוגג להדעות דיש חיוב והשיב בגנב בשוגג [עי' סמ"ע סי' שמ"ח ס"ק כ' ובש"ך שם ס"ק ו' ובנתי' שם ס"ק ד', ובקצה"ח סי' כ"ה ס"ק א' ובנתי' שם ס"ק א' ד"ה עוד הקשה, שנחלקו בזה שם ועי' עוד בחי' ר' שמואל סנהדרין סי' ז'] כיון שכשנטלה לא היה כלל דעתו לקחת החפץ לעצמו ואינו ככל אופני הגניבה המבוארים בסי' שמ"ח.
וכן אין מקום לחייבו מדין מזיק כדמצינו בסי' רצ"א סעי' ב' בהוליך המנעלים שכ' שם הנתי' בס"ק ז' שמה דהוליך המנעולים דינו כמזיק, שלכאו' מצד זה יש אולי מקום לחייבו אפי' בשוגג, דמזיקאי תרבי באונס, כיון דראשית כל המעיין שם בדברי הרעק"א יראה שפליג שם הנתי' ושבאמת אין חיובו שם מדין מזיק, ועוד אפי' אם נאמר שחיובו הוא מדין מזיק קשה לומר שדינו יהיה חמור יותר מדינא דגרמי כיון שבמעשה הרי לא עושה יותר מעשה מזורק מטבעו של חבירו לים המבואר בסי' שפ"ו סעי' א' שהוא מדינא דגרמי, וכבר כתב הש"ך שם בסי' שפ"ו דבכל דינא דגרמי בשוגג הוא פטור שלפי"ז לא נשאר רק לחייבו מדין השבת אבידה שבזה כבר ביארנו הארוכה לעיל דינו ודו"ק.
ולדברינו יש ליישב שפיר את דברי הט"ז בסי' קל"ו סעי' ב' שכתב על מה שכתב הרמ"א מדברי הת"ה דבכובסת עכו"ם המכבסת לרבים והביאה לאחד בגד שאינה שלו, שאסור לו להתמש בו, וכתב הט"ז שאם עברו ימים רבים שעד שא"א לבני אדם שלא יחקור אחר שלו בודאי שנתיאשו הבעלים ממנו, והכובסת סלקה אותו בדבר אחר, ויעיון בקצה"ח שם ס"ק ב' ובנתי' ס"ק ב' שהבינו בדבריו שכוונתו לומר ב' סברות האחד שבודאי נתיאשו הבעלים ממנו, ועוד שמסתמא סלקה אותו בדבר אחר, ועל טענתו הראשונה תמהו שניהם דמה איכפת לן שהבעלים נתיאשו ממנו והא באיסורה אתי לידיה, ובסי' שנ"ו סעי' ג' הכריע הרמ"א כהדעות דאינו יאוש קונה אחר שינוי רשות, [וצ"ע דאולי הט"ז סביריה ליה דעדין יש מקום לומר קים לי כהמחבר בזה, ולא קשה עליו מידי]
ולדברינו מצאנו ביאור נפלא לדבריו כיון דמסתמא מיירי שהניחו אותו בצידו ולא היו צריכים לקבל שמירה עליו, דהא לא מיירי שם שמצא את הבגד שאינו שלו כבר בחנות ולוקחו לביתו שהרי הת"ה כתב שם להדיא שמיירי שלאחר שעה דקדק בהם ומצא שאינו שלו, וא"כ הרי לא מיירי שעשה מעשה להחזירו ולשמרו, וא"כ לדברינו אין סיבה שבזה יעשה שומר אבידה, ואין במה שיקרא שמו עליו שבאיסורה אתי לידיה, ולכן סביריה ליה להט"ז דקנאו ביאוש,
ורק דא"כ צ"ע דלכאו' מדברי הקצה"ח והנתי' מבואר היפוך דברינו, [ולדינא להנ"ל אולי די בשיטת הט"ז שיוכל לומר שקים לי כדבריו ולהפטר מחיוב השבת אבידה וצ"ע]
ורק דהאמת דהנה יל"ע בדעת הקצה"ח והנתי' שנו"נ מצד הדין דבאיסורה אתי לידיה, שמצד דבריהם משמע שהבאיסורה אתי לידיה שדנו בו הוא מצד המעשה גזילה של המשרתת, [וע"ז כתבו דלא מהני השינוי רשות של המקבל מהכובסת] דלכאו' יל"ע בזה טובא כיון דאם אנו דנים המעשה גזילה של המשרתת הרי שהמעשה גזילה שעשתה היה מעשה גזילה בשוגג, שהרי מה דנתנה לו הכובסת את בגד חבירו הוא מצד שחשבה שהוא שלו, וא"כ להקצה"ח בסי' כ"ה סוף ס"ק א' ועי' נתי' שם דפליג עליה] דבגזלן לא ריבתה תורה שוגג כמזיד הרי מצדה ליכא דין דוהשיב, וא"כ מה שייך למימר גבה דבאיסורה אתי לידיה, [והנתי' פליג עליה שם] וכמובן שאף לדעת הרמב"ן דהדין דבאיסורה אתי לידיה גבי אבידה החוא מצד מה דהמוצא אבידה נעשה שומר לבעלים, אבל גבי גזילה בפשטות לכו"ע הדין דבאיסורה אתי לידיה הוא מחמת הדין והשיב, שלכאו' באופן דידן לדברי הקצה"ח הרי אין הוא יותר מגנב בשוגג, ונצטרך לומר דהיות ומובתו של הכובסת הוא לקחת את החפץ בחזרה כשנמצא שהיה טעות בדבר הרי שבזה שלא לקיבה זאת די בזה כדי להחשיבה לגנב כדי שתהא מחיובת בהשבה, ומה שצריך שבגזילה יהיה מעשה כדי לחייבו בהשבה וכמבואר בקצה"ח סי' שמ"ח סעי' ב' [ועי' קצה"ח סי' קפ"ט ס"ק א' דמשמע מדבריו שדברי רש"י הם לאו בהכרח דברי הכל] אולי באופן זה שנתנה בלא אחריות חשיב מעשה למעשה גזילה, [וכן אולי מה שנעלה דלתה מלקחת החפץ בחזרה ולהשיבו לבעלה שזה הוא חובתה חשיב כמעשה גזילה] והיות וחשיב מעשה גזילה חזר דינו של חפץ להיות באיסורה אתי לידיה, ושמצד זה הקשה הקצה"ח שלא יקנה מי שקיבל מהכובסת ביאוש ושינוי רשות [ושלכאו' לפי"ז גם אפשר לומר שהט"ז פליג בזה שמעשה אח"כ נחשב למעשה גזילה, ולכן סביריה ליה דמצד המעשה גזילה בשוגג אין להחשיב הגזילה לבאיסורה אתי לידיה ולכן סביריה ליה דקנה ביאוש וצ"ע]
שלפי"ז בודאי שיש לחלק טובא בין האופן דכובסת שהיה מעשה גזילה שאולי אין להחשיבו לשוגג ולכן בדין הוא שגם להקצה"ח חשיב במעשיו שבאיסורה אתי לידיה, משא"כ באופן דידן שאולי אינו מוטל על מי שממלא השקיות לבדוק מה לקח שבודאי שאפשר להחשיבו לגנב בשוגג ושגם להקצה"ח יהיה דינו שאינו באיסורה אתי לידיה מצד גניבה, ומצד אבידה כבר הבאנו לעיל באריכות שאין לחייבה בהשבת אבידה.
ויש להוסיף דגם להקצה"ח יש לדון במה שהחשיב להמשרתת עכו"ם לבאיסורה אתי לידיה אחרי שמיירי בעכו"ם ושלכאו' לרש"י בע"ז ע"ב. שבעכו"ם אין דין השבה כיון דהוא נהרג על הגזל עיי"ש [ועי שם שהתוס' פליג עליה] ועי' קצה"ח סי' שנ"א ס"ק ג' מה שהרחיב בדבריו, ולכאו' לדבריו דבעכו"ם אין חיוב השבה מה שיך למימר גביה הדין דבאיסורה אתי לידיה, וזה בודאי שבעכו"ם ישנו להדין דבאיסורה אתי לידיה וכמו שהערוני גם ידידי הגר"י יוסלובסקי לדברי בגמ' בסוכה ל. בהנוהו אוונכרי, ושבודאי שהדין דבאיסורה אתי לידיה אינו מחמת המעשה איסור שנעשה בדבר דהיינו המעשה גזילה עצמה, דהא אנן אזלינן כהדעות דיאוש אחר שינוי רשות אינו מועיל, על אף שמי שהחפץ נמצא ברשותו לא עשה המעשה גזילה, ורק היות ועל החפץ חל הדין והשיב כל זמן שלא נתיאשו הבעלים ממנו מי שלקחו באותו הזמן אינו יוכל לזכות בו, [וצ"ע מדברי הש"ך שהבאנו בגנב מפורסם, וי"ל] שבהכרח שהוא מצד הדין השבה ודו"ק,
וצ"ל דסביריה דעל אף שנאמר דעל עכו"ם אינו חיובה השבה מ"מ אינו נעשה שלו וכמו שכתב הקצה"ח שם, ולכן באם נעשה היאוש קודם השינוי רשות הדין יהיה שלא יקנה הדבר למי שקנאו ביאוש אח"כ כיון שעליו יהיה מוטל להשיבו על אף שלא גזלו וכדברי הש"ך בסי' שנ"ג ס"ק ו' שבקנאו מגנב מפורסם גם חשיב דבאיסורה אתי לידיה, מצד שיודע שזה אינו שלו, ואשר ע"כ גם החשיב את הכבסת שאינה רוצה להחזיר לו הבגדים כגנב מפורסם ובפרט שם שמירי שגם אינו רוצה להחזיר החפץ גם למי שבא בסימנים אליו [שמצד זה עצמו אם לוקחו והוא ודע שהוא של חבירו בסימנים צריך להחשב כגזלן] ולכן סביריה ליה להקצה"ח שם שיש להחשיבו לבאיסורה אתי לידיה, אבל באופן דידן לפי"ז יש לומר דאף לדברי הנתי' בסי' כ"ה שפליג על הקצה"ח וסביריה ליה דבגנב בשוגג יש לחייבו בהשבה אולי באופן שמי שהכניסו לחבילו היה גוי אין זה באיסורה אתי לידיה מצד מה דהוה עכו"ם לדעת רש"י שהאבנו, ורק דלפי"ז יהיה צריך עיון לדברי התוס' [ושאולי לפי"ז גם מצאנו ישוב נכון להט"ז שפליג על הא שאפשר להחשיבה לגנב מפורסם ולכן סביריה ליה שאין זה באיסורה אתי לידיה וכהחשבון בדברי רש"י שהבאנו וצ"ע] ומ"מ כל זה הוא באם מי שהכניס לחבילה היה עכו"ם אבל אם היה ישראל לא יהיה לו סניף זה להיתר, [ומה שהוציאה את המוצר מהחנות אין להחשיבה לגזלן כיון שלא היה בדעתה לקחת זאת לעצמה ואין כאן מעשה גזילה כלל וכדהבאנו לעיל] שנמצא דלדינא יש מקום גדול לומר דבכל אופן של יחשב הדבר למעשה גזילה ובפרט בעכו"ם ודינו יהיה כמו שכתבנו לעיל שימתין זמן עד שבודאי נתיאשו הבעלים, ובאותו הזמן ינסה לעשות כבכל יכולתו אם זה אפשרי להחזיר החפץ לפי הכללים בהשבת אבידה, [ובאם הוא בוש שאינו לפי כבודו להתנהל מול הפקידים, או מתבטל ממלאכתו לפי הדינים המבוארים בסי' רס"ה באותו שיעור זמן שמסתמא הבעלים לא נתיאשו מזה, יהיה פטור] ואם לא יעלה בידו יהיה דינו שיהיה דינו הרי אלו שלו, ולכן אך ילך אך המוצר חרה לחנות אלא אם הקבלה, כיון שבאם לוקח את המוצר הרי שחזר דיו להיות שעשה מעשה בדבר שאולי חישב בע"כ למחיוב בהשבה [וגם שבמציאות החנות יקח מאיתו בחזרה, ולא הועיל כלום], וכמובן שבאין לה קבלה בידה שקשה יותר החיפוש תראה אם שייך בכלל אפשרות לחשבן לפי הזמן אם זוכרת באיזה זמן קנתה, וכה שילמה ושדרך זה ימצאו הקונה הקודם, ובאם לא תמתין כמו שכ' ותקח זאת לעצמה ודו"ק.