שאלה:
שלום לרבנים. לפי האשכנזים צריך לחבר בעניית קדיש את התיבה 'יתברך' ל'עלמיא'?
תשובה:
שלום וברכה
למעשה התיבות יתברך והלאה הם חלק מעניית אמן יהא שמיה רבה, ומה שבני אשכנז נוהגים שלא לומר מילה זו, רק החסידים, הוא משום שיוצאים ידי חובה מהחזן, ממילא ברור שאלו שאומרים זאת, סומכים לתיבת עלמיא.
מקורות:
בס' לקט הקמח החדש סי' נו סעי' ג כתב כך:
לדעת הביאור הגר״א (סק"ט ד"ה העונים) והפרי מגדים (אשל אברהם סק"ט) יאמר אמן יהא שמיה רבא רק עד ״עלמיא״, ואין לומר כל הנוסח, כמו שנתבאר באות י"ד, וכדעת המגן אברהם (סי' סו סק"ו). אבל אם טרם שאמר עד עלמיא כבר אמר הש״ץ איזה תיבות מן יתברך ולהלאה, ימשיך הוא גם כן לומר להלאה מן יתברך עד שמגיע למקום שהש״ץ אומר, ושותק ושומע (מעשה רב הל' פסוקי דזמרה וקריאת שמע ותפילה אות נה, פתחי עולם סק״ט). וסברא היא, כי הא דאין אומרים מן עלמיא להלאה, זה מחמת שהוא יוצא בשאר תיבות הקדיש על ידי ששומע אותן התיבות מהש״ץ, אבל כשלא שמע יען כי היה מאריך יותר מהש״ץ באמירת אמן יהא שמה רבא עד עלמיא, לא יצא ידי חובה בשמיעתו, ולכן צריך לאומרו בעצמו. והוא כמו שכתבנו שאם לא שמע ד׳ אלוקיכם אמת מן הש״ץ שיחזור בעצמו ד׳ אלוקיכם אמת [עי׳ בדברינו סי׳ ס"א סעי' ג' אות ג']. אמנם כשהאריך באמירת אמן של "ויצמח פורקניה", ובתוך זה התחיל הש״ץ ״בעלמא די ברא״, אין צריך להמשיך לומר הלאה, דלא נתקן חלק זה מקדיש לומר כמו שנתקן מאמן יהא שמה רבא ולהלאה. וצריך עיון. אנשי ליטא נוהגין כהגר״א, ובסביבותינו נתפשט לומר גם "יתברך" כמו שכתב השו״ע. וכן מבאר שו״ת משכנות יעקב (ח"א או"ח סי׳ עו) על פי פשט ועל פי סוד.
