תפילה וקריאת שמע: בכל לשון?

הרב יהושע פפר
ט"ו תמוז ה'תשע"ח

 

הגמרא (סנהדרין קה, ב) מלמדת שמתוך ברכותיו של בלעם אנו למדים את הקללות שבהן ביש לקלל את ישראל. בין היתר, רצה בלעם שיוחרבו בתי כנסיות ובתי מדרשות של ישראל, אך במקום זאת נמצא מברך: “מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל” (במדבר כד, ה). מתאים אפוא שאנו מציינים פסוק זה מידי יום בכניסתנו לבית הכנסת.

בלעם, ככל הנראה, הבין את כוחה של תפילה, ובפרט את כוח התפילה של עם ישראל, וביקש לנטרל כוח זה. אכן, גדול כוחה של תפילה. אך תפילה באיזו לשון? האם כוחה של תפילה שמור דווקא לתפילה בלשון הקודש, לשון התורה, או שמא ניתן להתפלל להקב”ה בכל לשון, ואין הפרש בין הלשונות?

במאמר הנוכחי נדון בשאלה זו. מתי מותר להתפלל בשפה זרה? האם עדיף להתפלל בלשון הקודש, גם בלי להבין את המלים, או שעדיף להתפלל בשפה שאדם מכיר, גם אם אינה עברית? האם ניתן להתפלל בשפה שרה גם כאשר היא אינה שפה מדוברת? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

קריאת שמע בשאר לשונות

הגמרא במסכת ברכות (דף יג, א) מצטטת את דברי הברייתא: “תנו רבנן קריאת שמע ככתבה, דברי רבי; וחכמים אומרים בכל לשון”.

נחלקו התנאים בנוגע לשפת הקריאה של קריאת שמע: לדעת רבי חייבים לקרוא קריאת שמע בלשון הקודש, ואילו חכמים סוברים שניתן לקרותה בכל לשון. הגמ’ מסבירה שנחלקו התנאים בדרשות הפסוקים: רבי דורש את המילה “והיו” – “בהוייתן יהו” – שהקריאה חייבת להיות מותאמת לגמרי למקור שבתורה, ואין לקרוא אלא בלשון התורה. חכמים, לעומת זאת, דורשים את המילה “שמע” – בכל לשון שאתה שומע”.

הרמב”ם (הלכות קריאת שמע, פרק ב, הלכה י) פוסק כדעת חכמים, ומוסיף פרט חשוב: “קורא אדם את שמע בכל לשון שיהיה מבינה, והקורא בכל לשון צריך להיזהר מדברי שיבוש שבאותו הלשון, ומדקדק באותו הלשון כמו שמדקדק בלשון הקודש”. לדעת הרמב”ם, צריך אדם לדקדק בקריאת שמע בלעז, כמו שמדקדק בתיבות של לשון הקודש.

הראב”ד משיג על דבריו אלו: “אין זה מקובל על הדעת, לפי שכל הלשונות פירוש הן, ומי ידקדק אחר פירושו”.

פסק המשנה ברורה בעניין זה

המשנה ברורה (סימן סב, ס”ק ג) פוסק שיש להימנע מקריאת שמע בשאר לשונות בזמן הזה, ומעורר שמא אין לקרוא בלעז בזמן הזה מעיקר הדין: “ועיין בספרי האחרונים דבימינו אף מצד הדין יש ליזהר שלא לקרותה בלשון אחר, כי אם בלשון הקודש, כי יש כמה וכמה תיבות שאין אנו יודעים איך להעתיקם היטב, כגון תיבת ושננתם יש בו כמה ביאורים, אחד לשון לימוד ואחד לשון חידוד, כמו שאמרו חז”ל ‘שיהו ד”ת מחודדין בפיך, שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו’. וכן כמה וכמה תיבות שבקריאת שמע שאין אנו יודעין היטב ביאורו על לשון אחר, כגון תיבת ‘את’ ותיבת ‘לטוטפות’, וכדומה”.

הנימוק הראשון שכותב המשנה ברורה הוא שיש תיבות שאין אנו יודעים את פירושן, כגון תיבת ‘ושננתם’. נימוק זה עומד הן לדעת הרמב”ם הנ”ל, והן לדעת הראב”ד, שכן אם אין אנו יודעים את פירוש התיבה, לא נוכל לתרגמה ללשון לועזית. יש בטענה זו חידוש רב, שכן גם בדורות קדומים ידעו רבותינו שישנם שני פירושים בתיבת ‘ושננתם’, ולא העירו ספק שמא אין אדם יוצא ידי חובתו בתרגום התיבה בפשוטה (לשון לימוד) מפני החשש שמא יש להבינה לפי דרשת חז”ל “שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך”.

הנימוק השני שמעורר המשנה ברורה הוא שיש תיבות שבכלל אינן ניתנות לתרגום בלשון אחר, כגון תיבת ‘את’.

לשון לעז במקום שאין מדברים בה

בביאור הלכה (סימן סב, סעיף ב) הביא את דברי הריטב”א (על הרי”ף, נדרים א, א), לפיהם אם נדר אדם נדר בלשון האומות, אין הנדר חל אלא במקום שנהגו לדבר באותה שפה. לאור דברי הריטב”א כתב בביאור הלכה שאם קרא אדם קריאת שמע בלשון לעז, אינו יוצא ידי חובתו אלא במקום שמדברים באותה לשון, אבל במקום שאין מדברים בה אינו יוצא ידי חובתו.

בוודאי שהלכה זו נאמרה רק בנוגע לשאר לשונות, ולא בנוגע ללשון הקודש, שיש לה ‘תורת לשון’ בכל מקום, אפילו במקום שאין מדברים בה. רק בשאר לשונות, דעת הריטב”א שאין אדם יוצא ידי חובתו בשאר לשונות אלא במקום שמדברים בה.

חידוש זה מובן לאור דברי הר”ן בתחילת מסכת נדרים, שביאר שלשונות האומות אינן לשונות מהותיות, אלא הן ‘הסכמת האומות’. הסכמת האומות לדבר בלשון מסוימת אינה הופכת את המילים ל’תורת לשון’ מהותית, ולכן במקום שאין מדברים באותה לשון, אין הלשון נחשבת ללשון תרגום, ואין אדם יוצא בה ידי חובתו.

ייתכן שחידוש זה נכון דווקא ללשונות חדשות, כפי שמדברים ברוב חלקי העולם, ולא לשבעים לשונות המקוריות שנתפלגו מדור הפלגה. בנוגע לאותן שבעים לשונות, הרי שיש לומר שיש להן ‘תורת לשון’ במהותן, כמו שהביאו התוספות (ברכות יג) שהתורה ניתנה בשבעים לשונות. בנוגע לאנגלית, אין ספק שמדובר בלשון חדשה, שכן האנגלית מבוססת בעיקר על לטינית, וכתב החת”ס (חידושים לגיטין דף פ, א) שהשפה הלטינית הומצאה בשנת שמ”ה לאלף השלישי, ובוודאי שאינה משבעים לשונות המקוריות.

לאור הלכה זו, יהיה אסור להתפלל באנגלית במקומות שאין מדברים בה. אולם, יש להסתפק אם ניתן להתפלל באנגלית במדינות שאין מדברים בהן אנגלית, אבל רבים מאנשי המדינה בקיאים במידה כזו או אחרת בשפת האנגלית. אנגלית היא במידה רבה “שפה בינלאומית”, באופן שיצדיק את השימוש בה ברוב חלקי העולם.

דוברי עברית

הלכה נוספת מתייחסת לקריאת שמע בלשון לעז על-ידי מי שיכול לקרותה בלשון הקודש. בשאלה זו הביאו הראשונים (ראה רמב”ן ורשב”א מגילה יז, א, ור”ן שם ד, א מדפי הרי”ף) את דברי הירושלמי (מגילה פ”ב, ה”א) שרק מי שאינו יודע אשורית יכול לצאת ידי חובתו בלעז, אבל מי שיודע אשורית אינו יוצא אלא בלשון הקודש.

מנגד, ציינו הראשונים לדעת הרמב”ם (הל’ מגילה פ”ב, ה”ד) שיוצא אדם ידי חובתו בכל לשון, אפילו אם יודע לשון אשורית. שתי הדעות הובאו להלכה בשולחן ערוך (או”ח סימן תרצ, סעיף י, וראה בביאור הגר”א שתלה את השאלה במחלוקת בין התלמודים).

הפוסקים דנו במי שקורא את השמע בלשונות האומות, כשיכול לקרוא בלשון הקודש, ויש לחקור אם יש להעתיק את הנידון גם למי שקורא את פירוש הדברים בלשון הקודש, כגון שבמקום “ואהבת את ה’ אלקיך בכל לבבך” קורא “תאהב את ה’, שהוא אלקים שלך, בכל לבך”. האם יוצא בכך ידי חובתו (שכן לא יגרע ‘תרגום’ עברי מתרגום לועזי)?

לדעת הירושלמי נראה שאין עדיפות של פירוש בלשון הקודש על פירוש של לשונות האומות: כמו שמי שיודע לשון הקודש אינו יוצא בפירוש לועזי, כך מי שיכול לומר פרשת קריאת שמע כצורתה לא יצא ידי חובתו בפירוש עברי.

אך יש לומר שגם לדעת הרמב”ם לא יצא אדם בקריאה זו, שהרי לפי שיטתו (המובאת לעיל) אין אדם יוצא ידי חובתו בשאר לשונות אלא באופן שידקדק בלשונם, ובלשון הקודש דקדוק הלשון מחייב לומר את תיבות פרשת שמע כצורתה, ולא יצא אפוא בפירוש עברי שאינו כתיקון לשון התורה. מנגד, יש לדחות ולומר שמי שאומר פירוש בלשון הקודש (בעברית) יכול לדקדק היטב בדקדוקי הלשון, גם אם אינו אומר את לשון התורה עצמה.

קריאה ללא הבנה

התוספות (סוטה לב, א) הקשו מדוע לא נמנו קריאת הלל, קידוש של שבת, ברכת הפירות וברכת המצוות בכלל רשימת הדברים שנאמרים (במשנה, שם) בכל לשון. התוספות תרצו שלא נמנו אלא אותם הדברים הנאמרים בלשון המובנת לקורא, ואילו הלל, קידוש, וברכות נאמרים גם בלשון שאינה מובנת לאומרם. מבואר אפוא בדעת התוספות שמי שקורא קריאת שמע בשאר לשונות אינו יוצא ידי חובתו אלא אם מבינה.

הלכה זו הובאה במגן אברהם (סימן סב, ס”ק ג) ובפרי מגדים (אשל אברהם שם, ס”ק א). בנוגע להלל וקידוש וברכות, הביא הביאור הלכה שחלקו הפוסקים על דעת התוספות בכך, ופסקו שגם באלו, אם אינו מבין לשון לועזית, אינו יוצא ידי חובתו.

בפרי מגדים כתב להסתפק שמא אף בלשון הקודש אין אדם יוצא ידי חובתו אלא אם מבין את מה שאומר, או שמא בלשון הקודש יוצא ידי חובתו גם אם אינו מבינה. בביאור הלכה (שם) העיר שלבוש (סימן קצג) מבואר בפשיטות כצד השני: אין צורך בהבנת הלשון, למעט פסוק ראשון של קריאת שמע, וברכה ראשונה של תפילת העמידה.

למרות שלדעת הפרי חדש (סוף סימן קא) אין אדם יוצא ידי חובתו ללא הבנה אפילו בלשון הקודש, הכרעת המשנה ברורה ושאר פוסקים היא שבנוגע ללשון הקודש יוצא אדם ידי חובתו גם אם אינו מבין את מה שאומר.

תפילה בכל לשון

המשנה במסכת סוטה (לב, א) מבארת את דינן של מצוות אמירה שונות בנוגע לשאר לשונות. מצות התפילה נמנית אף היא בכלל רשימת המצוות שניתן לקיימן בכל לשון, כגון אמירת פרשת סוטה, וידוי מעשרות, קריאת שמע וברכת המזון.

כפי שמבאר הרמב”ם (תחילת הלכות תפילה), מלכתחילה קוימה מצות תפילה על-ידי תפילת כל אדם במילים שלו, ובלשון שבה הוא מדבר. רק בתקופת עזרא, כשגלו ישראל ונשתבשה לשונם, ושוב לא היו יכולים להביע את עצמם בשפה ברורה ובהירה, תיקנו אנשי כנסת הגדולה נוסח תפילה קבוע. אולם, לפי שיטת חכמים כפי שנפסקה במשנה, אין קפידה על נוסח התפילה בלשון הקודש, אלא יוצא אדם ידי חובתו בכל לשון.

הגמרא (סוטה לג, א) מקשה כיצד ניתן לומר שתפילה נאמרת בכל לשון, שהרי רב יהודה אומר שאין לאדם לשאול צרכיו בלשון ארמית, מפני שמלאכי השרת אינם מכירים לשון זו ולפיכך אינם יכולים להיזקק לתפילתו. הגמרא מתרצת, ביחס לארמית, שיש חילוק בין ציבור לבין יחיד: ציבור יכול להתפלל בלשון שמלאכי השרת אינם מכירים, ואילו יחיד צריך להתפלל בלשון שמלאכי השרת מכירים. הרי”ף (ברכות דף ז, א מדפי הרי”ף) מפרש שהלכה זו אינה מוגבלת ללשון ארמית, וליחיד מותר להתפלל בלשון הקודש בלבד.

[בנוגע לסיבה שאין מלאכי השרת נזקקים ללשון ארמית, ביאר הרב יעקב קמנצקי זצ”ל, כפי שהובא בספר אמת ליעקב (עמ’ תעז), שהוא משום שלשון ארמית היא לשון הקודש עם שיבושים, ואין המלאכים מבינים שיבושים.]

מכאן הקשו הראשונים על מנהגן של נשים (בפרט בדורות קדומים) שמתפללות בלעז למרות שהן ביחידות. תלמידי ר’ יונה נזקקו לשאלה זו, והביאו בשם רבני צרפת שההגבלה על תפילת יחיד בארמית נאמרה רק בנוסח אישי, אבל מי שמתפלל את תפילת הציבור הקבועה ביחידות, יכול להתפלל גם בארמית.

הרא”ש (ברכות פרק ב, סימן ב) תירץ בדרך אחרת, וביאר שדווקא לשון ארמית מגונה היא בעיני המלאכים, ולכן אינם נזקקים לה, ואילו בשאר לשונות ניתן להתפלל בין ביחידות ובין בציבור.

פסקי הלכה

להלכה, נפסק בשולחן ערוך (סי’ קא סעיף ד) שמותר להתפלל בכל לשון שרוצה, ומוסיף שם את דעת הרי”ף הנ”ל שיחיד יתפלל דווקא בלשון הקודש, אך כותב את דעות תלמידי ר’ יונה והרא”ש בתור ‘יש אומרים’. במגן אברהם (סק”ה) פוסק שמוטב להתפלל בלשון שמבין מלהתפלל בלשון הקודש, וכך הביא בשם ספר חסידים (וכן כתב בחיי אדם, כלל כב, סי”ב).

אך המשנה ברורה (סקי”ג, וביאור הלכה ד”ה יכול) כתב שמצוה מן המובחר להתפלל בלשון הקודש, גם אם אינו מבינה. בביאור הלכה ביאר שאמנם ירא שמים יכול לנהוג כשיטת המגן אברהם, אבל באופן כללי עדיף להתפלל בלשון הקודש, כיון שיש הרבה סודות שטמנו חכמים בתיבות התפילה.

סיכום: קריאת שמע ותפילה בלשון לועזית

הזכרנו כמה נקודות שיש לקחת בחשבון בקריאת שמע ובתפילה בלשון לועזית:

  • לפי הכרעת הפוסקים, אדם יוצא ידי חובתו בלשון לועזית רק אם מבינה.
  • אין להתפלל בלועזית אלא במקום שמדברים באותה שפה.
  • לדעת המשנה ברורה מצוה מן המובחר להתפלל בלשון הקודש, גם אם אינו מבינה, אם כי ירא שמים שנפשו חפצה להבין את תפילתו יכול (ואף עדיף) שיתפלל בלעז. בימינו (בנוגע לקריאת שמע) ייתכן שמעיקר הדין אין אדם רשאי לקרוא בלועזית.
  • בשו”ת אגרות משה (או”ח ח”ד, סימן ע, ס”ק ד) פסק (למי שאינו בקי בלשון הקודש) שניתן להתפלל את עיקר התפילה באנגלית (עד שילמד לשון הקודש), בתנאי שהתרגום נעשה על-ידי בני תורה בקיאים. יש לשים לב שעיקר כוונתו שם להתנגד להוראת רב אחד שפסק שיתפלל מי שאינו בקי בלשון עצמאית. לכך התנגד הרב פיינשטיין, ופסק שיתפלל את נוסח התפילה הקבועה בלשון לועזית. עם זאת, המנהג הוא שמי שיכול לעשות כן מתפלל דווקא בלשון הקודש.

יש לציין שבדורות קודמים, ובפרט מול תנועת ההשכלה והרפורמה שביקשו לשנות את סדרי התפילה, גדולי הפוסקים הביעו התנגדות חריפה לתפילה בלעז.

בשו”ת חתם סופר (ח”ו, סימן פד) כתב שאין להתפלל בלשון זרה אלא בדרך ארעית, ולא בקבע, ומחה בחריפות נגד אלו שאינם מלמדים את בניהם את נוסח התפילה בלשון הקודש. בספר ‘אלה דברי הברית’ הביא מדברי החת”ס, רבי עקיבא איגר, רבי מרדכי באנט, ועוד מגדולי ישראל שהביעו מחאה חריפה נגד אלו המתפללים בלעז, ומשנים את סדר התפילה מהמסורת.

גם בערוך השולחן (סימן סב, סעיף ד; וכן בסימן קא וסימן קפה) קבע באופן חד-משמעי שאין להתפלל או לקרוא קריאת שמע אלא בלשון הקודש, ובפרט החמיר בנוגע למי שיודע לשון הקודש. במשנה ברורה (סימן קא, ס”ק יג) הביא את דברי החת”ס הנ”ל להלכה.

אולם, בניגוד למגמת השינוי והכרסום במסורת של אנשי ההשכלה, כיום יש ב”ה בעלי תשובה רבים שאינם בקיאים בלשון הקודש, וחלקם אינם יודעים כלל איך לומר את מילות התפילה. חשוב, אפוא, לדעת את הכללים בנוגע לתפילה בלשון לועזית, שכן מי שאינו מסוגל להתפלל בלשון הקודש רשאי וחייב להתפלל בלשון הידועה לו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים