לתרומות לחץ כאן

חוזה ותשלום פיצויים לפי ההלכה

שאלה:

שלום
אני מכין עבודת השוואה בין המשפט העברי למשפט הכללי במדינה – בנושא תרופות להפרת חוזים (תשלום פיצויים). האם תוכלו בבקשה להפנות אותי למקורות שדנים בכך.
תודה

תשובה:

סעיף 10 קובע יכול הנפגע לתבוע פיצוי על נזק או הפסד שהגיע לנפגע בהתקיים שלושה תנאים 1. נגרם נזק. 2. הנזק הגיע עקב ההפרה. 3 ניתן לצפות את הנזק בעת כריתת החוזה שיקרה נזק או הפסד כזה.

בפיצויי נזקים קיים שני סוגים: פיצוי חיובי/ קיום ופיצוי שלילי/הסתמכות

פיצוי חיובי/ קיום – מה היה מרויח הנפגע אילו החוזה קויים. פיצוי שלילי/הסתמכות – החזר של כל הוצאות וההפסדים בגין הכניסה להסכם. דוגמא: ראובן חתם חוזה אם מנהל הקניון שיקבל דוכן למכור שם ספרים בשבוע הספר. ראובן הוציא הוצאות – רכישת ספרים והובלתם למקום הקניון. ובגלל טענות ותואנות הפר בעל הקניון את החוזה, תובע ראובן פיצוי שלילי – הוצאות שהוציא בגין ההסכם. ופיצוי חיובי – כל הרווחים שהיה אמור להרוויח בגין מכירת הספרים.

פיצוי שלילי – הוצאות שהוציא בגין החוזה שנחתם

כתב הרמב"ם (זכיה ומתנה פ"ו הכ"ד): הורו רבותי שאם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה ויאכיל לריעיו או יחלק מעות לשמשין ולחזנין וכיוצא בהן ועשה כדרך שעושין כל העם וחזרה בה משלמת הכל, שהרי גרמה לו לאבד ממון וכל הגורם לאבד ממון חבירו משלם. עכ"ל. מבואר שכלה שחזרה בה מהנשואים חייבת לשלם את כל ההוצאות החתונה שהוציא החתן. וכ"פ השו"ע (אהע"ז סימן נ ס"ג).

והראב"ד שם השיג עליו וז"ל: א"א איני משוה עם רבותיו בזה וזאת הגרמה דומה לזרעוני גנה ולא צמחו שאינו משלם לו ההוצאה, וכללו של דבר אבוד ממון שבעל הממון עושה אותו אף על פי שגרם לו זה פטור.

דין של מוכר זרעוני גינה ולא צמחו, הובא בגמרא (ב"ב צג, ב) שנחלקו שם האם חייב המוכר לשלם את כל ההוצאה שוציא הקונה לזרוע את הזעונים, כיון שהוצאות אלו נעשו בגרמת המוכר. או שחובת המוכר לשלם את שווי הזרעים בלבד, ללא הוצאות נלוות שהיו לקונה. והרמב"ם (מכירה טז, א) והשו"ע (סימן רלב סעיף כ) פסקו שמשלם לו רק על שווי הזרעים. וא"כ קמה וגם נצבה קושיית הראב"ד על הרמב"ם והשו"ע שהרי פסקו שבזרעוני גינה אינו משלם הוצאות ואילו הוצאות חתונה חייבת לשלם את כל הוצאות החתונה.

ומצאנו כמה דרכים בפוסקים לישוב דברי הרמב"ם.

א. המגיד משנה (זכיה ומתנה שם) תירץ שבזרעונים כוונת המוציא הוצאות כדי להרוויח בהם, אינו בדין שישלם זה מה שהוציא כדי להרוויח. משא"כ העושה סעודה לשם האירוסים שלא עשה לשם רווח חייבת האשה שבטלה. עכ"ד. אלא שלא ביאר לנו כוונתו, מדוע אם כוונת הקונה להרוויח נפטר המוכר מהוצאות שהוציא הקונה, ומאי נפ"מ אם קנה להרוויח או קנה להתכבד בנישואין. וכן הקשו השער המשפט והאבן האזל. וצ"ע.

ב. המקנה (אהע"ז שם) תירץ, שבזרעוני גינה שהברירה ביד הקונה שלא לזורעם עד שיבדוק אותם, פטור המוכר, שהיה לו ללוקח לבודקם. משא"כ בארוס שחייב לעשות הסעודה כמנהג, אין האשה יכולה לומר לא היה לך לעשות.

ג. שער משפט (סימן שפו ס"ק א) ובאור שמח (שם) תירצו שגרמי נחשב דוקא שהנזק נעשה מיד, ולכן במוכר זרעוני גינה שהנזק לא נעשה מיד בשעת המכירה, אלא אח"כ שהלך הלה והוציא הוצאות, לא נחשב לגרמי, משא"כ בארוסה שבטלה את השידוך מיד עם ביטול השידוך נעשה נזק להוצאות שהוציא עבור האירוסים ונישואים – ונחשב גרמי וחייב. ועיי"ש בשער משפט שהביא שהרשב"א () כתב להדיא כדברים אלו……

ד. באבן האזל תירץ שבזרעוני גינה גם המוכר לא ידע שהזרעונים לא ראויים, ונחשב לאינו מכוון להזיק – ופטור. אבל בארוסה שחוזרת, שעתה בחזרתה מפסידה את הארוס, נחשב לכוונה להזיק, למרות שאין בדעתה להזיק.

לפ"ז בביטול חוזה שהנפגע מפסיד הוצאות שהוציא בגלל החוזה, לדעת המגיד משנה יש לראות אם הוציא כדי להרוויח, או שההוצאות לא היו להרוויח – כגון תשלום שכ"ט של עו"ד לקניית דירה. ולשאר תירוצים שהבאנו כל נזק שנעשה בשעת ביטול חוזה, חייב הצד שמפר – לדעת האו"ש והאבה"ז כיון שהנזק הוא מידי בשעת הביטול נחשב לגרמי ולדעת המקנה שלא ניתן לצפות בשעת ההוצאה. בשונה מזרעוני גינה שההפסד הגיע אח"כ, או שיכל לבדוק האם הזרעונים ראויים לזריעה.

אך כל זה דוקא בהוצאות שמקובל להוציא וניתן לצפות בשעת כריתת החוזה. אמנם על הוצאות שמעבר למקובל לא ניתן לחייב את מפר החוזה, כמבואר ברמב"ם שחייבת הארוסה לשלם על ההוצאות שהוציא הארוס "ועשה כדרך שעושין כל העם" אבל הוצאות שלא מקובל במדינה, לא חייבת הארוסה שחזרה בה. והטעם לזה שמראש לא נכנס על דעת כן לשלם הוצאות שלא מקובלים.

אם נכתב בחוזה שישלם פיצויים על ההוצאות

אמנם אם כתוב בפירוש שיפצה עבור ההוצאות נראה שחייב המפר לשלם גם הוצאות שלא נהוג להוציא אם ידע שיוציא – לפי המבואר בשו"ע (סימן סא סעיף ה) שטר שכתוב בו שמתחייב שיפרע כפל מההוצאות שהיו לצד שכנגדו, אסמכתא הוא ואינו גובה בשטר. וכתב הסמ"ע דוקא אם כשהתחייב כפל מההוצאות, אבל אם התחייב כשיעור ההוצאות, אינו אסמכתא, ודינו ככל תנאי שבממון קיים. ובסימן ע"א סעיך ג מבואר ברמ"א ששטר שכתוב בו שחברו יהי נאמן על כל הוצאות שיוציא חייב לשלם כל הוצאות ושוחדים שהוציא חברו. ע"כ. ומשמע שטוענו הוצאות ושוחדים שלא מקובל להוציא, ואפ"ה נכלל בכלל שטר ההתחייבות של הוצאות.

ולכן אם התחייב בחוזה שאם יחזור יתחייב בכל ההוצאות, חייב המפר גם בהוצאות שלא נהוג להוציא. ואם סכום הפיצוי גבוה ההוצאות וההפסדים, הרי זה אסמכתא ולא חייב לשלם.

אלא שעדיין יש לדון כאשר סכום הפיצוי גבוה מההפסדים, האם חייב לשלם לפחות את חלק ההפסדים, או שמא כיון שהפיצוי נחשב לאסמכתא, לא חל ההתחייבות כלל, ופטור מהכול.

ומצאתי באורים ותומים (אורים שם ס"ק יא) כתב שפטור גם כנגד ההוצאות, שכל שהיש בהתחייבות משום אסמכתא אינה מחייבת כלל. ושונה מסימן שכח במתחייב אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי שכתב המחבר שחייב לשלם במיטבא, דשאני התם שנהוג לשלם במיטבא, וגם אם לא נכתב כנכתב דמי, ולכן חייב לשלם במיטבא. אבל כאן שאין חייב בהוצאות אלא משום התחייבותו, וכל שיש בהתחייבות משום אסמכתא לא חל החיוב כלל.

פיצויי חיובי – מניעת רווח

בגמרא (שם עג, ב) אם הבטיח לחברו למכור לו יינו ואם יפשע ולא ימכור ישלם לו מכיסו, התחייבות זו נחשבת לאסמכתא ופטור המתחייב, משום שאין בידו למכור לאחרים שמא לא יקנו ממנו, משא"כ בשדה שבידו לזורעה.

הריטב"א ביאר את הגמרא: "ומורי הרב תירץ דהכא אף על פי שלא קבל עליו תשלומין כלל כיון שנתן לו מעותיו ליקח סחורתו ואלמלא הוא היה לוקח ע"י עצמו או ע"י אחרים אלא שזה הבטיחו שיקח לו וסמך עליו ונתן לו מעותיו על דעת כן הרי הוא חייב לשלם לו מה שהפסיד בהבטחתו דבההיא הנאה דסמיך עליה ונותן לו ממונו משתעבד ליה משום ערב, וזה ענין שכירות פועלים דבפרקין דלקמן שחייבין לשלם לבעה"ב מה שמפסיד כשחזרו בהן או שבעה"ב חייב לשלם להם מה שמפסידין דכיון שסמכו זה על זה נתחייבו זה לזה במה שיפסידו על פיו, וזה דין גדול. עכ"ל. היינו כיון שסמך עליו בהבטחתו שקינה לו סחורה חייב השליח אף על ההפסדים. וכן בשכירות פועלים שסמך עליהם שיעשו את מלאכה נתחייבו לשלם זה לש מה שיפסיד כל אחד.

ובשו"ת חת"ס (חו"מ סימן קעח, כתב שאין מי שיחלוק על דברי הריטב"א. ולכן חייב שם את השליח שקיבל מעות ולא הביא סחורה, שאם יש הפסד ברור חייב השליח. גם הנתיבות סימן שו ס"ק ו הלך בדרכי הריטב"א.

אמנם רבו החולקים על הריטב"א –  משפט שלום סימן קעו סעיף יד, והביא שבמראה פנים על הירושלמי (ב"מ פ"ה ה"ג) כתב שהוא שיטת יחיד, ושליח שלא ביצע שליחותו אין עליו אלא תרעומת. וכ"כ לדינא בשו"ת בית מאיר (סימן י) ושו"תמהרש"ם (ח"א סימן עז) ישועות מלכו שם. אמרי בינה (סימן לט) דברי חיים (שומרים סימן יח) ובנחלת צבי (סימן רצב סעיף ז) וחזו"א ריש סימן כב.

ודעת רוב הראשונים – רמב"ן רא"ש נמו"י ריטב"א בשם ר"י – שמדובר שהשליח התחייב בשעת קבלת המעות, שיקנה יין, ואם לא ישלם את מניעת הרווח. ולפ"ז אין התחייבות בחוזה על מניעת רווח, לריטב"א ודעימיה חייב המבטל את ההפסד. ואם התחייב צד אחד שהמפר ישלם הפסדי הרווח שנמנעו, לכו"ע חייב המצד שהפר את החוזה.

התחייבות בחוזה על ההפסדים ולא פורש איזה הפסדים

בשו"ת הרשב"א (ח"ג סימן רכז) כתב שהמתחייב לחברו שישלם לו את כל הפסדים והוצאות, לא נכלל בהתחייבות מניעת רווח, שהרי המבטל כיסו של חברו פטור. בדרכי משה (סימן סא אות ד) כתב שטעמו של הרשב"א שפטר משום שהתחייבות על מניעת רווח נחשב לאסמכתא, ולכן לא חייב לשלם. ולפ"ז הקשה עליו הרי התחייבות לשלם הפסד אינו אסמכתא, כמו שאמרו בגמרא אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא. ותירץ הב"ח ( ס"ק ו) שבאוביר ולא אעביד הרווח מזומן. ואילו במבטל כיסו אין הרווח מזומן, ולכן המבטל כיסו של חברו פטור, שאין הרווח מזומן. ועוד שבפירות של שדדה עבידי דאתו, וההפסד ברור, ואילו במבטל כיסו מי אמר שיהיה רווח, שמא לא יהיה רווח.

ובשער משפט הקשה על דברי הב"ח. על טעם הראשון שכתב שמבטל כיסו אין הרווח ברור, הרי בירושלמי למדו שמבטל כיסו פטור מהמשנה שאם התנה אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, שרק משום שהתחייב בפירוש חייב לשלם, אבל אם לא התחייב פטור. הרי שדימה הירושלמי מבטל כיסו לרווח של שדה, ורק אם התנה חייב ואם לא התנה פטור. ועל טעם השנני של הב"ח שמי אמר שיהיה רווח, הרי בסוגיא ששלחו למכור יין בזולשפט, שם היא מכירת סחורה ומחייבים לשלם את מניעת הרווח אם התנה בפירוש על החיוב.

ובשער משפט ביאר את דברי הרשב"א שבהתחייבות לשלם הפסדים הכוונה רק על הפסד הקרן, ואין בדבריו התחייבות לשלם רווחים שנמנעו, וכדי להתחייב במניעת רווח, יש להתחייב בפירוש שמתחייב בהפסדים ומניעת רווח. וכ"כ באמרי בינה (הלכות הלוואה…)

מבואר שהתחייבות חוזית על הפסדים לא מחייב את הרווחים שנמנעו, אלא את הוצאות הקרן בלבד, אא"כ מפרש שישלם את ההפסדים שנמנעו.

 

סעיף 11 פיצויים ללא הוכחת נזק.

סעיף 11 (א) מחייב את המפר לשלם לנפגע את פער המחיר שבין זמן כריתת החוזה לזמן ביטולו. למשל: אם ערך הדירה היה עומד בשעת כריתת החוזה מליון ש"ח, ובעת ביטול החוזה ערך הדירה שווה מיליון וחמישים ש"ח, זכותו של הנפגע [הקונה] לדרוש חמישים אלף ש"ח, כפיצוי על רווח שנמנע ממנו בגין הפרת החוזה.

במשנה (ערכין לא, א) "המוכר בית בבתי ערי חומה – הרי זה גואל מיד וגואל כל שנים עשר חדש, הרי זה כמין רבית ואינו רבית" מבואר במשנה שכל מקח שבטל נחשב המעות הלוואה, והלוקח שאכל פירות נחשב לריבית. ובגמרא הביאו שכיון שהוה צד אחד בריבית, נחלקו האם צד אחד בריבית דאורייתא. וכן פסק בשו"ע (יו"ד סימן קעד ס"א) שכל תנאי המבטל את המקח אסור ללוקח לאכול פירות, והפירות שאכל נחשב לריבית.

ולפ"ז קונה שדורש את עליית המחירים שהפסיד בגין ביטול החוזה, נחשב לריבית, כיון שהמעות שנתן למוכר נעשים למלווה, וכשיקבל גם עליית המחיר שנבצר ממנו נחשב לריבית – ואסור.

סעיף 11 (ב) מחייב את המפר לשלם ריבית על איחור בתשלום מיום ההפרה עד יום התשלום.

סעיף זה חל בו איסור ריבית, ועל כן לא ניתן לחייבו.

סעיף 13 מחייב את הנפגע בפיצוי בעד נזק שאינו נזק ממון – כאב, טורח, עוגמת נפש וכדו'.

לפי התורה אין חיוב תשלומים עבור כאב, טורח ועוגמת נפש. ולכן ההתחייבות לפצות על כך לא מחייבת.

סעיף 15 (א). פיצוי מוסכם – הסכימו הצדדים על סכום מסוים שיהווה פיצוי עבור הפרת החוזה[1]. צריך שסכום הפיצוי ישקף נכונה את הנזק שהיה יכול להיגרם אילו החוזה היה מופר. אך אם אין יחס סביר בין הפיצוי שנקבע לבין הנזק, רשאי בית המשפט להתערב ולהפחית את סכום הנזק.

15(ב) הנפגע לא זכאי לקבל גם פיצוי מוסכם וגם את הפיצויים המוזכרים בסעיפים 10-13. אמנם הנפגע רשאי להחליט האם לתבוע את הפיצוי המוסכם, או את הפיצויים בסעיפים הקודמים.

למשל: מקובל בחוזי קניית דירה שמעגנים את החוזה בפיצוי כספי, ומתנים שאם יפר אחד הצדדים את החוזה, מתחייב לפצות את הצד השני בסכום כו"כ. או שכותבים שישלם סך 10% ממחיר הדירה. כאשר צד אחד היפר הפרה יסודית בטל החוזה מידית ורשאי הנפגע לדרוש את הפיצוי המוסכם. אך אין סבירות שעבור איחור של יום יקבל הנפגע סכום גבוה של 10% – סום גבוה מכל נזק שיגיע, לכן יפחית בית המשפט את הסכום הפיצוי לפיצוי שמסתבר.

ויש לדון האם פיצוי מוסכם יש בו משום אסמכתא והאם ב"ד מחייבים, וכמה.

כלל באסמכתא

גמרא ב"מ סו ע"ב, הביאה כלל באסמכתא: "כל דאי אסמכתא". וכן פסקו הרמב"ם מכירה יא,ו והשו"ע רז, יג: "שכל האומר אם יהיה אם לא יהיה, לא גמר והקנה, שהרי דעתו עדיין סומכת שמא יהיה או שמא לא יהיה".

בגמרא (שם עג, ב) הוסיפה בכלל של אסמכתא, שאם הבטיח לחברו למכור לו יינו ואם יפשע ולא ימכור ישלם לו מכיסו, התחייבות זו נחשבת לאסמכתא ופטור המתחייב, משום שאין בידו למכור לאחרים שמא לא יקנו ממנו, משא"כ בשדה שבידו לזורעה.

כלל נוסף אמרו בגמרא (קד, ב) אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי הוה אסמכתא. ובאמר אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא אינו אסמכתא. שאם הגזים בסכום ההתחייבות והבטיח הרבה יותר ממה שראוי לעשות נחשב אסמכתא, אבל אם הבטיח את החלק שהייתה ראויה לעשות  – לא גזים – אינו אסמכתא וחייב.

הרמ"א (רז, יג) הביא את שני הכללים כדי שלא יהיה אסמכתא: א. שיהיה הדבר בידו. ב. ולא גזים.

קנס מופרז

קונה שהתחייב להשלים את מחיר הדירה עד תאריך מסויים ואם לא יעמוד בהסדרי התשלום ייקנס בפיצוי כפי המוסכם, לרוב הפיצוי הוא מועדף על הנזק הצפוי ונחשב לגזים, והוה אסמכתא.

קצץ מחיר

כנהוג שקוצבים סכום לפיצוי המוסכם – לפי אחוזים מערך העסקה, או סכום כספי – אם הפיצוי שווה לערך ההפסד ואינו מוגזם, לכאורה לא נחשב לאינו גזים וחייב, אמנם הב"י (רז ס"ק טז) וז"ל: "יש לומר דהכי קאמר אילו היה פוסק על עצמו דבר קצוב לא היו מתקנין לו שישלם שכבר איפשר שלא יבור אלא מקצתה שאין ההפסד שוה כנגד מה שקצב על עצמו וכיון שכן כך לי פוסק על עצמו עשרה זוזי כמו פוסק על עצמו אלפא זוזי משום דהוי אסמכתא גמורה שהיא בדרך גוזמא שאומר אם אוביר אתן כך והוא בוטח בעצמו שלא יוביר ולא גמר ומקני"

מבואר שכל שקצץ במחיר הקנס, גם כאשר רואים עתה שהמחיר שווה להפסד, נחשב גזים והווה אסמכתא.

אמנם במנחת פיתים שיירי המנחה סימן שכח הביא שנראה מכל הפוסקים דלא כב"י וגם אם קצב מחיר אם אינו גוזמא אינו אסמכתא. ולפ"ז אם קצץ מחיר שאינו מופרז מידי מחלוקת לא יצאנו ולא נוכל להוציא מהקונה.

וביאור הדברים כיון שקצץ מחיר, ולא ברור כמה יהיו ההפסדים יתכן שהסכום יהיה מופרז, ויתכן שלא יהיה מופרז, לכן נחשב אסמכתא. ודעת המנחת פיתים כיון שעתה אין המחיר מופרז אינו אסמכתא.

נמצא בכל פיצוי מוסכם יש בו משום אסמכתא, או משום שהוא גבוה מערך ההפסד. או משום שקצוב בו הסכום – לפי דעת הב"י.

קנס מופרז האם חייב לשלם את החלק ההפסד

הרי"ף והרא"ש נחלקו בדברי הגמרא אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי שפטור משום אסמכתא, האם פטור לגמרי או שחייב לפחות את המחיר שאינו מופרז – כפי מה שהייתה השדה אמורה לעשות. דעת הרי"ף שכנגד מה שהייתה ראויה לעשות אינו אסמכתא, ורק על היותר הוה אסמכתא. וז"ל הרי"ף (ב"מ סא, ב): "הכא נמי לענין אלפא זוזי מאי דאוסיף על שיעור הראויה לעשות הוא דהוי אסמכתא ולא שעביד נפשיה אבל שיעורא דראויה לעשות איתיה בכלל אלפא זוזי ושעבודי משתעבד בגויה ומיחייב ביה ומאי דפייש עליה אמרינן אסמכתא היא ולא מיחייב בה" עכ"ל.

אמנם הרא"ש (ב"מ פ"ט סימן ז) חולק על הרי"ף וסובר שהיכא דהוה אסמכתא כל החיוב בטל. אך מודה לרי"ף בדין שם, דכיון שנהגו להתחייב את מה שהייתה השדה ראויה להוציא, לכן גם אם לא כתב חייב.

ולפ"ז בקנס מופרז הרבה מעבר להפסדים שיכולים להיות, לדעת הרי"ף חייב לשלם לפחות את ההפסדים שאינו אסמכתא. ולדעת הרא"ש פטור לגמרי, מלבד במקום שנהוג שחייב לשלם את ההפסדים גם אם לא כתב.

[ויש לדון לפי דעת הרא"ש שבזמנינו נהוג שאם מאחרים את קבלת הדירה משלם המוכר או הקבלן שכירות דירה שמשלם הקונה, ודומה לאם אוביר ולא אעביד שיתחייב לשלם הפסדים.]

אסמכתא בנתינת ערבון

נחלקו הרמב"ם והראב"ד (מכירה פרק יא הלכה ד) האם נתינת ערבון מסלק טענת אסמכתא. דעת הרמב"ם והמחבר (סימן רז סעיף יא) וז"ל: לפיכך הנותן ערבון לחבירו ואמר לו אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך והלה אומר ואם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך, אם חזר בו הלוקח קנה זה הערבון שהרי הוא תחת ידו, ואם חזר בו המוכר אין מחייבין אותו לכפול הערבון שזו אסמכתא היא ואסמכתא לא קנה. והרמ"א חולק וסובר כדעת הראב"ד והטור וז"ל: הגה: יש חולקין וסבירא להו דאפילו אם חזר בו הלוקח לא קנה המוכר, אף על פי שהוא בידו, אסמכתא לא קניא.

ולפ"ז יש לדון בתשלומים שניתנו למוכר ועדיין לא נגמר המקח, האם יוכל המוכר לתפוס את התשלום הראשון עבור הקנס, ודינו כערבון, שלפי דעת הרמב"ם אין בערבון שתחת ידו של המקבל משום אסמכתא. וכלשון הרמב"ם: "אם חזר בו הלוקח קנה זה הערבון שהרי הוא תחת ידו".

ונראה שיש לחלק בין ערבון שניתן בשעת ההתחייבות, שמועיל הערבון כין שהיה בידו בשעת ההתחייבות. אבל תשלום של דירה שהועבר אחר כריתת החוזה אין בזה כדי לסלק אסמכתא, כיון שבשעת התחייבות הקנס לא היה תחת ידו מאומה, ולא היה סמיכות דעת. ויש לעיין.

לפ"ז במקרה שהתחייבו בפיצוי מוסכם אם יתאחר הכניסה לדירה. אם המחיר מופרז מערך ההפסדים, הוה אסמכתא, ואין התשלומים שניתנו עבור הדירה מסלק טענת אסמכתא. ואם הסכום אינו מופרז אבל הוא קצוב, לדעת הב"י הוה אסמכתא. ולדעת המנחת פיתים רוב הפוסקים סוברים שאינו אסמכתא. וקשה לחייב ולהוציא ממון נגד הב"י. לכן יש לפרש בפיצוי מוקדם לשונות המועילים לסלק אסמכתא.

קנס שיעשה הנחה במקח

קבלן שמוכר דירות התחייב שעבור כל חודש איחור, יזוכה הלוקח בפיצוי של חצי אחוז מערך הדירה – הלוקח ישלם יקבל הנחה של חצי אחוז עבור כל חודש איחור. ויש לדון האם תנאי שמזכה ללוקח בהנחה במקח שייך בו טענת אסמכתא.

בגמרא (שבועות דף מג ע"ב): אמר שמואל האי מאן דאוזפיה אלפא זוזי לחבריה ומשכן ליה קתא דמגלא, אבד קתא דמגלא – אבד אלפא זוזי. ובגמרא שם מובא שנחלקו מתי נאמרו דברי שמואל. ובתוספות ד"ה מתני' הביאו ב' פירושים בדברי שמואל. א. שמדובר המתנה שאם יאבד את הקתא, יפסיד את כל החוב. ב. שמקבל את המשכון עבור כל החוב  – שמעכב את המשכון בידו עד שישיב את כל החוב, ולכן המשכון הוא כנגד החוב.

הב"י סימן עב סעיף ב כתב שאם התנה שאם יאבד המשכון החוב – כפירוש א' בתוספות –  לכו"ע מועיל, וא"צ לחידוש של שמואל. והרמ"א (שם ס"ב) סובר לעיקר כביאור השני של התוספות שמדובר שקיבל את המשכון כנגד כל החוב, ולכן גם הלווה יכול לתפוס בפרעון כל החוב כל עוד לא הושב המשכון.

בתומים (שם ס"ק ח) כתב שהב"י לשיטתו שפסק כדעת הרמב"ם שבמעות תחת ידו אין בו משום אסמכתא, ולכן אם התנה שיפסיד חובו אין בו משום אסמכתא ומועיל. והרמ"א סובר כדעת הראב"ד שגם כשהמעות תחת ידו יש בו משום אסמכתא, ולכן למחול זכויותיו יש בו משום אסמכתא.

ולפי דברים אלו פסק בשו"ת ברית יעקב סימן קא גבי מעביד שמחלק תלושי מזון לעובדים, ומתנה שאם יאבד התלוש יפסיד העובד את זכותו, ופסק שם שלדעת הרמב"ם היות והמעביד תפוס במעות אין בו משום אסמכתא. ולדעת הראב"ד יש בו משום אסמכתא, ויכול המעביד לומר קיי"ל כהרמב"ם.

נמצינו למדים שאי תשלום גם נחשב לאסמכתא. ולכן קבלן שמוכר דירות והתנה שעבור כל חודש איחור יפצה את הלקוח בחצי אחוז, יש לפרש שתינתן לו הנחה במחיר הדירה, ויש בזה משום אסמכתא. אלא שאם הקונה לא סיים את תשלומי הדירה יכול לתפוס את המעות ולומר קיי"ל כהרמב"ם שסובר שאם המעות תחת ידו אין בו משום אסמכתא.

סעיף 15 (ג) תשלום מראש שקבע שאם יבטל את הסכם החוזה, יישארו המעות חלוטים לטובת השני. [דמי רצינות].

מקובל בהזמנת של אולם שמחות, תזמורת, או צלם וכדו' שלא סוגרים חוזה אלא אם צד אחד מעביר תשלום דמי רצינות בסך 25% מהסכום. והסכום זה יוחלט לטובת המקבל, אם הצד השני יחזור בו מהעסקה. ויש לברר האם יש בזה משום אסמכתא.

חוזה שניתן לבטלו ולהתחייב בתשלום הקנס

לעיל הבאנו לעיל בדין ערבון מחלוקת הראשונים האם קונה. ולכאורה דמי רצינות שניתן לפועל תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד.

החזו"א (ליקוטים סימן טז ס"ק..) מבאר שדין של ערבון נאמר דווקא במקרה שהערבון ניתן על תנאי החוזה, אבל במקרה שהערבון ניתן לקניין, מועיל תנאי הערבון לחייב את שתי הצדדים. פירוש: ראובן מכר לשמעון קרקע בשווי של אלף דולר, ונתן הלוקח על החשבון מאה דולר, והתנו שאם הלוקח חוזר נמחל הדמים שנתן, ואם המוכר חוזר ישלם מאתיים דולר. כיון שהמאה דולר שנתן הלוקח פועל קניין, יש לפרש את התנאי שקנה את הקרקע במאה דולר וחייב 900$, וכאשר חוזר הלוקח ומוכר את הקרקע תמורת החוב שחייב למוכר. ואם המוכר חוזר בו יש לפרש את התנאי שקונה ממנו את הקרקע בסך 200$ שכך התנו שיוכל לחזור ולקנות את הקרקע מהלוקח.

נמצא לפי דברי החזו"א יש לבחון כל הקדמת עות האם יש בו משום קניין אולא. שאם יש בו משום קניין א"כ אין כאן אסמכתא, אלא קניין ומכירה. ואם אין במעות משום קניין, הרי המעות שהותנה שיוחלטו יש בהם משום אסמכתא, ודינו כדין ערבון שנחלקו בו הרמב"ם והראב"ד.

ולכן אם הקדים מעות להשכרת אולם שמחות, הרי מעות קונות בקרקע [כמבואר בשו"ע סימן שטו ס"א]. או אם הקדים מעות לבעל מלאכה כגון נתן 25% מהמחיר לצלם או לתזמורת, המעות קונות את הפועל. כמבואר בנתיבות (סימן רצא ס"ק יב. ובסימן שלג ס"ק א). וכיון שחל הקניין עם הפועל בתשלום הראשוני, יש לפרש שבחזרה של הלוקח מוכר את הפועל לעצמו תמורת החוב שחייב ללוקח. ובזה מודה הראב"ד שאין זה אסמכתא.

אמנם בקניית דירה וסיכמו הצדדים שכסף שהועבר למוכר יוחלט בידו אם תתבטל העסקה לא יעזור העצה של החזו"א היות וברכישת דירה נהוג לכתוב בחוזה שהחזקה תעבור לידי הקונה רק בסיום התשלום, וא"כ כל התשלומים הראשונים אינם כסף קניין, וחזרנו למחלוקת הרמב"ם והראב"ד בכסף ערבון הנ"ל.

העלאת תשלום דמי שכירות כקנס לשוכר

בחוזי שכירות מקובל שכותבים שאם השוכר יתעכב בדירה אחר הזמן שצריך לפנותה, מתחייב לשלם עבור כל יום סך [לדוגמא] 300 ₪, כעבור חודש ימים שהתאחר השוכר בדירה תובע המשכיר סך 9,000 ₪ עבור חודש שכירות, לעומתו טוען השוכר שאין הגיון שישלם 9,000 ₪ על דירה ששכרה החודשי לא עולה יותר מ3,000 ₪, ולכן רואה בסעיף זה כהתחייבות קנס, ואסמכתא לא קניא.

התחייבות כספית לעובד שיעזוב תוך מועד מסוים

במקומות עבודה שונים מחתימים את העובד שייקנס בסכום מסוים אם יעזוב תוך תקופה מסוימת. סיבת הקנס כיון שמשקיעים בעובד לימודים איך להשתלב בעבודה, ואינם מעוניינים להשקיע בעובד שיעבוד זמן קצר. ויש לדון האם נחשב לאסמכתא.

תשובה: אם בחוזה כתוב שעבור כל יום איחור במסירת הדירה ישלם השוכר כו"כ, יש לבדוק אם הסכום מעבר למקובל, שאם הוא גבוה נחשב לגזים – והוה אסמכתא. ואם שווה לערך השכירות אינו אסמכתא. אבל אם בנוסח החוזה מותנה שישלם על כל יום שכירות של כו"כ, אין זה אסמכתא כיון שלא הוזכר כקנס, אלא כתשלום שכירות.

וכמו כן בחוזה עבודה אם נכתב בחוזה שישלם קנס כו"כ, יש לבדוק האם הקנס מעבר שלווי הלימודים שרכש במוסך- שבזה הוה אאסמכתא. ואם שווה הקנס לערך הלימודים, אינו אסמכתא. אך אם פירשו בחוזה שאם יעזוב ישלם תמורת ההתמקצעות והלימודים סך כו"כ, אינו אסמכתא, כיון שהוסכם שהתשלום אינו קנס אלא שכר לימוד.

אם התנאי היה בלשון קנס

כתב המנחת פיתים סימן שי התנה עם חברו שאם לא יחזיר לו את הכלים לזיקוק הנפט יתחייב בעד כל יום סך ה' כסף, אם סכום ה' כסף עולה ממחיר השכירות נחשב גזים והוה אסמכתא, ואם הקנס אינו עולה על מחיר השכירות, אינו נחשב גזים, ואם נאנס ולא החזיר, נחשב שלא בידו, ועדיין נחשב אסמכתא. ולא דמי לאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, ששם מוביר בפשיעתו, לכן חל הקנס, משא"כ כאן שאינו מחזיר באונס, לא חל חיובו.

התנה על התוספת בלשון שכירות

אך אם מתנה על התוספת בלשון שכירות ולא בלשון קנס מועיל לחייב את השוכר. כיון שהודה שהתשלום יהיה על שכירות, או תשלום על הסטאז' ולימודים.

 

תתקשר אלי 0527124504 או שתפנה למייל שלי[email protected]

נפתלי בן חיים

הצטרף לדיון

תגובה 1

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל