פיצויי גירושין – מתי? מדוע? וכמה?

הרב שלמה זלמן פלדשטיין 

תשלומי פיצויים בגירושין, וההשלכות מכוח חוק יחסי ממון.

הקדמה

אין נישואין בלא כתובה, ואסור לו לאדם שישהה את אשתו שעה אחת בלא כתובה, וכאשר שנינו "כתובה היינו טעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה". (כתובות ד' יא., ושם ד' לט:, ושם ד' נד., שם ד' פב:, וביבמות ד' פט., וראה עוד בב"ק ד' פט:, וכן ראה בשו"ע אהע"ז סי' ס"ו סעי' ג', עפי"ד המשנה בכתובות ד' נד:, וכרבי מאיר, ובכתובות ד' נז., וכרבי מאיר בגזרותיו).

חיוב הכתובה, ובהם חיובי ממון וחיובי האישות, וכן תוספת הכתובה אשר מתחייב הבעל מרצונו לאשה בעסק הנישואין, מהווים יסוד ואבן דרך למוסד הנישואין, אשר כל מעמד הנישואין יעמוד עפ"י המוסכם לעגן את זכויות האשה מהבעל בשטר זה. ואף כתב הרמ"א (אהע"ז סי' ס"ו סעי' ג') שגם לאחר תקנת חרם ר"ג שלא לגרש את האשה בע"כ, שהיתה הדעת נותנת שלא יהיה איסור לשהות בלא כתובה, כי הלא מעתה אין טעם שתהא קלה בעיניו להוציאה, שאין הוא מגרשה בע"כ, מ"מ פסק בזה הרמ"א שאין לשנות, ועדיין המנהג בידינו הוא שלא להעמיד חלות נישואין, וכן להשהות האשה בנישואין עצמם בלא שיהא שם כתובה.

מלבד זאת, מצינו בכל התלמוד שהחיובים אשר עומדים בכתובה משמשים בידי ביה"ד כאמצעי תגובה כנגד מי מהצדדים, הבעל או האשה, אשר מיפר את שלוות הבית, ובגרמתו חיי הנישואין עולים על דרך אין מוצא, ומובילים לפירוק התא המשפחתי, וחיי הנישואין. וכמו ששנינו דהמורד על אשתו מוסיפין על כתובתה, והמורדת על בעלה פוחתים לה מכתובתה. (ראה כתובות ד' סג. במתני', וברמב"ם פי"ד מהל' אישות הט"ו, ובשו"ע אהע"ז סי' ע"ז סעי' א', וב'). ואף לאחר דברי המשנה באו תקנות הוספה והפחתה עפ"י מנהגי כל דור ודור, וכגון מה שהביא הריא"ז בשלט"ג בכתובות (פ' אע"פ הובא בכנה"ג אהע"ז טור סי' ע"ז סעי' א'), דמורד אשר מתה אשתו בחייו שאין הוא יורשה וכיוצ"ב. ועוד מצינו לענין אשת איש שהיא זינתה שמפסדת כתובתה, ועוד בענין עוברת על דת, (כתובות ד' עב., שו"ע אהע"ז סי' קט"ו, ורמב"ם פכ"ד מהל' אישות).

עד כאן על ענין החיובים אשר מקורם בתלמוד, ואשר בהם למדנו דיני הפסד ואף הוספות על חיוב זה. והנה, בתביעות גירושין המתנהלות בבתי הדין הרבניים, כשעולה תביעה מצד האשה לקבל פיצויים מבעלה בתמורה להסכמתה להתגרש, או שלא בתמורה לכך, מצאנו שפעמים  שביה"ד נענה להצעה זו, ופעמים אף מעלה זאת מיוזמתו לטובת האשה, נציין כי מתוך פסקי דין רבים בהם העלתה האשה טענה לפיצויים, נראה כי ישנם הרכבים אשר שללו לגמרי מושג זה. וישנם הרכבים אשר קיימו מושג זה וכמו שנציין להלן, וזאת בנוסף לכל דמי הכתובה והתוספת, דאגו עוד לפיצויים מתוך מטרה לדאוג לאשה ולשכנעה להתגרש בכך שישלמו לה דמי חסרונה ע"י אותם פיצויי ממון. ואף יש שהגדילו לקיים תביעות פיציים אלו לא רק למטרת שכנוע האשה להתגרש, אלא פיצוי בעלמא על העוול אשר נגרם לה כתוצאה מפירוד שיתוף זה אשר לא קרה באשמתה. ועל זה נתעוררנו, לחפש מקור לדברים אלו, אם אכן ישנו כזה.

יש לציין, שלאחר "חוק יחסי ממון בין בני זוג", תשל"ג- 1973, שנתקבל בכנסת ביום כ"ד בתמוז תשל"ג (24 ביולי 1973), בו יש לאשה בכל הנכסים אשר באו לרשותם במהלך הנישואין שוה בשוה עם הבעל, הוא אחד מן הגורמים העיקריים לכך שכיום בבתי הדין הרבניים הולך ופוחת מהשימוש בנוהג לפסוק פיצויי גירושין. וכנאמר בפסק"ד מביה"ד הגדול (משנת תשל"ט, ראה פד"ר כרך י"ב עמ' 123-124), כי במקרה ובו כבר תבעה האשה וקיבלה מערכאות החלטה על חלוקת הרכוש שוה בשוה, כפי שמצויין בחוק יחסי ממון, איזון משאבים, אזי אין כל מקום לחייב את הבעל ליתן לאשה גם פיצויי גירושין בנוסף לחצי הרכוש אשר היא מקבלת. סברא הגיונית לכל בר דעת, כי אם כל מטרת הפיצוי היא לסדר לאשה מקום וחלק לאחר הגירושין, הרי שחוק זה מבטיח כי לא תעמוד האשה ריקם לאחר הגירושין.

וכן ראה התייחסות לעיקרון של הצידוק לדרישות הפיצויים, ומשקל הנגד שיש בחוק אזיון משאבים בכדי להשליך על אי מתן הפיצויים, אנו מוצאים גם בפד"ר (ח"ג, עמוד ס"ה, בהרכב הדיינים הרבנים הגר"ע הדאיה, הג"ר יצחק מאיר בן מנחם, הגר"י עדס), וכך נכתב שם:

"הנה אשר ע"כ מלבד זה שעצם הזכות לתבוע פיצויים לפני הגט אינו מהלכות פסוקות, ואם יש שביה"ד בא"י נוהגים כן במקים ידועים מכח תקנה, זהו הכל לפי ראות עיני ביה"ד לפי נסיבות הענין שלפניו, מלבד כ"ז בנ"ד אף אם היה ברור דאין בה מדין מורדת ושלא כטענת הבעל, אין לבוא כלל בטענה לפיצויים לפני הגט, כי אחר שקבענו דהרכוש שנרשם על שמה אינו ממה שהכניסה לנדוניא וזה הכל משל הבעל ורשם רכושו על שם שניהם, אם דאין לקבל טענתו של הבעל שמן הדין חייבת להחזיר לו הרשום על שמה כשעוזבת אותו כדיתבאר עוד, אבל כיון שמקבלת חצי מכל הרכוש, ורק חצי נשאר בשבילו, אין מקום לחייבו נוסף על כך בפיצויים כדי שלא תצא בידים ריקות, אחר שהרכוש שלהם מתחלק שוה בשוה".

במאמר המוסגר אציין, כי אכן נראה שעיקר ההשפעה, והגורם המרכזי לכך שפסקו בתי הדין פיצווי גירושין, אף שלא במטרת שכנוע האשה או האיש להתגרש, אינם מבוססים על יסודות הפוסקים, אלא נלקחו מרבותינו כאסמכתאות בעלמא, ואילו הגורם המשפיע היה ועודנו פסיקות בית המשפט והערכאות, ראה לדברי ד"ר זאב פאלק (במאמרו על דעות זרות בהלכה, דעות, חוברת י"א), שם כתב, שאכן הנהגה זו בבתי הדין אין לה יסוד הלכתי כל שהוא, והתנהגות זו של חלק מהרכבי ביתי הדין לפסוק פיצוי לאשה נבעה מכך שעורכי דין המופיעים בבתי הדין ורגילים לטעון תביעות של פיצוי לאשה בבתי הערכאות, צבעו גם בבתי הדין ונענו. (ראה שם שהביא לכך מספר דוגמאות נוספות, למגוון פסקי דין אשר נתנו הרכבים שונים בבתי הדין הרבניים, אשר אין להם בסיס הלכתי מוצק, אלא השפעה מתביעות עורכי הדין אשר נסמכים על טענותיהם בערכאת שאינם דנות לפי הדין הדתי, ראה גם שרמז לזה בהקדמה לספרו 'נישואין וגירושין ביהדות אשכנז וצרפת').

השופט מ' אלון ציין את הנוהג – תקנה של פיצויי גירושין כ"אחת היצירות הגדולות שנתחדשה על ידי בתי הדין הרבניים בתחום דיני האישות". (חקיקה דתית, הוצאת הקיבוץ הדתי, ת"א תשכ"ח, עמוד 165). נוהג אשר יש לו פקפוק רב בדיני וגדרי ההלכה. וכמו שציין ד"ר בן ציון שרשבסקי "הנימוקים ההלכתיים לנוהג זה אינם פשוטים". (בספרו דיני משפחה, מהדורה שלישית, ירושלים תשמ"ד, עמוד 439).

המקור לתשלום הפיצויים

כאמור עיקרון הדין אשר בו מצאנו שנתנו ביד האשה כסף הוא בתמורת הסכמתה להתגרש, במקום שאין לנו לגרשה מן הדין, ולראשונה מצאנו לנוהג זה באותם מקרים בהם רצה הבעל לשאת אשה על אשתו באותם ארצות אשר לא נתפשט בהם חדר"ג, או שביקש לגרש את אשתו לאחר י' שנים שלא ילדה, בכדי לשאת אשה אחרת לקיים מצוות פו"ר.

• כן תמצא בריב"ש אשר פסק בענין בעל המבקש לשאת אשה על אשתו (השניה), שאינה בת בנים, ושנתחייב לה בקנין וכח חרם ונדוי שלא לשאת אשה אחרת בחייה, כי אם ברצונה, כדי לקיים מצוות פריה ורביה, כי עליו לפייס את אשתו הראשונה "בדברים ובענינים שאשה כמותה היתה מתרצית בכך, כגון שיוסיף לה על כתובתה ויעשה לה ויתורים אחרים… בראוי לפי מראה עיני בית הדין". (שו"ת הריב"ש סימן צ"ט)
• וכן ברדב"ז פסק, בענין בעל אשר נשא אשה ונשבע לה שלא ישא אשה אחרת עליה בחייה, ויש לו רק בן ממנה, ועכשיו כשהיא כבר אינה בת בנים, הוא רוה לשאת אשה על אשתו כדי לקיים מצוות פו"ר, ושיהיה לו גם בת, כי השבועה חלה ואינו יכול לשאת אשה שניה אלא בהסכמתה, "וא"ת מה תקנה יעשה… כדי שיוכל לקיים מצוות פו"ר, יש לו תקנה שיפייס אותה בדברים שדרך הנשים אשר כגילה להתפייס, כגון להוסיף על כתובתה, או לקנות לה מלבושים וכו'". (שו"ת הרדב"ז, ח"א, שאלה שכ"ז).
• בשו"ת גבעת פנחס (לר' פנחס הלוי איש הוורויץ, תשובה ב') קבע, בשהה עשר שנים ולא ילדה ומבקש לגרשה "משערין כמה ראוי ליתן לפי ערך עשרו בעד מצוות פריה ורביה, דאין הדבר תלוי במ"ע אלא לפי ערכו, וזה השיעור הוא ג"כ שמחוייב ליתן לה לרצותה". ולא כשכתב "אחד מן הגדולים דגזירת רגמ"ה היה שמחוייב לרצותה בכל אשר לו אפילו למ"ד דלא גזר במקום מצווה".
• ועוד, הרה"ר לירושלים הראשל"צ הגאון רבי יעקב שאול אלישר פסק פיצויי גירושין רק לאשה הראשונה, וכך כתב בפס"ד, "ודווקא באשתו הראשונה, דאפילו מזבח מוריד עליו דמעות, משתדלים ליקח לו דבר מה יתר על כתובתה לפייסה, אבל באשתו שניה ליכא פיוס, רק כתובתה פשיעתה, או במקום שהבעל חייב לגרש את אשתו לקיים מצוות פריה ורביה… מצאו עצה ותושייה לפייס את האשה לקבלת גטה בהוספה של דמי כתובתה לפי ראות עיני בית דין… נוהגים זאת גם באשתו שניה במסיבות שיראו בתי הדין לעשות זאת לתקנת האשה, ולפי מצב יכולתו של הבעל כדי שתתפייס האשה לקבל גט מרצונה…". (ראה שו"ת משפטי עוזיאל חאהע"ז ירושלים תשכ"ד סי' צ"ו).
• וכן ראה בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ה, ירושלים, שנת תשי"ח, אהע"ז סי' ה'), אשר כתב להבהיר כי, "מפני שאין מן הדין לחייב האשה בגט, לכן על הבעל לפצותה עד אשר תסכים… כי משמעות פצויים, ז. א. לפצות אותה עד שתסכים מרצונה הטוב".
• עוד תמצא בספרי הפסק של הדורות האחרונים את המושג לתשלומי "פיוס ופיצויים" בשו"ת עין יצחק (אהע"ז סימן נ"ז) אשר כתב לגבי אשה לא נבנה ממנה ולא קיים פו"ר, וכבר לא שייך שתתעבר ותלד, ורצה הבעל לגרשה והיא מתנגדת, ואינה שומעת גם להתראות בית הדין, וכתב שאם יציעו לה איזה פיצוי והיא תשאר בסירובה, אזי יש להתיר לבעל באופן שישליש סך כתובתה. ומכל הדברים שם עולה כי היתה זו הצעה בעלמא שיציע לאשה איזה פיצוי, ואמנם לא חייב אותו לשלם לה כלל, רק כדי לשכנע אותה בכדי שהיא תסכים, ואם לא תסכים לא תקבל פרוטה מעבר לסך כתובתה.
• וראה עוד בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ז סימן נ"ב) אשר כתב לגבי אדם שרצה לגרש את אשתו החפצה בשלום בית, וכתב הרב שאם הבעל רוצה, שיפייס אותה באמצעות ידידים ולשדל אותה בדרכי פיוס ופיצוי, שתסכים לקבל גט.
• עוד בשו"ת שם (סימן ס"ט) כתב לגבי בעל שסילק את אשתו החולה בחוסר כל מביתו ותבע אותה לגירושין, וניסה ליצור עליה לחץ שתסכים לקבל גט מבלי לקבל איזה פיצוי הגון, דחה את תביעתו לדון בבית הדין בבאר שבע, אלא שצריך לדון בבית הדין שבחיפה, שם מתגוררת האשה לאחר שסילקה בעלה מביתו בבאר שבע, אמנם לא קבע הרב פיצוי כל שהוא לאשה.

מכל הדברים האחרונים הללו עולה כי אין כל סמך ויסוד לפסיקת איזה פיצוי לאשה מתגרשת, מלבד איזה בקשת פיוס בשביל לאשה, אבל לא חיוב ממון אמיתי אשר יש לאשה איזה מין זכות לתבוע.

עד כאן הבאנו דיני תשלום לאשה רק כמטרת שכנוע במקום שאין הגירושין יכולים להכפות עליה, ועתה נביא מדברי בעל התעלומות לב אשר הגדיל לעשות וליישם נוהג זה של תשלום פיצויים בגירושין בכל מקרה של גירושין אשר הם לדרישת הבעל שלא באשמתה, ולאו דווקא למקרה של שהה עמה עשר שנים ולא ילדה, וכיוצ"ב.

• בספר תעלומות לב (להגר"א חזן זצ"ל, אהע"ז, ח"ב סי' א'), אשר שם דן באיש אשר מאס באשת נעוריו, והוא ללא כל סיבה ועילה מוצדקת, ואף בא הוא עליה בעלילות דברים לטעון שכביכול היא חולה. ויבוקש הדבר ונמצאו דברין דברי שקר וכזב, שאין הדברים נכוחים כלל, ואין האשה רוצה להפרד כלל מבעל נעוריה. וכתב ע"ז הרב בעל התעלומות לב, שאין זה תקנה לאשה שנחייב אותו במזונותיה, והיא תישב עגונה ובודדה וגם הוא ישב לבדו ולא ינצל מהרהורי עבירה. לאחר שכל ההשתדלויות והנסיונות שישוב אליה העלו חרס, ועברו י"ח חודש שאין ביניהם כל קשר אלא ניתוק מוחלט, דבנסיבות אלו יש לבית הדין לחייב את הבעל שיפייס אותה במתן הדמים וליתן לה הגט. (ועיקר דבריו לנתינת גט בכה"ג, כבר מיוסדים מדבריו הנודעים של הגר"ח פלאגי' זצ"ל בספרו חיים ושלום, שלאחר י"ח חודש ראוי ואף צריך להשתדל שיהיה גט בין הבעל והאשה שאין השלום שורה במחנם).

ושם בתעלומות לב, ח"ב דף ל"ו ע"ג, הביא הסכמת בית הדין שבטרבולוס (לוב) על ענין זה. ובאותה הסכמה נאמר, שהיכן שמגרש אדם את אשתו ואין באותן גירושין כל סיבה הנראית לעין ומצדיקה זאת, ינסו בית הדין לדחות את הגירושין זמן מה, שאולי יתפייסו ביניהם, ואם מתמשך הזמן ואין שלום ביניהם, אזי יחייבו אותם להתגרש ויוסיפו לה שתות על כתובתה. והביא שם בתעלומות לב לדברי הריב"ש בתשובה הנ"ל.

ואמנם, המעיין בדברי בעל התעלומות לב יראה שגם דבריו נבעו עקב כורח המציאות, ולא שראה לכך איזה צידוק מן הדין, שהרי כתב בתוך דבריו: "עם היות כי דינא יתיב, שהאשה מתגרשת לרצונה ושלא לרצונה… מכל מקום בזמן הזה, שאין דורנו דומה יפה, וגם כי אנחנו מפוזרים ומפורדים בין העמים, אשר הגירושין אפילו ברצונה קשים להם (הדת הקתולית), ורבים מבני עמינו הולכים בדרכיהם אלו (ויתערבו בגויים). דהיינו, נראה שעיקר חששו אשר גרם להוספת תשלום פיצויים זה נבעה מכורח השפעות זרות של משפטי הגויים.

• וכן ראה בפס"ד של ביה"ד הגדול לערעורין בירושלים (מיום כ"ט שבט תש"ה, בהרכב הראשל"צ הרב עוזיאל, הרה"ר הראי"ה הרצוג, והרב יוסף הלוי זצ"ל), אשר שם נאמר, "והנה המנהג של כל בתי הדין בארץ ישראל הוא לפסוק פיצויים לטובת האשה המתגרשת, ואפילו לאשה רעה שראוי לגרשה, כל זמן שלא נאסרה על בעלה מן הדין ממש, ואף לאשה השיא קרובה למורדת אך לא מורדת גמורה. ומה גם במקרה שלפנינו, שיש להתחשב עם כל הסבל שסבלה התובעת מבעלה ועם כל הבזיונות והענויים שהתענתה תחת ידו, אין ספק שמגיעים לה פצויים". (ראה אוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לא"י, ביה"ד הגדול לערעורין בעריכת ז. ורהפטיג, בהשתתפות ש. ב. פלדמן, י. ז. כהנא, ופ. גלבסקי, ירושלים תש"ע, עמ' ע"ח, פס"ד 1/7/705).
• ראיה נוספת כי לבית הדין הרבני הגדול חלק גדול בהטעמת רעיון פיצויים למתגרשת ניתן אף ללמוד מפסק דין נוסף של ביה"ד הרבני הגדול, שם ישבו בהרכב קבוע הרב הרצוג והרב עוזיאל, והצטרף עליהם הרב יעקב קלמס, (שנת תש"ה, עמוד פ"ג).

במקרה שם נידון זוג שהקימו מסעדה, שבה מצאו ברכה כלכלית, האשה עמלה במדה רבה ביסוד העסק והתפתחותו, בית הדין האזורי פסק, שהבעל צריך לשלם שש מאות ל"י לכתובת האשה ופיצוייה, האשה ערערה ותבעה תביעות שונות, הבעל בערעורו טען, שלא מגיע לה עבור כתובה ופיצויים יותר משלוש מאות לא"י. בית הדין הגדול פסק בדינם, שהבעל ישלם אלף ל"י תמורת סילוקה מהמסעדה מקור פרנסתה, שהיא עבדה לפיתוחה וכלולה עד הגיע למצב הנוכחי, או שהאשה תתן לבעלה אלף לא"י, ותקבל את המסעדה.

אמנם ביה"ד הגדול נימק זאת, בגלל שהבעל הוא האשם בקלקול החיים המשפחתיים, ובכך שהאשה נאלצה לעזוב את הבית עקב כוונת הבעל למרר את חייה, ואין אנו מוסרים בת של אברהם אבינו לעינויים מתמידים, וכך סיכם בית הדין בלשונו: "ואשר לגובה הפיצויים, יש להביא בחשבון את העובדה שהאשה השקיעה ממיטב כוחותיה בעסק בעלה, הגם שלפי הדין המחייב אין יסוד בגלל זה לתת לאשה את חצי הרכוש, כדין שותף שוה בשוה, הרי בכל אופן יש להביא בחשבון עובדה זו כגורם חשוב בקביעת גובה הפיצויים, שעל הבעל לשלם לאשה במרה של גירושין, כפי הנהוג בכל בתי הדין של כנסת ישראל בארץ. מסקנות: ב. בקביעת סכום הפיצויים לטובת האשה במקרה של גירושין, יש להתחשב גם עם העמל והכוחות שהיא השקיעה בעסקי בעלה" עכ"ל.

אגב, מפסק דין זה אין ללמוד כלל שיש לאשה (או לחילופין הבעל), איזה איזה כוח לתביעת פיצויי בלשון עוול עוגמת נפש או בשאר מילי דעלמא וכיצו"ב, לזה אין מקור כלל! עיקר פסיקה זו מתייחסת לשכלול וחישוב עזרתה של האשה בכלכול הבית, ובכך שכיון שאין היא אשמה באותו פירוד, ואדרבה היא המתענה, לכך אין סיבה שתפסיד את מקור פרנסתה ואת כל השקעתה רבת השנים מכוח גירושין אלו, ולכך ראה ביה"ד לנכון כי כחלק מעסק הגירושין ינתן לאשה חלק ברכוש, אם בדמות תשלום של כסף, ואם בדמות זה שתהיה המסעדה שלה.

ולכך גם נראה כי כהיום שנהוג לחלק הנכסים שבאו לרשות הזו במהלך הנישואין שוה בשוה, כחלק מחוק יחסי ממון – תשל"ג, אין כל עילה שיתן הבעל איזה פיצוי. והמעיין היטב בלשון פס"ד זה יראה, כי אדרבה, עיקר הסכמת ביה"ד לדרישת הפיצויים נבעה מכך שלא היתה כל הבטחה שיהיה לאשה איזה נכס למזור לאחר סידור הגט, ומשכך ראה ביה"ד לנכון, (גם מכורח הנסיבות שאין הגירושין באשמתה), ליתן לה חלק מאוזן באותם הנכסים.

• פסיקה מחודשת גם מצאנו בענין אלמנה שכתובתה מועטת, שפסק לה בית הדין חלק מן הרכוש של בעלה בתורת פיצויים כשיש צורך בזה, (פד"ר, אוסף ורהפטיג, ח"ב, עמוד 53, – ביה"ד הגדול לערעורים בהרכב הרה"ר והרב חזקיה שבתי, תיק מספר 1/51/710).
• ביה"ד בחיפה פסק פיצויי גירושין לאשה שחיתה עם גבר ללא חופה וקדושין (נישואין אזרחיים) ונפרדו, חייבם ביה"ד בגט פיטורין משום חומרא (ראה תחומין י"ג, תשנ"ב – תשנ"ג, עמוד 286 – 289, ביה"ד בראשותו של הרש"י כהן. וכן ראה בספר משנת שלמה לראב"ד חיפה הרב שלמה שלוש, (כתובות סימן ע'), שם גם הביא לענין פירוד בעל אשה מנישואין אזרחיים, וציין לפד"ר כרך א' עמוד 137, דפוסקים פיצויים לאשה לפי שקול דעתו של ביה"ד, ובהתאם לגודל הרכוש והמצב הכלכלי של הצדדים, וכן הביא מהפד"ר כרך ג' עמוד 379).

במאמר המוסגר אציין כי דבר נוסף שיש לעמוד עליו הוא כוח בית הדין לחייב איזה פיצוי וחלוקת מאשבים שווה בין בני הזוג. בענינים אלו מצאנו עוד כו"כ פסקי דין אשר ניתן תוקף למנהג בתי הדין לחייב תשלומים אף שאינם מן הדין, (ראה דברי הגר"ע יוסף זצ"ל בענין תשלום מזונות לבניו הגדולים, חיוב אשר אינו מן הדין, וכן ראה מה שצוטט בספרו שך ד"ר זרח ורהפטיג, "מחקרים במשפט העברי", עמוד 135).

הראיות מדברי הריב"ש והרדב"ז

התייחסות רחבה ביותר לעניין הפיצויים משני צידי המתרס, אנו מוצאים בפד"ר (חט"ו, עמוד 211, פס"ד משנת תשנ"א, בהרכב הדיינים הרבנים שאר י' כהן, מרדכי א' אוריה, וחיים ש' שאנן).

סיפור המעשה, בזוג שלא הסתדרו ביניהם מחמת השקפת עולם ואורח חיים שונה בקיום מצוות, לאחר שכל הנסיונות להשכנת שלום בין בני הזוג במסגרת בית הדין ובית המשפט נכשלו, בית הדין המליץ לזוג להתגרש. הבעל הציע לאשה סך נכבד של 12 אלף דולר, לכיסוי כל טענות ותביעות האשה, ומדובר שבכתובה נרשם סך של מאות מליוני שקלים!!!

בפס"ד זה כתב הרב ש' י' כהן, את היסודות לתביעת פיצויים, מקורותיו והוכחותיו נדפסו בשנת תשמ"ו ב"סיני" (כרך צ"ח, במאמרו של ד"ר זרח ורהפטיג, "הנוהג של פיצויי גירושין"[1]) שם בנוי המאמר על תשובת ספר תעלומת לב הנ"ל, וכן מה שהביא לדברי תשובת הריב"ש הנ"ל במי שרוצה לישא על אשתו מחמת פו"ר, ורוצה לישא עליה בניגוד למה שנתחייב לה שלא יקח עליה עוד אשה, ולכך נדרש לפצותה. ונזכיר עוד מהמשך אותן פסק להלן.

ונעמוד על ההבדלים הדרושים בין המושג פיצויי גירושין אשר ניסו ללמוד מדברי הריב"ש, לבין דברי הריב"ש גופא.

• קבע הריב"ש שאדם זה יפייס את אשתו בפיוס בסדר גודל שאשה כמותה מתפייסת, פיוס זה גודלו הוא כתוספת על הכתובה ולא הכפלתה.
• במקרה של הריב"ש עבר האדם על הקנין בשטר שנעשה גם בחרם ונידוי, ועל התנאי שלא ישא על אשתו.
• לא בית דינו של הריב"ש קבע פיצויים, או סכום. צורת וגודל הפיוס, נשארים לשיקול דעתו של הבעל (ולכה"פ כפי הראוי לאותה אשה).
• פייס האיש את אשתו במה שאמורה להתפייס אשה כמותה, ולא התפייסה, עשה את שלו כלפיה, ויכול לישא עליה בלא חשש נידוי, למרות שקיבל עליו נידוי.
• במקרה של הריב"ש האיש רוצה שהאשה תוותר לו על זכויותיה, ועל התנאי שהיה ביניהם, ושעתה מתחרט הוא ממה שנתחייב לה, הסברא נותנת שהבעל צריך לפצותה על כך, בכדי שהיא תסכים שיעבור על התנאי שהוסכם ביניהם, ובכך יצמצם את זכויותיה, אבל היכן שיש הסכמה בין הצדדים להתגרש, אלא שדורשת האשה פיצוי, מה הכוח ומה טעם הדין לחייב אותו בכך. ומה מקום יש לפצותה.

ואדרבה, מדברי הריב"ש בתשובות שם (סימן צ"א) ניתן ללמוד להיפך, שם דיבר באדם שרוצב לגרש כדי לישא אשה אחרת, ואינו יכול למיקם בסיפוקייהו של שתי הנשים, כשיש לו כבר אשה ובנים, והיא לא רוצה להתגרש. וכתב הריב"ש שאינה יכולה לתבוע אפילו כתובה ונדוניא ולא מטלטלין לאחריות כתובתה, אלא תקבל גט, ואחר תתבע הכתובה. ואם אינה רומה אין מונעים ממנו לישא אחרת. תשובה זו הובאה בבית יוסף (אהע"ז סימן א'), והביא עוד מדבריו של הריב"ש, וזה לשונו: "וכתב עוד, אם שהתה עימו עשר שנים ולא ילדה והוא רוצה לישא אשה אחרת, אי לא אפשר למיקם בסיפוקייהו, והיא רוצה להתגרש, יוציא ויתן כתובה, אם יש לו. ואם אין לו, תהיה עליו חוב כתובתה, עד שיהיה לו.

• מדברי הריב"ש הללו למד הנודע ביהודה (תנינא, אהע"ז סימן ק"ב) שכשהיא מסרבת לקבל גט, גם את כתובתה לא נותנים לה, וכשתרצה להתגרש תקבל כתובה. נמצא, שלא רק שלא חייב אותו הריב"ש בפיוס ובפיצוי, אלא שגם תשלום כתובתה אינו תנאי לגירושין בעל כורחה. וא"כ יוצא שאין כל יסוד שהוא בדברי הריב"ש לפיוס באשה המתגרשת בעל כרחה מחמת שלא ילדה, או שבעלה רוצה סתם לגרשה ולשאת אחרת.
• כמו"כ ראה בקובץ שורת הדין, כרך י', במאמר הגר"א שרמן שליט"א על פיצויים לפי ההלכה, עמוד קכ"ו, אשר כאמור דחה מכל וכל את הראיות מהריב"ש (ואף מהרדב"ז וכלדהלן), וכתב שאין משם כל הוכחה לדרישת פיצויים בגין הגירושין, וחדה בכך את ראיותיו של בעל התעלומות לב הנ"ל.

בפס"ד הנ"ל מהרש"י כהן הביא גם תשובת הרדב"ז אשר הבאנו בתח"ד, וגם משם נראה שאין להוכיח כלל ועיקר, כי שם הדיון לא נסוב על פיוס בגירושין, אלא המדובר הוא באדם שהתחייב לאשתו בשבועה שלא ישא עליה, והשבועה חלה, ואין לה התרה ע"י חכם בלא שתסכים לכך אשתו, ורוצה אדם זה שאשתו תמחל לו ותוותר לו על ההתחייבות כלפיה בשבועה, ובא לגרוע מזכויותיה. הדעת נותנת שצריך הוא לתת לה משהו בתמורה בכדי שהיא תתרצה בכך, ותמחל לו על השבועה. וברור שאם אינה מוחלת אינו יכול לחלל שבועתו.

העולה עד כאן, שמדברי הריב"ש והרדב"ז למדנו את המושג 'פיוס', בין איש לאשתו, שעל האיש מוטלת החובה לפייסה היכן שהוא פועל בניגוד למה שסוכם ביניהם, ואולי לפיוס זה נוכל לקרוא בשם 'פיצוי'. אבל מדבריהם אלו ועד למצוא בגירושין עסקת ממון – גירושין תמורת פיצוי, כל אחד ותביעותיו שלו, האחד יענה זאת בשם עוול, והאחרת בשם ייסורין ועגמת נפש וכן כל כיצו"ב, זאת לא שמענו ולא ראינו. לא זו הדרך ולא זו העיר.

עוד הביא הרש"י כהן, מדברי שו"ת שמחה לאיש (אהע"ז סימן ח') אשר כתב וזה לשונו: "ודווקא באשתו ראשונה, דאפילו מזבח מוריד עליו דמעות, משתדלים לקיח לו דבר מה יתר על כתובתה לפייסה". לא מצאתי כן בתשובה סימן ח' הנכזרת, ואולי נפלה טעות דפוס, ומ"מ בציטוט הנזכר כתוב שלוקחים ממנו "דבר מה" יתר על הכתובה, ענין רחוק מאוד מהמושג "פיצוי".

עוד ציין הרש"י כהן לדברי שו"ת גבעת פנחס שהבאנו לעיל בתח"ד, ואף משם אין ללמדו לכל מה שהנהיגו בזה"ז, וכנאמר לעיל בדברי הריב"ש והרדב"ז. וראה שם עוד מה שציין לדברי בעל התעלומות לב, ולדברי ספר משפטי עוזיאל, ובעל הישכיל עבדי (ח"ה סימן ה', גם לו הביא במאמרו של ד"ר ז' ורהפטיג, וראה עוד בישכיל עבדי ח"ו סימן ע"ה, וסימן ע"ט, פ"א ותמצא מכל אלו שרק במקרים אשר דיבר בהם בעל הישכי"ע יש אכן ללמוד לחיוב פיצויי גירושין).

בתוך דבריו שם גם הזכיר הרש"י כהן את דברי ספר פדה את אברהם, שכתב יסוד לרעיון של פיוס לאשה מצד שהיא מתביית בגירושין. נאמר על זה, כי הר ביוסף פלאג'י שכתב זאת, כתב שאי"ז לא להלכה ולא למעשה. ורק בגלל שהבעל בעניין זה רצה לתת לאשתו סך מה כפיוס, לכן הוא נכנס וחטט למצוא איזה סמך שהוא, לפיוס האשה בגירושיה בעל כורחה. ובענין זה עוד יש להרחיב הרבה.

דבר תימה הוא שבעשרות ספרי תשובות מהפוקים, ראשונים ואחרונים, אשר דנו באשה המתגרשת בעל כרחה מחמת שאינה יולדת ועילות שונות וכיוצ"ב, ושהיא מקבלת כתובה, ולא מצאנו מי שיזכיר ואף ברמז ליתן לאשה איזה פיצוי, והנותן את דינו בזה מסתכן בהוצאת ממון שלא כדין!

בהערותיו של הרב ח' ש' שאנן על פסקו של הרב ש' י' כהן דלעיל, כתב את הדברים הבאים:

"אשר לתביעת הפיצויים ועוד, נראה לי כי אין מקום לחייב את הבעל בפיצויים, ואף שכבוד הראב"ד הגרש"י כהן האריך בטוב טעם בפסק דין לענין פיצויים, לא נראה לי ליישם דבריו על הנדון שלפנינו, וזאת מכמה טעמים.

• כבוד הראב"ד כתב שהנוהג הוא ליתן פיצויים, לי נראה כי שהדבר עדיין חריג, בכל פסקי הדין שפורסמו בפד"ר נזכר חיוב פיצויים רק פעם אחת בכרך א', אמנם על טעם זה בלבד לא נסמוך. ועיין בפד"ר ג' עמוד 47, שכתב "הזכות לתבוע פיצויים לפני הגט אינו מהלכות פסוקות, ואם יש שביה"ד בא"י נהגים כן במקרים ידועים מכח התקנה, זה הכל לפי ראות עיני ביה"ד לפי נסיבות הענין שלפניו.
• פיצויים נקבעים בדרך כלל בגלל הנסיבות שנזכיר להלן, ושאינן קיימות במקרה שלפנינו.

(1). אשמת הבעל או אשמת האשה, בפד"ר א' עמוד 831 אמרו: "באשר לטענתו שהאשה לא התנהגה כראוי, לא הוכח דבר זה, נשמעו עדויות סותרות… והיו עדויות על יחסה הטוב וטיפולה של האשה בבעלה, ולכן זכותה לפיצויים אחרי שבע עשרה שנות נישואין, שמורה, במקרה שלפנינו אין עדויות על יחס טוב, ואדרבה לבעל יש טרוניות וכמובן אין מדובר על 17 שנות נישואין. וראה בענין זה אוסף ורהפטיג, עמוד ל"ט, ושם פ"ג, ושם ע"ב – ע"ח.

(2). התחשבות ביכולתו ואפשרויותיו של הבעל – אוסף ורהפטיג עמוד נ"א, ק"ד, קנ"ז. אצלנו הבעל טוען ולא הוכח אחרת, שאין לו עצמו כדי מחייתו, וכי הוא כיום אינו עובד, גם בית המשפט כשחייבו בזמונות בנו, יצא מתוך הנחה שהבעל חי על חשבון הוריו.

(3). השתתפות האשה בבנית משק הבית אחר עשרות שנים, במקרה שלפנינו מדובר בזוג נשוי קרוב לשש שנים, כשלמעשה היו יחד כשנה או קצת יותר, והבעל טוען הרבה פחות. ובנוסף, האשה הגישה תביעה בנושא זה לבית המשפט, ובית המשפט דחה תביעתה, ואין לדון בדבר שנית כאמור למעלה.

(4). השקעת האשה – אין כיום רכוש ידוע של הבעל, יש הכחשה על תרומת האשה ובית המשפט דחה תביעתה, ועיין פד"ר א' הנ"ל, אסף ורהפטיג עמוד פ"ג.

• במקרה שלפנינו אין עוול יוצא מהכלל בעצם הגירושין, מאחר ובני הזוג כבר לא גרו ביחד לפני הגט כארבע שנים. ואף אם התקשר הבעל לאשה אחרת על פניה לאחר שלוש שנות פירוד, דברי שיש להוקיעו בכל תוקף, וכידוע גורם דבר זה להרבה מקרי עיגון קשים, (ואם בי"ד לא מצא לקבל טענותיו מפני שלא היה בהם ממש הדבר חמור פי כמה), אבל מאידך נתברר, שהאשה לא איפשרה לבעל לראות את בנו היחיד זה שנתיים, דבר חמור לא פחות.

לבעל היו טענות חמורות נוספות על התנהגות האשה, אבל מאחר והן לא הוכחו אין בהם ממש, ויש להעמיד בת ישראל חזקת כשרות.

מכל האמור נראה לפסוק. א'. הבעל חייב לשלם לגרושתו עיקר כתובה שהיא ערך ק"ג כסף, השוה היום כ – 500 שקל. ב'. פרט להנ"ל, אין הבעל חייב לשלם את הסכום הנקוב בכתובה, או חלק ממנו, וכן פטור הבעל מפיצויים וכל תשלום נוסף.

אמנם בסופו של דבר פסק ביה"ד ברוב דעות שהבעל ישלם פיצויים, כתובה ותוספת ונדוניא בסך עשרים וחמשה אלף שקל, אלא שיש לזכור, שלמעשה הבעל הוא שהציע את הסכום של שתים עשרה אלף דולר כנגד תביעותיה של האשה. באותה תקופה ערך הדולר היה כשתי שקל, כלומר, ביה"ד הוסיף רק כאלף שקל על הצעתו של הבעל. ולכך גם במסגרת הפסיקה הנ"ל אין לנו ללמוד דבר למקרים אחרים, מפני שבאותו מקרה גם הבעל הבין שעליו לתת לאשתו סך מסויים, ובפרט שבכתובה היתה ההתחייבות על סך דמיוני של מאות מיליוני שקלים, וזאת לא שילם הבעל עם הגירושין. וגם הייתה טענה שהאשה סייעה לבעל בעסקיו, והבעל עצמו הסכים לתת לה סך נכבד של 12 אלף דולר, כלומר, יש בעצם הסכמתו של הבעל לתת לה סכום זה, מעין הודאה שבאמת היה מגיע לה משום מה.

חלק ב'

בנוהג נתינת הפיצויים כאמור לעיל מצאנו כמה הבדלים.

האחד מהם הוא לשדל ולשכנע את האשה להתגרש, ולא להמתין ולעכב מהבעל את מתן הגט, בכך שניתן לה פיצוי בנוסף לדמי הכתובה והתוספת אשר מגיעים לה, בכך תוכל לחיות ברווח ללא כל קושי ושיעבוד. וכמו שציינו מדברי הפוסקים בתח"ד. וכבר הביאו בפסד"ר (כרך ד' עמוד 372) וזה לשונם: "דרישת התובעת לפיצויים בשלב זה אינה במקום, לפצויים אין מקור ממשי בדין, וקיים רק נוהג לתת לפעמים כאלה לשם סדור האשה לאחר הגירושין, לפי ראות עיני הדיינים, אך בנ"ד שבו כבר התגרשו הצדדים מזמן אין מקום לדבר על פצויים".

ולפי"ז אין כל דין ואפשרות להטיל פיצויים על הבעל (או על האשה במקרה בו היא המעכבת) לאחר שכבר נתגרשו, וזאת במסגרת טענת הרס חיי המשפחה או עוגמת נפש וכיוצ"ב שהותיר וגרם מי שאשם באותו פירוד. דעיקר הבסיס לחיוב הפיצוי הוא למטרת שכנוע בעלמא תוך הבטלה כי הגירושין לא יותירו אותה ללא מזור[2].

כך ראה גם בספר שורת הדין (כרך י' עמוד ק"ל), במאמרו של הגר"א שרמן שליט"א בענין פיצוי לאשה, שם חילק בין כמה סוגי פיצויים, והביא לדברי הגרי"ש אלישיב זצ"ל בענין זה, וכך כתב: "פניתי לכבוד מרן הגאון הרב י.ש. אלישיב שליט"א (זצ"ל) לשמוע דעתו ביחס לפיצוי גירושין, והשיב לי שכאשר מדובר בפיצויים שמטרתם להביא את האשה להסכים להתגרש, יש מקום לחייב את הבעל ליתן לאשה בנוסף לכתובה תוספת כפיצויים, אולם תביעת פיצויים המתבססת על זכויות ממוניות הקשורות לתרומתה של האשה לממון ורכוש הבעל בחיים המשותפים קבע מרן שליט"א שאין לנהוג כך בבתי הדין לחייב הבעל בתביעת פיצויים מסוג זה. עמדה זו משתקפת מכמה פסקי דין של בית הדין הגדול שכבוד מרן הרב שליט"א היה יו"ר ההרכב או חבר בהרכב, (עיין פד"ר ח"ו עמוד 257, פד"ר כרך ז' עמוד 111, פד"ר כרך ח' עמוד 36, ופד"ר כרך ט' עמוד 65).

וכן ראה לדבריו הברורים של חבר ביה"ד הרבני הגדול הג"ר חגי איזירר שליט"א, מתוך החלטתו (תיק מספר 835665/1), שם כתב:

"לגבי טענת הערעור הנגדי בענין פיצויים, צריך להבהיר שנקודת המוצא של הערעור הנגדי בזה שפיצויים הם מושג עבור תשלום נזק שנגרם ע"י הצד השני, ואין הדבר כן, הפיצויים בהלכה בעניני גירושין הם מנהג או תקנה הקשורים בסיוע לפתרון לכיוון גירושין, כגון שביה"ד רואה מקום להביא לגירושין אולם האשה אינה חייבת בכך, ולפיכך מטילים חובת פיצוי על הבעל כדי להביא להסכמת האשה להתגרש. וכן ג"כ בכיוון ההפוך אם הבעל מסרב לגרש ואינו חייב בכך, יכול ביה"ד להטיל פיצוי על האשה כדי להזיז את הבעל מעקשנותו.

אולם בנדון שלנו לא היה צורך להשפיע על האשה לקבל גטף ולכן אין בזה תקנת פיצויים, ברור כמו"כ שאם ביה"ד יודע שהבעל אלים כלפי אשתו ושמום כך היא בורחת אל פתח ההצלה, הגירושין, בודאי שאינה חייבת להתגרש, שאם לא כן כל בעל יוכל לאלץ את אשתו לגירושין, ולכן אם האשה המוכית אינה רוצה להתגרש אבל גם אינה רוצה שלום בית, היא תזכה בפיצויים כאילו רצתה בשלו"ב, גם לא נחייב אותה בגט למרות שאינה רוצה בבעל.

אבל כאשר האשה דורשת את הגט ומסכימה לקבלו, אין צורך בתקנה ולא לשם כך נתקנה, אלא שצריך לבדוק מה היה הסיכום לקראת הגירושין, אם היה סיכום של גירושין תחילה אבל לענין פיצויים לא תגרע זכותה ממצב שבו לא נתגרשה, אזי י"ל שכיון שאילו לא נתגרשה יכלה לומר לא אתגרש עד שתתן לי פיצויים שהרי זו זכותה כנ"ל, א"כ גם לאחר גירושין לא אבדה לה זכות זו, אמנם כל זה מותנה אם דרשה פיצויים לפני הגירושין, אולם דבר זה תלוי בבקשת המערערת". עכ"ל בפסק דין.

מדברי פסיקתו עולה ב' דברים. א'. אין פסיקת פיצויים לאחר הגירושין. ב'. אין פסיקת פיצויים לאשה אשר לא דרשה זאת קודם הגט. (ועיין ספר אורות המשפט, ח"ג, להדיין הגר"י אושינסקי, בענין פסיקת כתובה ופיצוי לאחר גט).

עיין שם עוד במאמר הגר"א שרמן אשר נתייחס לב' סוגי הפיצויים האחרים, האחד פיצוי הקשור לתחום הממוני הרכושי. השני, פיצויים הקשורים בירידת ערך שער המטבע הרשום בכתובה. וראה עוד בספר מכנס הדיינים, במאמר עוה"ד הרב שמעון יעקבי, עמוד 329.

עוד נציין, נציין את פסיקת הדיינים המסתייגת מהנוהג 'פיצויי גירושין', וכמו שהובא בפד"ר (כרך ד', עמוד שס"ג, בהרכה הדיינים הרבנים, מ' שלזינגר, ש.י. הלוי, י' וילנסקי), ושא נאמר:

"דרישת התובעת לפיצויים בשלב זה, אינה במקום. לפצויים אין מקר ממשי בדין, וקיים רק נוהג לתת לפעמים כאלה, לשם סדור האשה לאחר גירושין, לפי ראות עיני הדיינים, אך בנ"ד שבו כבר הצדדים מזמן, אין מקום לדבר על פיצויים".

מנהג בתי הדין בארץ ישראל

פסיקות שונות מצינו בענין הפיצויים וכדלהלן.

• בפד"ר (ח"א עמוד קי"ג, בהרכב הדיינים הרבנים, א' גולדשמיט, ש'. ש' קרליץ, י' בבליקי) במקרה הנדון שני הצדדים חפצו בגירושין, אלא שלא הגיעו להסכמה בעניינים הכספיים, האשה טענה בתביעתה שהבעל כמעט לא עבד, ולעומתו, היא בנוסף לעבדותה כמורה הייתה גם נותנת שיעורים פרטיים, ולכך מגיע לה פיצויים וכן את כל הדירה שרובה נרכשה לדבריה מכספה. בית הדין פסק שמאיר והדירה רשומה על שם שניהם, הרי תחולק שווה בשווה, וישלם לה את כתובתה. בפס"ד זה לא ניתנה התייחסות לתביעת האשה לפיצויים.
• עוד ראה בפסד"ר (ח"א עמוד קכ"ט, בהרכב הדיינים הרבנים א' ע' רודנר, י' נ' רוזנטל, מ' ב' חמווי) שם נסוב הדיון לגבי אשה שטפלה במשק של בעלה, ופיתחה אותו באופן שיכניס להם הכנסות, ובמשך שבע עשרה שנה השקיעה את מיטב כוחותיה ושנותיה ומרצה בעבודת השדה, והבעל הסכים שמגיע לה פיצוי בעבור כך, ערך המשק הגיע לדברי האשה לסך של שלושים אלף ל"י, והאשה דרשה את מחצית ערכו של המשק כפיצויים, כלומר חמש עשרה אלף ל"י, בית הדין פסק לה כרבע מבקשתה, סך של ארבעת אלפים ל"י, תשלום זה כולל בתוכו את כל מרכיבי כתובתה.
• בפסד"ר (ח"ב עמוד מ"ו) בתביעת האשה לפיצויים בעקבות סבל שנגרם לה מבעלה במישרין ובעקיפין, לא פסקו בית הדין סך לפיצוי, מעבר לסכום הכתובה.
• בפסד"ר (ח"ג עמוד שס"ט) בערעור שהוגש לביה"ד הרבני הגדול על פסק ביה"ד האזורי, שפסק פיצוי בסך עשר אלף ל"י, האשה תבעה להגדיל את סכום הפיצוי, וביה"ד הגדול סירב לדון בזה, ותמה על דברי האשה, שסך זה הוא פחות מתרקבא דדינרי, ודחה את הערעור. (ויש להעיר, שביה"ד האזורי לא קבע שהבעל חייב ליתן סכום זה כפיצוי, רק שכנע בית הדין את הבעל שהביע את נכונותו לתת סכום זה, ובית הדין נתן להסכמת הבעל תקף של פסק דין).
• בפסד"ר ח"ד (עמוד קל"א) בתביעת האשה לפיצויים במסגרת הערעור, לא התייחס ביה"ד לשאלת הפיצויים.
• בפסד"ר ח"ה (עמוד ש"ו, בהרכב הגר"ע יוסף, הגר"א וולדנברג, והרב יוסף כהן) האשה דרשה גט ופיצוי כספי לאחר ששירתה את בעלה מעל עשרים וחמש שנה, ביה"ד לא התייחס לתביעת הפיצויים.
• בפסד"ר ח"ו (עמוד רנ"ז, בפני הדיניים הגאונים, הגרי"ש אלישיב זצ"ל, הרב סלמאן, ח' עבודי, הגר"א גולדשמיט) בתביעת האשה לפיצויים, ביה"ד הגדול התיחס רק לשאלה אם זו שתובעת פיצויים דין לה כדין הטוענת מאיס עלי ותובעת כתובתה, שאז דינה כמורדת דבעינא לה ומצערנא לה ולא כדין מורדת דמאיס עלי, אבל לעצם תביעת האשה לפיצויים, ביה"ד לא התייחס, ולא פסק פיצוי כל שהוא. ואמנם הבאנו לעיל מה שכתב הגר"א שרמן בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל אשר כן פסק להתייחס לפיצוי גירושין במסגרת שכנוע האשה להתגרש קודם מתן גט.
• בפד"ד ח"ז (עמוד ק"ח) בביה"ד האזורי בחיפה בפני הדיינים י' נ' רוזנטל, ע' הדאיה, ב' רקובר, כשהבעל תבע לחייב את האשה בגט והאשה רצתה בשלום בית, ביה"ד קבע שאם האשה תסכים לקבל גט, אז ביה"ד ידון בפיצוי שעל הבעל לשלם, (ושם ג"כ נראה שכל הפיצוי הוא תמורה על הגט, ולא בגלל שהיא מתגרשת ויש מזה עוגמת נפש וצער וכיוצ"ב בכל טענות אלו שאין להם סמך).

על החלטה זו הוגש ערעור בביה"ד הרבני הגדול, פסק הדין התפרסם (פד"ר כרך ז' עמוד קי"א, בהרכב הדינים הרבנים הרב יצחק ניסים, הרב י' ש' אלישיב והרב ב' ז'לטי זכר כולם לברכה), ביה"ד הגדול הסתפק, שאולי במקרה הזה אין לאשה שום זיקה של קשר לבעל פרט לנקמנות, ולכך יתכן שצריך הבעל רק להשליש גט וכתובה, כפי שביה"ד האזורי יקבע, ולהפטר ע"י כך מהחיובים של הבעל כלפי אשתו, ביה"ד הגדול החזיר את התיק לביה"ד האזורי, כדי לברר אם זו באמת נקמנות גרידא, ולפסוק בהתאם לאמור לעיל.

כלומר, ביה"ד הגדול ביטל לגמרי את המגמה של צורך בדיון על פיצויים[3].

• בפסד"ר ח"ז (עמוד רי"ב) בדיון שהתקיים בפני הדיינים הרבנים ש' ב' ורנר, ע' אזולאי, ח' צימבליסט, לגבי אשה חולנית שהבעל תבע בגין מחלתה גירושין, או לכה"פ ביטול נישואין, קבע ביה"ד, שעל האשה לקבל גט. וביחס לתביעות הממוניות (פיצוי) עליה להוכיח כי אכן לא היתה חולה קודם הנישואין.
• בפסד"ר ח"ז (עמוד י"ז) בדיון שהתקיים בפני אותו הרכב דלעיל, דרשה האשה שיבוא בעלה לישראל מברזיל, שכך סוכם לדבריה לפני שנשאה לו, והבעל טען שהיא צריכה לזחור אליו, שבתנאי זה נישאו זל"ז, ותבע גט או היתר נישואין, במהלך הדיון האשה הביעה את רצונה בפיצוי נאות כדי להסכים לקבל גט, ביה"ד החליט שעל הצדדים לנהל מו"מ ביניהם, כדי להגיע להסדר סופי.

נראה כי בשני המקרים האחרונים נמנע ביה"ד והתרחק מלתבוע ולדרוש פיצויים.

• בפד"ר ח"ח (עמוד ל"ו) בערעור שהתקיים בפני הדיינים הרבנים, י' ש' אלישיב, א' גולדשמיט, ש' ישראלי, באשה חולנית, היתה דעת המיעוט של הרב שאול ישראלי שהאיש לא ייפטר מהמזונות של האשה כפי שנקבע ע"י ביה"ד האזורי, אלא א"כ ישלם לה פיצויים. אולם דעת הרוב היתה לדחות את הערעור, ולקיים את פסק ביה"ד האזורי, שהבעל פטור ממזונתיה לאחר שהשליש את כתובתה.
• בפסד"ר ח"ט (עמוד ס"ה) בערעור שהוגש לפני הדיינים הרבנים י' ש' אלישיב, ב' ז'ולטי, א' גולדשמיט, הבעל הסכים ליתן פיצויים לאשתו במסגרת הסכם שהכינו הצדדים, והבעל טען שאשתו מורדת, בית הדין האזורי ברוב דעות ביטלו את החלטתם הקודמת שהאשה מורדת, והוחלט בביה"ד הגדול כדעת המיעוט, שלאשה יש דין מורדת, והבעל נפטר ממזונותיה, ולא התייחסו לענין הפיצויים כלל, כלומר שהוא נפטר מפיצויים אף שהסכים לתת גט.
• ראה עוד בח"ט שם (עמוד ק"י) לפני הדיינים הרבנים ש' ב' ורנר, ע' אזולאי, י' נשר, בדיון במורדת להתיר לבעל ולהכריז עליה כמורדת, דרשה האשה להסתמך על ההפלאה בשו"ת גבעת פנחס, שבהיתר נישואין יש לפסוק לה פיצויים, וכיון שלדבריה התנהג אליה הבעל באופן אכזרי. ביה"ד פסק שהבעל יקבל היתר נישואין לאחר שישליש גט וכתובה, ולא פסק לאשה פיצוי כל שהוא.
• בפסד"ר ח"ט (עמוד קנ"ב) בערעור שהתברר בפני הדיינים הרבנים ש' ישראלי, י' קאפח, מ' אליהו זכר כולם לברכה, על החלטת ביה"ד האזורי באשקלון שחייבו את האשה לקבל גט מבעלה, שהציע לה סכום כסף גדול בסך עשרים אלף ל"י בתמורה להסכמתה לגט, הרב שאול ישראלי דעתו היתה לקבל את ערעור האשה ושעל הבעל לבוא למו"מ עם האשה, ביחס לדרישותיה. לעומתו הרב מרדכי אליהו אחז בדיעה שהבעל יפצה אותה בסכום שהחליט, ושבית הדין ראה שהסך ראוי. הרב יוסף קאפח היה בדעה שעל הבעל לשלם רק סך 300 ל"י, ומותר לו לשאת אחרת בלא תנאים נוספים, ערעור האשה נדחה ברוב דעות, ואושרה החלטת ביה"ד האזורי.
• בפסד"ר ח"י (עמוד קס"ח) בערעור על פסק ביה"ד האזורי באשדוד על היתר נישואין, הערעור הובא בפני הדיינים הרבנים, ש' גורן, א' שפירא, ש' מזרחי, ביה"ד האזורי נחלק בסך הפיצויים הראוי, אולם בערעור לא נדונה שאלה זו, ולא ניתנה כל החלטה לגבי פיצוי.
• בפד"ר חי"ב (עמוד 123) בביה"ד הגדול בפני הדיינים הרבנים, מ' אליהו, א' שפירא, ש' מזרחי, האשה טענה שהמניעה והמחלה שלה הגורמת לה שלא להרות, נובעת מתנאי החיים הקשים עם בעלה לאחר נישואיה אליו, האשה פנתה לבית המשפט שבו נפסק חלוקת רכוש בינה לבין בעלה, ביה"ד ספק, או שהאשה תקבל מחצית הרכוש כפי שפסקו לה בביהמ"ש, או שתוותר ע"מ שנפסק בערכאות, ותקבל בתמורה לכך את הדירה, או דירה אחרת שתהיה לה קורת גג, וזה יהיה גם בתמורה לכתובה ופיצויים, ואם האשה תעדיף את פסק הערכאות, אין לה כל זכות לקבל תשלום נוסף כפיצוי. ושם נראה כי לא היה ברור כלל בית הדין מה שווה יוצר, חצי הרכוש, או דירת הזוג, בל נתעלם שבית המשפט כבר אמר את דברו, ולכך לא נותר לבית הדין רק ליתן ביד האשה את ההחלטה, לקבל את פסק ביהמ"ש, או לקבל את הדירה, שיתכן שערכה הוא פחות או יותר כערך מחצית הרכוש.

מפסק זה לא ראה כי יש אינדקציה כל שהיא לגבי זכויות האשה בתביעת פיצויים, ולהבנת התנהלות בית הדין בענין זה.

• בספר משפטי שאול (סימן ט"ו) הובא ערעור שהוגש בפני הדיינים הרב בצלאל ז'ולטי, הרב ש' ישראלי, והרב עובדיה יוסף, זכר כולם לברכה, האשה תבעה פיצויים והערעור נדחה.
• ושם בסימן כ"ז, בערעור שהתברר בפני הדיינים הרבנים א' גולדשמיט, ש' ישראלי, מ' אליהו זכר כולם לברכה, בערעור היו כלולות תביעות שונות לאשה, וכן סך הכתובה, ביה"ד החליט שישלם הבעל תמורת כל התביעות והכתובה סך מסויים, בא כוחה קרא לתשלום הבעל בזה פיצויים, ולכך יש התייחסות לסך הזה בשם פיצויים, הערעורים נדחו.

סיכום ומסקנות

אין בתשובות הראשונים או האחרונים, שום יסוד למושג פיצויים לאשה המתגרשת, גם לאחר חדר"ג, אין אנו מוצאים חיובים של בתי דין או פסקים של רבנים בשותי"ם, שחייבו את הבעל בפיצויים.

• גם תשובותיהם של הריב"ש והרדב"ז שדנו בפיוס האשה, דנו במצבים שהבעל רצה לגרוע מזכויותיה של האשה ובהתחייבותו שלא ישא עליה, ורצה לישא אחרת על אשתו בניגוד לנידוי שקיבל שלא לעשות זאת. גם בזה לא חייבו אותו לתת לה רק תוספת על הכתובה, או מלבוש וכדומה, אבל לא כפל דמי הכתובה. לא דנו הריב"ש והרדב"ז בפיוס או פיצוי לאשה מתגרשת. אין שום קשר בין דינם של הריב"ש והרדב"ז, לשאלה אם מגיע לאשה מתגרשת פיצוי, אדרבה משום מוכח להיפך.
• יש בתשובת הנו"י ועין יצחק ועוד, שכשהאשה מסרבת לקבל גיטה, נתנו עצה לבעל לפייסה בתוספת כל שהיא על כתובתה, כדי לשכנעה לקבל את הכתובה. אמנם כתב הנוב"י שאם עדיין מסרבת, שישליש הבעל את גיטה וכתובתה ולא יותר, במקרים כאלו, שהאשה צריכה לקבל את הגט כיון שלא ילדה וכדומה, כתב בתעלו"ל שאין צריך לפייסה כלל.
• כתב בתעלומות לב שהונהג בבית הדין בטרבלוס (לוב) שכשהבעל אינו צודק בתביעתו לגרושין ואין לו שום סיבה, שיוסיף לה שתות (שישית) תוספת על כתובתה, כדי לשכנעה שתסכים להתגרש, וציין שהרב חקרי לב אמר לעשיר אחד שיוסיף כפל על כתובתה. והוסיף להדגיש, שבשום אופן אין להוסיף יוצר מכפל, אף בעשיר גדול שהוא אמיד בנכסים, כי אמרו תוספת דבר מה על כתובתה, (תעלו"ל ח"ב דף ל"ז ע"ב, ואם לא התפייסה איהי דאפסידה אנפשה), וכתב שבמקרה שיש לו צידוק לרצונו לגרש, כגון שהיא נכפית, או לא ילדה וכדומה, אין צורך שיוסיף על כתובתה תוספת כל שהיא.
• בפסקי דין רבניים שפורסמו, נפסקו פיצויים רק במקרים נדירים, וכשהיו צירופי סיבות, ובפרט שהבעל גם הוא הביע את נכונותו לתת לאשה פיצוי, ברוב המקרים לא נפסקו פיצויים, או שהיתה התעלמות של בית הדין מהדרישה לפיצוי.
• מצאנו התנגדויות מפורשות לקביעת פיצוי בפד"ר בנוסחאות דלהלן. "מאחר שאין לפיצויין מקור ממשי בדין" (ח"ד עמוד שס"ג). "ואין הפיצוי מהלכות פסוקות" (ח"ג עמוד ס"ה). "ושקביעת פיצויים הינה דבר חריג" (בדברי הרב ח"ש שאנן, חט"ו עמוד 211). ועוד כנ"ל.
• גם כשנקבעו פיצויים, הרי שנקבעו בסך נמוך, ויש שנקבע סך הפיצויים כולל הכתובה, בפחות מסכום המשכורת החודשית של הבעל.
• נחלקו הנוב"י וההפלאה (לבעל הנוב"י הביא הרב ש' י' כהן בפס"ד הנזכר לעיל) לגבי אשה שלא ילדה י"ש, שלדעת הנוב"י אינו מוסיף על כתובתה אפילו פרוטה אחת כפיצוי, כדי שתסכים לקבל הגט. ולבעל ההפלאה מוסיף לפי עשרו, שהרי אילו היה בנמצא רופא היה חייב לרפאותה כדי שתלד, וכדברי הנוב"י כתב בתעלומות לב, שאם לא ילדה ובא לגרשה אינו וסיף אפילו פרוטה על כתובתה. נמצא שבניגוד לשיטתו של בעל ההפלאה, הנוב"י והתעלו"ל ס"ל שלא מוסיפים אף פרוטה כפיוס לאשה שלא ילדה. ועל כך הוסי, בעלו"ל, שגם בשאר מצבי אונס, אינו מוסיף על כתובתה כלום. ורק כשאין לבעלה סיבה כל שהיא למה הוא מגרש, אזי חייב להוסיף תוספת של שישית על ערך הכתובה כפיוס לרצותה לגירושין, כיון שאין לו עילה כל שהיא. אמנם על מקורותיו והוכחותיו של התעלו"ל שיש לפייס בתוספת על הכתובה על סך שתות מערך הכתובה, כשמגרשה בע"כ ללא צידוק כל שהוא, יש להעיר טובא וכנ"ל.

[1] נשוב ונזכיר עוד, כי לא התייחס לכך כלל ד"ר ורהפטיג בין פיוס לאשה שבעלה נושא עליה, אשר בזה איירי תשובת הריב"ש הנ"ל, לבין פיצוי לאשה שבעלה מגרשה. ולמעשה, כל הוכחותיו מבוססות על התשובה של בעל התעלומות לב הנ"ל, אשר טרח למצוא מושג של פיוס לאשה אשר מתגרשת בעל כורחה ושלא באשמתה, כשבעלה עושה זאת בניגוד למוסר, כשאין לו כל עילה לגרשה. גם התעלומות לב לא החליט על פיצוי בגירושין בעל כורחה,  כשהאשה נכפית, או לא ילדה. הוכחה לכך שלא לבעל התעלומות לב לא פסיקא ליה חיוב האיש בפיצוי, תוכיח האגרשת אשר שלח לר' אברהם פלאג'י קרובו, לברר אצלו, אם קיים מושג של פיצוי במקרה של גירושין בעל כורחה. אמנם ר' אברהם הנ"ל העביר את השאלה לאח הצעיר של המשפחה ר' יוסף, שאכן ניסה למצוא מקור כל שהוא, וסיכם שהדבר אינו לא להלכה ולא למעשה וכדלהלן.

[2] ואמנם, אם הייתה האשה מתגרשת על סמך עובדה שדובר בה מראש שישנו סיכוי שיתקבל פיצוי גבוה עפ"י דעת בית הדין, היה מקו"ל שפיצויים אלו נפסקים עתה לשם מטרת הגירושין והסכמת האשה לגט לאור השגת הפיצוי הנ"ל. ברם, לא נראה לומר כן. והדעת נותנת שגם במקרה זה לא ינהגו לה פיצויי גירושין אלא אם לראות עיני ביה"ד יש לנהוג אחרת.

[3] נציין כי בשני הפסקים האחרונים של ביה"ד הרבני הגדול שהבאנו לשאלת הפיצויים, ערר ביה"ד הגדול שיש לדון. א'. כמו שהובא בפסק הראשון שאולי בכלל נכנסה האשה להגדרת מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה. ובדיון שהני עורר ביה"ד את השאלה שיתכן שכל מניע האשה הוא נקמנות בלבד, שאז אין הבעל חיובים כל שהם, פרט לגט וכתובה. וראה גם את החלטת ביה"ד הגדול להלן (ח"ח עמוד ל"ו) שבו ישבו הרבנים י' ש' אלישיב, א' גולדשמיט, וראה גם את החלטת ביה"ד הגדול (להלן ח"ט עמוד ס"ה) אשר ברוב דעות של הרבנים הנ"ל , שלמרות שהבעל הסכים ליתן פיצויים, קבעה דעת הרוב שהאשה מורדת, ואף פטרו אותו ממזונותיה.

בארבעת פסקי הדין הללו שהשתתף בהם הגרי"ש אלישיב, ניכר גישתו והתייחסותו לענין המושג פיצויים. ואמנם הבאנו לעיל מדברי הגר"א שרמן, שהביא משם הגרי"ש הצדקה לענין פיצויים אשר יבואו רק למטרת שכנוע. ולא על התרת קשר הנישואין גרידא.