מקח טעות בנישואין לצורך היתר ללכת ללא כיסוי ראש

שאלה:

לכבוד הרבנים הגאונים שליט"א.
נשאלתי בחורה שהייתה נשואה שלושה חודשים לבחור ולאחר שלושה חודשים החליטה להתגרש משום שלא היה נותן לה כסף (קמצן בלע"ז), בקושי היה מתפלל, לא היה שומר טהרת המשפחה, והיה מתנהג כלפיה באלימות מילולית. (החתן היה מבית חרדי וכן למד בישיבה עד ועד ).
החתן הסכים לתת גט בקלות ולטענתו הוא לא אהב אותה ואינו יודע למה התחתן איתה. סידרו גט וכיום היא גרושה.
אלא נפשה בשאלתה האם יכולה היא להוריד את הכיסוי ראש וללכת בפריעת ראש היות וכל הנישואין היו כאן מקח טעות. וברור לה שאם היתה יודעת שזה החתן לא הייתה מסכימה להתחתן איתו….
ולטענתה היא מוגדרת כרווקה ורוצה היא ללכת בלי כיסוי ראש .
האם שרי לה למעבד הכי???
(נ.ב מדובר בגיסתי ששאלה הלכה למעשה, יש לציין שקשה לה נפשית ללכת עם הפאה, והיא רוצה מאד לחזור לימי נערותה).
בתודה מראש .

תשובה:

שלום רב,

אי אפשר להתיר דבר כזה. זה לא מקובל בשום מקום לקבוע שזה היה מקח טעות ולכן ללכת בגילוי ראש. בפרט שמעיקר הדין גם בתולה שנבעלה היה ראוי שתלך עם כיסוי רש. ראה משנה ברורה סי' עה סקי"א: "ובתולות ארוסות אסורות לילך בגילוי הראש וה"ה בתולות שנבעלו צריכים לכסות הראש ומ"מ אם זינתה ואינה רוצה לצאת בצעיף על ראשה כדרך הנשים אין יכולין לכופה". אז אכן כך נהוג כמי שלא נישאה. אבל ודאי שמי שנישאה וטוענת למקח טעות אין שום היתר.

מה גם שנושא המקח טעות כאן רחוק מלהיות משמעותי. כדי לקבוע שיש מקח טעות בקידושין צריך מקרה קיצוני ביותר. הדוגמה המובאת בפוסקים כגון שוטה שאי אפשר לדור איתו כלל (אגרות משה), או שאינו ראוי לבעילה כלל. (הדוגמאות הללו הם לטענת קידושי טעות בודאות, ולא לספק קידושי טעות). אבל המקרה המתואר למרות שליבי איתה, ואני מרגיש את תחושת ההחמצה והרמיה שלה ודאי שבטענה זו אי אפשר להתירה לכהן. (אגב, כל טענות המקח טעות הם רק על דברים שאירעו לפני הנישואין והיא לא ידעה על כך). כמעט כל הנשים והגברים שהתגרשו יכולים לומר אילו היינו יודעים.. אז יש מקרים קלים יותר ויש קשים יותר, אבל כדי להגיע לרמה של קידושי טעות הדרך עוד ארוכה..

 

הצטרף לדיון

5 תגובות

  1. לצערי ביתי התחתנה עם חולה נפש-OCD בשילוב אוטיזם ובבדיקה של חוקר פרטי נמצא כי הבעייה היתה קיימת לפני החתונה. גם פרופסור לפסיכיאטריה שבדק אותו ונתן מסמך שבו מופיעה אבחנתו , אמר שזו מחלת נפש שקיימת מלידה , וגם אח החתן הודה כי נלקח לטיפולים(כמובן שרק אחרי החתונה סיפרו זאת) . כך שוודאי מדובר בשקר ותרמית -מקח טעות מצד הכלה וחוסר דעת של השוטה-גם בעילתם של חולי נפש אלו אינה בעילה שכן חייבים הם לקחת כדור לקישוי באופן קבוע ומנסים להגיע לביאה אך זרעם נשפך בטרם עת ולא מצליחים לבקוע את קרום הבתולין.ועתה נפשה בשאלתה. במיוחד אחרי שהרב פיינשטיין התיר לגרושה ואלמנה ללכת לצורך מקום עבודה ללא כיסוי ראש ומציאת זיווג ובריאות הנפש של הכלה דנן חשובה יותר מכך. וכן בחור גרוש או רווק הפוגש מכוסת ראש מרגיש כי הוא פוגש איסור מהרגליו שכן נראה כי היא אשת איש, ולא היא.
    האם יהיה מותר בפגישות להגיע ללא כיסוי ראש??
    בשביל לאסור כל עם הארץ יכול בשביל להתיר צריך להיות תלמיד חכם בקי.
    אציין גם כי הרב יצחק ברדא בשות יצחק ירנן חלק י' סימן מ"ב פסק להתיר גרושה ואלמנה לעדות המזרח כרווקה ללא כיסוי עד לנישואין מלבד אם יש לה ילדים ובפניהם.
    המאירי ביבמות אומר כך:
    "ולמדת מדברינו ששלשה מינין הם בנשואין. מהם שהם נשואין גמורין מן התורה, ומהם שאינם נשואין מן התורה אבל הם נשואין מדברי סופרים, ומהם שאין בנשואיהן סרך נשואין כלל, והרי הוא זנות גמור ומפרישין אותן. והוא, שכל שהם גדולים ובני דעת – נשואיהן נשואין מן התורה. וכל שיש בהם צד חרשות, מצד אחד או צד המתקדשת – נשואיהן נשואי סופרים. וכל שיש בהם צד שטות מצד אחד או צד קטנות מצד המקדש – אין בנשואיהן ובקדושיהם סרך כלל."

    "והאי דאמרינן ופרע את ראש האשה ותנא דבי רבי ישמעאל מכאן אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרועי ראש, איכא למימר בנשואות קא מיירי.""

    הלכות אישות ד' – יא [ט] חירש שנשא פיקחת, וכן חירשת שנישאת לפיקח–אין קידושיהן גמורים מן התורה, אלא מדברי סופרים; לפיכך אם בא פיקח וקידש אשת חירש הפיקחת–הרי זו מקודשת לשני קידושין גמורים, ונותן גט, והיא מותרת לבעלה החירש. אבל השוטה שקידש פיקחת, או פיקח שקידש שוטה–אין כאן קידושין כלל, ליצוין שעוד שיקול להקל, שלא כתבתי בתשובתי מסיבות מובנות, קיים, והוא הצורך של האישה בשחרור מכבלי נישואיה הכושלים והטראומה שעברה עם החולה..
    לענ"ד לא גרע הצורך לשמור על בריאות נפשה ולמצוא חן בעיני זיווג חדש מאשר הצורך בקבלה למקום עבודה בהוראת ר' משה פיינשטיין, ומאחר שעניין זה מופיע במקרים רבים חדשים אצל גרושות רבות מסיבה של חולי נפש של הבעלים, כדאי לתת עליהן את הדעת ולכתוב תשובה למצב זה.
    נשים אלו נשארות גרושות ללא אפשרות להציג את יופיין בפגישות מטעמי חומרה ו"מה יגידו אנשי דלא מעלי" בעוד שדיני נפשות הם מהתורה, ונשארות כגלמודות וכאבן שאין לה הופכין…
    ולכל מקרה בגופו יש להתייחס בנפרד, וראיתי עד כמה הדבר בנפשה של ביתי , הבנתי שיש פה גם את ההיבט הזה.
    בגמרא ביבמות (קטז ע"ב). הברייתא מספרת על אישה, שמת בעלה, והמליץ לה רבי יהודה להציג עצמה כאבלה בכך שתסתור את שערה.
    דעת המגן אברהם ופוסקים נוספים, שאין חילוק בין בתולה ובין אלמנה וגרושה.

    לישועתך קיוויתי ה'

  2. אתה יורה לכל הכיוונים ואני צריך לדלות מה מציק לך…
    ראשית לא אמרתי כלל שאין טעות. תבין, כאשר יש פסק מקח טעות בקידושין זה אירוע נדיר ביותר. בפוסקים הקדומים כמעט שאין בנמצא כאלה, וגם באחרונים ובני זמנינו כמעט שאין, ממש פה ושם. אז כנראה שיש סיבה לכך.
    אם אין לו כח גברא והיא לא מחלה זה מקח טעות. כלומר, לא מוסכם על דעת כולם. לדעת השבות יעקב אין זה מקח טעות! וגם בשו"ת חוות יאיר יש לו צד גדול שאין זה מקח טעות. אבל הלכה למעשה יש תשובה ערוכה של הגר"י אברמסקי שנדפסה בסוף אוצר הפוסקים ח"א שבו הוא מרחיב ומגיע למסקנה שזה מקח טעות.
    עכשיו צריכים לשים לב, שאם היא באה עם התלונה הזו רק לאחר כמה שנים, צריכים לברור ולבדוק אם יש כאן אפשרות למחילה (על פניו בשו"ע ובחלקת מחוקק סי' לט כתוב שכאשר יש מום ולא באה מיד יש מחילה. אז נכון, אפשר לבדוק מדוע הא לא באה עד כה, האם בגלל שהיא סברה שיש לזה טיפול וכד', ואז אין ראיה למחילה (ראה שו"ת אור גדול סי' ה' בארוכה). אבל את הנתונים הללו צריכים לבדוק. אני לא יכול לקבוע לאחר שורה וחצי באתר אינטרנטי שיש מקח טעות! לכן ציינתי שצריכים לבדוק.
    לא הבנתי מדוע אתה מלין על המחוקק כאשר יש בעל מעגן. בס"ה המחוקק עושה ועשה הרבה למענן, נכון לא תמיד זה עוזר אבל גם כאשר אדם גנב לך את היקר מכל לא נראה לי שתתלונן על המחוקק מדוע לא הורגים גנבים כדי להרתיע… מה לעשות, יש אנשים שעושים עוולות. ובעולם הזה לא תמיד הנעשק והנגזל והמסכן מקבל את המגיע לו. הרבה חשבונות שמים יש ואין לנו מושג בהם. אז להאשים את כל הסביבה זה לא יעזור.

    ולגבי המקרה שאתה מציג כאן, אכן על פניו זה נראה כמקח טעות גמור. גט צריך, כי גם במקח טעות גמור עם מום גדול דעת הבית הלוי (ח"ג סי' ד') שצריכה גט, וכך הוכיח מהרי"ף. אז במקום עיגון גדול במקרה שיש מקח טעות גמור, היו מתירים גם בלי גט אבל כדאי רק לדעת את העובדה הזו, שבכל מקרה היתה צריכה גט.
    לגבי הבעילה שהזכרת. מבלי להיכנס לפרטים, זה נחשב לבעילה גמורה. אם כי נכון, זה לא מגרע מהמקח טעות שאתה מציג, אבל היא נחשבת לבעולה.
    לכן לגבי כיסוי ראש בתנאים כאלה, לענ"ד זה מאד בעייתי, זכותך לחשוב אחרת, וגם זכותך לחשוב שדעה זו ניתנה בחוסר עיון. אבל כאשר אתה מעיין בסוגיה כדאי לעיין גם במשנה ברורה סי' עה סקי"א: "ובתולות ארוסות אסורות לילך בגילוי הראש וה"ה בתולות שנבעלו צריכים לכסות הראש ומ"מ אם זינתה ואינה רוצה לצאת בצעיף על ראשה כדרך הנשים אין יכולין לכופה".

  3. ראשית סליחה על ה"יורה לכל הכיוונים" הכתיבה היא מתוך צער בשילוב הבנה מעטה בדברי רבותינו.הנישואין היו למשך 4 חודשים בהם חודשיים לא נגע בה גם לא לאחר טבילות,לאחר מכן היו ניסיונות ללא הצלחה"".. אחיו דיבר עם מדריך החתנים שהקרום לא נבקע ולכן שלחו אותה לגניקולוגית שנתנה לה מכשיר ….
    המשנה ברורה סי’ עה סקי”א: “ובתולות ארוסות אסורות לילך בגילוי הראש וה”ה בתולות שנבעלו צריכים לכסות הראש ומ”מ אם זינתה ואינה רוצה לצאת בצעיף על ראשה כדרך הנשים אין יכולין לכופה”. מדבר על אשה שהתארסה – כמו שהמקח טעות לגבי הנישואין כך גם לגבי הארוסין כך שארוסין לא היו!
    בעילה לא הייתה שכן מיידית היתה נפילה של ה"אמה" ולא יכל להחדיר למקום אלא שכב עליה ותוך כדי שיפשוף רב הוציא מעט זרע עליה ולא בה וניתן לקרוא לזה ספק בעולה במצב הגרוע ביותר. שכן לא הוכנסה האמה למקור בוודאות.
    זנות לא היתה שכן לא היתה בעילה,
    לסיכום:
    ו"בתולות ארוסות" -מקח טעות , שבעיגון ויתרו על גט ועתה מצריכים מספק.
    "בתולות שנבעלו "- לא היה מצב שבו היא בתולה ונבעלת- וגם לאחר הבקעת עצמה לא היתה בעילה או עטרה שנכנסה למקור.
    "אם זינתה "- מדובר בבת יעקב שהשתדכה עם אברך "משי"- משי מידיי כולו משי …
    מילא שתיחשב גרושה מספק ולא רווקה- מובן על הצד שיש הוה אמינא שהיא נשואה שלא יחשבו ילדיה לעתיד לבוא כממזרים חלילה.
    מכאן ועד לציטוט המשנה ברורה הדרך לא קשורה .
    האם יש ציטוטים מה הדין במקח טעות- שהרי לא מחלה תוך 4 חודשים יצאה בהבית ביום שהיתה אבחנה רפואית אצל הרב צ'ולק, בית הדין מחייב בגט.
    אולי צריך להעביר את השאלה לעיון גדוליי ישראל- שסה"כ רוצים להרבות את בני התורה ולא לכלוא את הנשים הגרושות בשל גילגולים קודמים בביתן.
    השאלה היא לא במצב של שחור ולבן כמו במשנה ברורה.
    אלא כך:
    במצב של קידושי מקח טעות או ספיקן עם חולה במחלת נפש מאובחן ע"י פסיכיאטר מומחה (מטעם הנבדק או מטעם בית הדין), ובנוסף, מצב שאין בעילה אלא אולי ספק בעולה לחולה הנ"ל, ואין מחילה אפילו של כל דהוא כגון שחשבה שיש בעיה עוברת והתברר שזה בעייה נפשית וחזרה לבית הוריה בהוראת מורה הוראה, דיין וכד' ולא על דעתה לבד.
    מה יהיה הדין של להוריד כיסוי ראש לכל הפחות בפגישות עם משודך עתידי שזה צורך גדול וצער גדול שבו אולי לא יגזרו חכמים חומרה המביאה לידי קולא.

  4. אני מאד מבין את התסכול. שלא תבין אותי לא נכון. אדם ממתין 20 שנה לרגע הזה לאחר תקופה כה קצרה כל החלומות מתנפצים. זה מובן לגמרי.
    אם יש לך מישהו מגדולי ישראל לשאול אותם, בבקשה, אני לא מכיר מקרה שהאישה יראת שמים הסירה את כיסוי הראש שלה לאחר הגירושין גם אם הם היו מקח טעות. לענ"ד למרות הכל זה נכלל בדברי המשנה ברורה שהיא צריכה כיסוי ראש. זכותך לחשוב אחרת למצוא רב אחר שיתיר לה. בס"ה אני גם לא סבור שדווקא הנקודה הזו תביא לה את השידוך המיוחל מהר יותר, זה נכון שיש בזה "אמירה" של הנישואין כלא היו, עם בקשה שיסתכלו עליה כאילו היא לפני הנישואין, עובדתית היא צודקת. אבל לענ"ד לא בטוח שהיא תשיג את היעד הזה דרך הסרת כיסוי הראש, אני מאמין שיהיו בחורים יראי שמים שירתעו ממהלך כזה, אבל זה כמובן לשיקולכם.
    אוכל רק לחלוק איתך סיפור אישי מהמשפחה שלי. בת דודתי נישאה והתגרשה לאחר חודשיים, עם "טיפוס" רמאי. אביה היה ממש מתוסכל ולא מצא מנוח לנפשו איך קרה דבר כזה. אבל הקב"ה הוא זה שמנהל את העולם לטובתנו כמובן. והיום היא נשואה באושר עם ילדים וכו', עם בעל שלא היתה חולמת עליו קודם לכן, ולולי שהיתה "גרושה" מכל מיני סיבות שאין כאן המקום לפרטן, לא היו ניגשים לשידוך הזה.. אז לפעמים אנו רואים את הטוב שהקב"ה מסדר עברנו ולפעמים קשה יותר לראות.
    בכל אופן, אני מאחל לה ולך המון הצלחה בעתיד. ברור שבסופו של דבר תראה ממנה ומצאצאיה רק נחת!

  5. שלום
    הצגתי את שאלתי לפוסק מפורסם וביקשתי שיכתוב תשובה הכוללתאת כל שיטת העיון והפסיקה להלן תשובתו אשמח אם תפרסמו אותה באתר כמקובלת על פוסקי שיטת עדות המזרח, אין תשובה כזו במצב של טענת מיקח טעות וחתן שוטה למקהלות האשכנזים
    זוהי תובתו:

    1
    בס"ד
    אדר א' התשע"ט
    כיסוי ראש לגרושה בתולה
    והמסתעף מזה לענין טענת מקח טעות כלפי מי שאין לו גבורת אנשים
    נשאלתי אודות גרושה צעירה אשר קיבלה ג"פ מבעלה בביה"ד פעיה"ק באר שבע, זמן
    קצר אחר נישואיה. מבירור שערכתי איתה ועם הוריה עולה, כי מיד לאחר הנישואין
    גילתה כי אין לו כח גברא עקב תרופות למחלת נפש אשר ממנה הוא סובל זה מכבר
    בשנים, ולדבריה גם נותרה בתולה עד היום. אמנם בתקופת "הפגישות" הודיע לה החתן
    המיועד כי הוא נוטל "כדורי הרגעה", אך כבר בחדר הייחוד גילה לה שהתרופות נועדו
    לבעיה פסיכיאטרית הגורמת לו לתופעות שונות. גם מפרוטוקול הדיון בביה"ד עולה,
    שעיקר סיבת בקשת הגט ע"י האשה הוא מפני שלא ידעה שאין לו כח גברא ובודאי
    שלא היתה מסכימה לכך. גם הבעל הודה כי אין לו כח גברא, אך להגנתו טען כי העלים
    ממנה מידע זה קודם הנישואין מפני שהחליט על דעת עצמו להפסיק בנטילת התרופות
    מתוך תקוה כי הם אלו שגורמים לו לדיכוי כח הגברא. אלא שכאמור לא זו בלבד שזה
    לא פתר כלל את הבעיה, אלא שמצב רוחו הנפשי הלך והדרדר. ומכאן בקשתה הנרגשת
    לפטור אותה מכיסוי ראש, דבר שיקל עליה מאוד למצוא במהרה זיווג הגון ולצאת
    מהמשבר הגדול שגרמו לה הגירושין הללו. את עיקר בקשתה היא תולה בכך, שמבחינתה
    היו אלו קידושי טעות בנוסף לעובדה שהיא עודנה בתולה, ועוד סיבות משפחתיות אשר
    בלאו הכי מקשים עליה למצוא זיווג במהרה.
    השאלות להלכה בנדון שלפנינו
    א. האם גרושה ואלמנה חייבות בכיסוי שער הראש ברשות הרבים. ב. גרושה ואלמנה שלא נבעלו האם
    חייבות בכיסוי ראש. ג. האם פנויה )רווקה( חייבת בכיסוי ראש. ד. פנויה )רווקה( שנבעלה בזנות או
    באונס האם חייבת בכיסוי ראש. ה. לדעת המחמירים שגרושה ואלמנה ופנויה שנבעלה בזנות חייבות
    בכיסוי ראש האם הוא מהתורה או רק מדרבנן. ו. גרושה בתולה הטוענת שלא היה לבעלה כח גברא
    וגם הוא הודה בכך האם חייבת בכיסוי ראש.
    א. תנינן בכתובות )עב, א(: "ואלו יוצאות שלא בכתובה, העוברת על דת משה ויהודית…
    ואיזוהי דת יהודית, יוצאה וראשה פרוע וכו'. ובגמ' שם הוינן בה, ראשה פרוע דאורייתא
    היא דכתיב )במדבר ה, יח( ופרע את ראש האשה, ותנא דבי רבי ישמעאל אזהרה לבנות
    ישראל שלא יצאו בפרוע ראש". והמבואר לכאורה מהאי מתניתא, דכל בנות ישראל
    חייבות בכיסוי ראש מן התורה, ל"ש נשואה או גרושה ואלמנה, וכן ל"ש בעולה או
    בתולה, ואפילו רווקה. שכן האי לישנא ד"אזהרה לבנות ישראל", מורה על כל בנות
    ישראל. וכן מפורש בפסק הרמב"ם )הלכות איסו"ב פכ"א הלכה יז(, וז"ל: "לא יהלכו בנות ישראל
    פרועי ראש, אחת פנויה ואחת אשת איש". וזאת הלכה העלו הטוש"ע )אהע"ז סימן כא סעיף
    ב(, בזה"ל: "לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק, אחת פנויה ואחת אשת איש",
    עכ"ל. וע"ש בביאור הגר"א )ס"ק יא( שהוסיף לדייק כן מלישנא דברייתא: "מדקאמר לבנות
    ישראל ולא קאמר לאשה", ע"ש.
    2
    ויש להעיר מהא דתנינן התם )טו, ב(: "האשה שנתאלמנה או שנתגרשה, היא אומרת
    בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך, אם יש עדים שיצאת בהינומא
    וראשה פרוע כתובתה מאתיים". ופי' רש"י, וראשה פרוע – שערה על כתפיה, כך היו
    נוהגין להוציא את הבתולות מבית אביהן לבית החתונה, ע"ש. הרי לפנינו מפורש, שסימן
    ההיכר של הבתולות הוא פריעת הראש. וזה מבואר נמי מאידך מתני' )שם כח, א(, דתנינא
    התם: "ואלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן, נאמן אדם לומר… זכור הייתי
    בפלונית שיצאה בהינומא וראשה פרוע", ופי' רש"י: והוא סימן שנישאת בתולה
    וכתובתה מאתיים כדאמרינן בריש פירקין, עכ"ל. וזה סתירה להא דתנא דבי רבי
    ישמעאל בשמעתין "אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש". וביותר יפלא, כיצד
    מתיישבים פסקי הרמב"ם והטוש"ע הנז"ל עם הני תרי מתניתא.
    ברם כד דייקינן בפסקי הרמב"ם והטוש"ע בהני תרי מתניתא, נראה שהשמיטו לישנא
    ד"ראשה פרוע", וז"ל הרמב"ם בהלכות אישות )פט"ז הלכה כה(: "היא אומרת בתולה נישאתי
    ועיקר כתובתי מאתיים וכו' אם יש עדים שראו שעשו לה המנהגות שנהגו אנשי אותה
    העיר לעשותן לבתולה, כגון מיני שמחה או כתרים או מלבוש ידוע או שאר דברים שאין
    עושין כך אלא לבתולה, הרי זו נוטלת מאתיים". ושוב חזר לדייק כן בלשונו בהלכות
    עדות )פי"ד הלכה ג(: "ואלו הן הדברים שאדם נאמן להעיד בגודלו על מה שראה בקטנו…
    זכור אני בפלונית שנישאת ונעשה לה מנהג הבתולות". וכן דייק הטור בלשונו בהלכות
    כתובות )סימן צו סעיף טו(: "היא אומרת בתולה נישאתי וכתובתי מאתיים וכו', אם יש עדים
    שיצתה בהינומא, פירוש שעשו לה כמנהג הבתולות במלבוש שרגילין להלביש בתולות
    או בשאר דבר ידוע לפי מנהג העיר, כתובתה מאתיים". וכעין זה פסק השו"ע )שם(: "היא
    אומרת בתולה נשאתני וכו', אם יש עדים שעשו לה כמנהג הבתולות כתובתה מאתיים".
    וכן מדוקדק בדבריו בהלכות עדות )חו"מ סימן לה סעיף ה(: "וכן נאמן להעיד כשיגדל על אשה
    שכשנשאת יצאה בהינומא ונעשה לה כמנהג הבתולות", עכ"ל. הנה כי כן עין רואה
    דהרמב"ם והטוש"ע נזהרו בלשונם בכל פסקיהם והשמיטו האי לישנא ד"ראשה פרוע",
    וליבי אומר לי דלא בכדי טרחו לפרש את מנהג הבתולות "במלבוש" ו"מיני שמחה או
    כתרים" וכו' והניחו דברי משנה מפורשים בתרי דוכתיה שיצתה "וראשה פרוע", אלא כי
    היכי דלא ליסתרו הני מתניתא להא דתנא דבי רבי ישמעאל בשמעתין – שלא יצאו
    בנות ישראל בפרוע ראש. ותמיהני היאך לא נמצא בכל המפרשים )שהיו לנגד עיני( למי שחש
    בדקדוק ברור זה כדי ליישב את דבריהם.
    אבל מדברי הסמ"ע )שם ס"ק יא( וכן מדברי הב"ח והח"מ שיובאו להלן, משמע שאין מקום
    לדיוק זה. וצ"ל דלא ניחא להו בהאי דיוקא, מפני שדוחק הוא להשמיט דברי משנה
    מפורשים, ותו הא אכתי דברי רבי ישמעאל סותרין להני תרי מתניתא. והילכך פשיטא
    להו לכלול במ"ש הרמב"ם והטוש"ע "או שאר דברים" גם ראשה פרוע, וצ"ע. ועכ"פ
    הדרנא לקושייתן, שכן נמצאו דברי תנא רבי ישמעאל בשמעתין סותרין לכאורה משנה
    מפורשת בתרי דוכתיה.
    ב. ובר מן דין יש לנו להעיר על פסק הטוש"ע בהלכות קריאת שמע )או"ח סימן עה סעיף ב(,
    וז"ל: "שער של אשה שדרכה לכסותו אסור לקרות כנגדו, אבל בתולות שדרכן לילך
    פרועות הראש מותר". ותימה היאך קאמרי שדרך הבתולות לילך פרועות הראש, אחרי
    שהורו בהלכות אישות )שם( שאין חילוק בין נשואה לפנויה גבי חיוב כיסוי הראש. איברא
    3
    שכבר עמדו מפרשי הטוש"ע בסתירה זו, אלא שנפרדו דרכם מקצה מזה עד לקצה מזה,
    והרי לפניך תמצית עיקר הפירושים שנאמרו בזה.
    הנה מראש צורים חזינן בח"מ )שם ס"ק ב( שכתב בשם הב"ח )שם ד"ה לא ילכו( לחלק בין פנויה
    בעולה, לבתולה. והיינו דתנא רבי ישמעאל מיירי בפנויה בעולה, ובהכי קמיירי הרמב"ם
    בהלכות איסו"ב )שם( והטוש"ע בהלכות אישות )שם( במ"ש לא יהלכו בנות ישראל פרועי
    ראש. ואילו בהני תרי מתני' דהיתה יוצאת בהינומא וראשה פרוע מיירי בבתולה, ובהכי
    קמיירי הטוש"ע בהלכות ק"ש )שם( במ"ש שמותר לקרות כנגדן, וזה מדוקדק בלשונם
    "אבל הבתולות שדרכן לילך פרועות", עכת"ד. ומדבריהם למדנו קולא וחומרא: אם היתה
    בתולה, הרי שאינה בכלל האזהרה שלא ילכו בנות ישראל וכו' אף אם היתה גרושה או
    אלמנה )ואולי אף נשואה(. אולם אם היתה בעולה, הרי שהיא בכלל אזהרה זו ואסורה לצאת
    וראשה פרוע אף אם היתה פנויה שנתעברה בזנות או באונס.
    אך מדברי הב"ש )שם ס"ק ה( נראה דרוח אחרת עמו בזה, דכתב: "אחת פנויה, היינו אלמנה
    או גרושה, אבל בתולה מותר". וכן מבואר בפרישה )שם ס"ק ג(, וז"ל: "לכאורה נראה דפנויה
    רצה לומר כמו אלמנה או גרושה, אבל בתולות מותרות להלך כמנהגינו", עכ"ל. ועיין
    בפרמ"ג )או"ח סימן עה והו"ד בפ"ת כאן ס"ק ב( שדייק מדברי הב"ש הללו, דבעולה פנויה שזינתה
    אין איסור, ע"ש. ולפי"ז צ"ל דהא דנקט הב"ש "בתולה" הוא לאו דוקא בתולה ממש,
    אלא הכוונה פנויה שלא נישאת אשר דרך המפרשים לקרותה בתולה. וש"מ מדבריהם
    "דבנישואין" לחוד תליא מילתא, והיינו שאם היתה גרושה או אלמנה, הר"ז אסורה לילך
    פרועת ראש אף שלא נבעלה. אולם כל שהיתה פנויה, מותרת לילך בפריעת ראש אף
    אם נבעלה בזנות. ודלא כהב"ח והח"מ דס"ל "דבבעילה" תליא מילתא, כמו שביארנו
    בדבריהם.
    ואולם הרואה יראה בדגול מרבבה )שם ס"ק ב( שכרך את דברי הח"מ והב"ש בחדא מחתא,
    והמליץ טוב על דבריהם בזה"ל: "יפה כיוונו הח"מ והב"ש, דהיינו אלמנה וגרושה. והוא
    מדברי הירושלמי בפ"ב דכתובות סוף הלכה א' וראשה פרוע… זאת אומרת בתולה מן
    הנישואין אינה יוצאת וראשה פרוע, ע"ש. וגם משם ראיה דגם בעולה אפילו לא נישאת
    עדיין כלל אינה רשאית לצאת בראשה פרוע, שהירושלמי הקשה שם ושמא מוכת עץ
    היא כר"מ דאמר כתובתה מאתיים. וקשה אכתי שמא בעולה היא, אלא ודאי דבעולה
    אסורה לצאת ראשה פרוע", עכ"ל. ומדבריו עולה דל"פ הח"מ והב"ש בזה, ושניהם מודים
    דבתרוייהו תליא מילתא – או "בנישואין" או "בבעילה", והיינו דגרושה ואלמנה אסורות
    בפריעת ראש אף כשלא נבעלו, וכן ה"ה גבי פנויה שנבעלה בזנות או באונס, ורק פנויה
    בתולה פטורה מכיסוי הראש. ודלא כמו שביארנו עפ"ד הפרמ"ג, דהח"מ והב"ש פליגי.
    והאמת תורה דרכה שדברי הדגול מרבבה מחוורין טפי, ולזה מטין דעות גדולי
    הפוסקים. שכן המעיין בגוף דברי הב"ח )שם( אשר בהם תלה הח"מ את דבריו, יראה
    שסמך עמ"ש המרדכי )ברכות סימן פ( בשם הראבי"ה )סימן עו( דדוקא בדבר שאין רגילות
    להיגלות אסור לקרות ק"ש כנגדו, אבל בתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן דליכא
    הרהור, ע"ש. וגם הח"מ עצמו סיים "ועיין במרדכי". ואם איתא לדברינו, דהח"מ והב"ח
    ס"ל דאלמנה וגרושה שלא נבעלו מותרות בגילוי ראש, הרי ודאי שאין זה בגדר "בתולה
    הרגילה בגילוי שער", וז"פ. וכן מתבאר מדברי השבות יעקב )ח"א סימן קג( דכתב, דגרושה
    4
    ואלמנה מן האירוסין מותרת בגילוי ראש, וש"מ דמן הנישואין אסורות אף כשלא נבעלו.
    וכמו כן מפורש בדבריו שם, דבעולה בזנות או אנוסה אסורה בפריעת ראש, ע"ש. ואכן
    זו היא הכרעת הבאר היטב )שם ס"ק ה( שכרך את שלושת העניינים הללו בדברי הח"מ
    והב"ש והב"ח, וז"ל: "פנויה, היינו אלמנה או גרושה או בעולה". ועיין בפ"ת )שם( שפירש
    דבריו, דאלמנה וגרושה אסורות בפריעת ראש אע"פ שלא נבעלו, ובעולה אסורה אע"פ
    שהיתה פנויה שנבעלה בזנות או באונס. וזה כדברי הדגול מרבבה. ועכ"פ גם את"ל כהרב
    פרמ"ג הנז"ל וכדברי הפנים מאירות )שהביא הפ"ת שם(, דבעולה פנויה שזינתה אין איסור –
    אליבא דהב"ש, מ"מ אפשר שגם הם מודים גבי גרושה ואלמנה שאסורות בפריעת ראש
    אף כשלא נבעלו – אליבא דכ"ע.
    ועל כל אלה יש לנו להוסיף את שיטת המג"א )או"ח סימן עה ס"ק ג( אשר עמד בסתירה
    שבדברי הש"ס ופסקי השו"ע, ולא ניחא ליה בביאור הח"מ והב"ש וסיעתם, מפני שדוחק
    בעיניו לאוקמי דפנויה דנקט השו"ע בהלכות אישות היינו גרושה ואלמנה או בעולה,
    דא"כ הוה ליה לפרש. ולכן פירש באופן אחר, וז"ל: "ויש לומר דפרועות ראש דכתב באבן
    העזר, היינו שסותרות קליעות שערן והולכות בשוק דזה אסור אפילו בפנויה, וכן פירש
    רש"י פרשת נשא )במדבר ה, יח( עה"פ ופרע את ראש האשה", ע"ש. ומכלל דבריו יש ללמוד
    לכאורה חידוש דין גדול – להקל ולהחמיר: דמחד, יש לנו להחמיר בכל הפנויות שלא
    תלכנה בשער פזור משום צניעות, ואפילו פנויה רווקה ואצ"ל גרושה או אלמנה, ובהכי
    מיירי השו"ע בהלכות אישות )שם(. אך מאידך, מותרות כל הפנויות לילך בשער קלוע או
    אסוף, ואפילו גרושה או אלמנה שנבעלו בעילת בעל ואצ"ל פנויה שנבעלה בזנות, ובהכי
    מיירי השו"ע בהלכות ק"ש במ"ש שמותר לקרות כנגדן. אלא שבמחילה מכת"ר פירוש
    זה קשה להולמו בדברי השו"ע, שא"כ מדוע נקט "אבל בתולות שדרכן לילך פרועות
    הראש מותר", ולא נקט חידוש טפי "אבל הפנויות". זאת ועוד, כיצד האי לישנא
    "דפרועות ראש" מתפרש בהלכות אישות כשער פזור האסור אף בפנויות, ואילו בהלכות
    ק"ש מתפרש כשער קלוע המותר בפנויות, וצ"ע.
    ולדידי חזי להטעים יסוד פלוגתא זו, לפמ"ש רש"י בשמעתין )כתובות עב, א( בביאור
    האזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש וילפינן לה מדכתיב ופרע את ראש האשה,
    וז"ל: "מדעבדינן לה הכי לנוולה מידה כנגד מידה כמו שעשתה להתנאות על בועלה,
    מכלל דאסור. א"נ מדכתיב ופרע, מכלל דההוא שעתא לאו פרועה הות, ש"מ אין דרך
    בנות ישראל לצאת פרועות ראש, וכן עיקר", עכ"ל. וצ"ב מאי נפקותא אית לן בהני תרי
    פירושים עד שהוצרך לחתום על פי' בתרא "וכן עיקר". ברם כד דייקינן נראה דנפק"מ
    טובא אית לן בהו, שכן לפי פי' קמא שמעינן מהאי קרא שיש "איסור" בפריעת הראש,
    שהרי לזה נהגו עמה מידה כנגד מידה שעברה על האיסור. וכיון דקרא מיירי באשת איש,
    מנ"ל לרבי ישמעאל למילף מכאן אזהרה לכל בנות ישראל. וע"כ צ"ל דר"י איירי בגרושה
    ואלמנה שהיתה נשואה ולכן אסרוה דומיא דאשת איש )וכן ה"ה לפנויה שנבעלה בזנות למ"ד שאף
    היא בכלל האזהרה(. וזה מורה כדעת הח"מ והב"ש וסיעתם. אולם לפי פי' בתרא אין ללמוד
    מהאי קרא אלא "מצוה" שתפסו בה הנשים לכסות את ראשן משום צניעות, ומכאן למד
    רבי ישמעאל "הנהגה" זו של צניעות גם לגבי כלל בנות ישראל, דנהי וקרא לא איירי
    בהו לחייבן בכיסוי הראש מ"מ אסורות הן בסתירת קליעת שערן משום צניעות. ומהא
    דרש"י מסיק דפירוש זה עיקר, וגם פירושו עה"ת נוטה לזה, לכן המג"א נמשך לפירוש
    זה לחייב מידה זו של צניעות לכל הפנויות. וזה עומק כוונתו במה שתלה דבריו בפירוש
    5
    רש"י עה"ת, ודו"ק )ועיין בשו"ת אגרות משה אהע"ז ח"א סימן נז שביאר נפק"מ בין שתי הלשונות הללו באופן
    אחר(.
    הא קמן פלוגתת הפוסקים גבי גרושה ואלמנה: לדעת הח"מ והב"ש – אליבא דבה"ט
    והנוב"י )בדגול מרבבה( וכן נראה מדברי הב"ח והפרישה ועוד, אסורות לילך בשוק בלי כיסוי
    ראש )אף כשלא נבעלו( אך לדעת המג"א, אפשר שא"צ לכסות את ראשן ובלבד שיהיה שערן
    אסוף או קלוע משום צניעות )אף שנבעלו(.
    ג. ועכ"פ גם לדעת המחמירים בגרושה ואלמנה ופנויה שנבעלה בזנות גבי כיסוי הראש,
    מ"מ הדעה הרווחת בפוסקים שאין זה אלא מדרבנן. שכן האי קרא ד"ופרע את ראש
    האשה" מיירי באשת איש, וזה מוכח קצת מדברי רש"י עה"ת שפירש: "ופרע, סותר את
    קליעת שערה כדי לבזותה. מכאן לבנות ישראל שגילוי הראש גנאי להן". ואם איתא
    שכל בנות ישראל אסורות ד"ת בפריעת ראש, א"כ מדוע נקט לה בלשון "גנאי", הא טפי
    הו"ל למימר מכאן לבנות ישראל שאסורות בגילוי הראש. ובלה"כ ע"כ צ"ל כן, שאל"כ
    היאך תנינן בכתובות )שם( שדרך הבתולה לצאת בהינומא וראשה פרוע, כמבואר ברש"י
    שם. וכן מבואר להדיא במג"א )שם( שחתם בזה"ל: "ומ"מ צריך לומר דפנויה לא מתסרי
    מדאורייתא, דאם תאמר דקרא איירי גם בפנויה א"כ גם בגילוי הראש תהא אסורה לילך,
    דמהכא ילפינן בכתובות )עב, א( שלא תלכנה בנות ישראל בגילוי הראש, אלא ע"כ קרא
    לא איירי בפנויה, רק שמידת צניעות היא לבתולות שלא לילך כן", עכ"ל. וכן מפורש
    בשבות יעקב )סימן קג(, שעיקר איסור האלמנה והגרושה לצאת לרשות הרבים בפריעת
    הראש אינו מן התורה, ע"ש. ולפי"ז צ"ל דהא דהרמב"ם והטוש"ע כרכו את כל בנות
    ישראל בכריכה אחת, אינו מורה שכולן שוות בעיקר החיוב, שכן חיובא דאשת איש הוא
    מהתורה אבל שאר בנות ישראל )למר כדאית ולמר כדאית ליה( חיובן הוא רק מדרבנן.
    ותבט עיני למרן פאר הדור בשו"ת יבי"א )ח"ד אהע"ז סימן ג( אשר דן לגבי כיסוי הראש
    לאלמנה וגרושה, והעלה שאין להקל בהן אלא בפאה נכרית במקום צורך. ואמנם אשת
    איש אסורה לצאת בפאה נכרית, מ"מ שאני א"א שאיסור פריעת ראשה הוא מהתורה
    משא"כ אלמנה וגרושה שחיובן הוא מדרבנן. זאת ועוד שגם איסורן מדרבנן אינו מוסכם
    ע"ד כל הפוסקים, שהרי כאמור יש שהתירוה בלי כיסוי ראש כלל, עכת"ד. וכן הסכים
    מו"ר הגרב"צ אבא שאול זצ"ל בשו"ת אור לציון )או"ח סימן יא(, ע"ש.
    וגדולה מזו העלה הגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה )אהע"ז ח"א סימן נז( להתיר לאלמנה
    ללכת בגילוי ראש לצורך פרנסה, משום שגם לדעת המחמירים אין חיובה אלא מדת
    יהודית שהוא מדרבנן. ובצירוף סברות נוספות שהביא שם ולצורך גדול של פרנסת
    האלמנה התיר, ע"ש. וכן העלה בתשו' אחרת )אהע"ז ח"ד סימן לב( גבי גרושה צעירה אשר
    לצורך מציאת שידוך מבקשת לגלות את ראשה, מפני שאין לך שעת הדחק גדול מזה.
    אלא שהורה לה לגלות לבן הזוג אחרי כמה מפגשים בדבר היותה גרושה, ע"ש. אולם
    תמהו עליו הרבה פוסקים על שהתיר גילוי הראש ממש אף לצורך גדול, עיין יבי"א )שם(
    ושו"ת לב אברהם )סימן קז(.
    אכן מכל האמור, אין בכוחנו להתיר לגרושה ואלמנה לצאת לרשות הרבים בגילוי ראש
    ממש )זולת פאה נכרית( אף לצורך גדול כגון פרנסה ומציאת זיווג, שכן מי ירהיב עוז בנפשו
    6
    להקל בזה נגד דברי תלמוד ירושלמי מפורשים, והנוב"י בדגול מרבבה, ומשמעות דברי
    הח"מ והב"ש וסיעתם, ונגד הוראתם של גדולי הדור בעל היבי"א ובעל האור לציון,
    הנזכרים כולם לעיל. וכן נגד דעת השיטה מקובצת )כתובות טו, ב( בשם ליקוטי גאונים,
    ע"ש. וכן נהגתי כל הימים בכל השאלות שהופנו אלי בענין זה, שאין להקל אלא בפאה
    נכרית.
    מיהו בנ"ד שלא נבעלה כלל )משום כח גברא( וגם איכא צורך גדול למציאת זיווג, יש מקום
    לדון: האם יש להקל בזה ולסמוך ע"ד המקילין בגרושה ואלמנה לצורך גדול אף
    כשנבעלה, או"ד יש לנו לדבוק גם בזה בדעת המחמירים שלא חילקו כן בדבריהם.
    ובהיותי בזה ראיתי בשו"ת רבבות אפרים )ח"ו עמ' תקעא( שדן בכעין זה ממש, והעלה שיש
    לסמוך בזה ע"ד המקילין הנז"ל, וכן ע"ד הבה"ט )אהע"ז סימן כא ס"ק ה( דס"ל דכל שלא נבעלה
    אף שנתקדשה מותרת לילך בפריעת ראש כשאר בתולות, וכן הוא בשו"ת חת"ס )יו"ד סימן
    קצה( ושולחן העזר )סימן ט-י(. ואם בארוסה בתולה התירו, אפשר שכך ה"ה לגבי גרושה
    בתולה. והוסיף שכן הורה הגרי"ש אלישיב זצ"ל במעשה שהובא לפניו אודות גרושה
    שלא נבעלה, והתיר לה שלא לכסות את ראשה כדי שתצליח למצוא בעל אחר במהרה,
    ע"ש.
    ואמנם המיקל בכגון דא יש לו על מי לסמוך, מ"מ גם בזאת יראתי מלהורות היתר נגד
    סתימת כל הפוסקים הנז"ל. ובפרט שמצינו לכמה מגדולי הפוסקים דפליגי בזה על
    הבה"ט וס"ל דארוסה בתולה אסורה לילך בפריעת ראש, כן מפורש בהגהות רעק"א )או"ח
    סימן עה אות ב( שהביא בשם אחי הט"ז שגם בתולה ארוסה אסורה לילך בפריעת ראש כמו
    נשואה, ע"ש. וכן הסכים המשנ"ב )שם ס"ק יא( לאסור גם בתולות ארוסות ללכת בגילוי
    ראש, ע"ש. ושוב חזר הגרע"א להורות כן בתשו' )תניינא סימן עט(, וכן העלו בשו"ת חות
    יאיר )סימן קצו( ושו"ת מים רבים )סימן ל(, עיין עליהם. והגם שאין מכאן ראיה כ"כ לנ"ד,
    שהרי מסתברא שדין הגרושה קיל טפי מדין הארוסה, מ"מ הבאתי שיטה זו להוכיח דלאו
    "בבעולה" תליא מילתא אלא "בקידושין", וא"כ אפשר דאסרו רבנן נמי בגרושה בתולה
    מפני שכבר חל עליה החיוב, וכדפי' גבי סתימת רוב הפוסקים בזה, וק"ל.
    ד. אולם שפיר יש מקום גדול לצדד בנ"ד בכוחא דהיתרא, מצד טענת מקח טעות
    שטענה האשה אודות גבורת האנשים )וגם הבעל הודה שלא היה לו כח גברא מתחילת נישואיהם(. והן
    אמת שלענין איסור אשת איש או היתר ממזרות מעולם לא סמכתי על טענה זו לחוד
    כדי להפקיע קידושין, וגם בנדון שלפנינו ביה"ד סידר להם גט כדמו"י. מ"מ לענין כיסוי
    הראש לגרושה שאינו אלא מדרבנן לדעת רוב הפוסקים כמו שביארנו, וגם החיוב עצמו
    מוטל בספק שהרי יש מי שלא הצריכו כלל כיסוי ראש לגרושה אף מדרבנן, פשוט שלא
    נצא בזה יד"ח מבלי שנכוון מבטינו גם לטענה זו.
    איתא ביבמות )סה, ב(: "ההיא דאתאי לקמיה דרב נחמן )ותובעתו לגרש לפי שאין לה בנים – רש"י(,
    אמר לה לא מיפקדת. אמרה ליה, לא בעיא הך אתתא חוטרא לידה ומרה לקבורה, אמר
    כי הא ודאי כפינן". וכיו"ב איתא התם במעשה דרב אמי, עי"ש. ומכלל הן אתה שומע
    לאו, שאין כופין את בעלה לגרשה אא"כ טענה בפירוש שהיא חפיצה ללדת כדי שיהא
    לה בן להישען עליו. ומיהו כל שטענה כן בפירוש, כופין את בעלה לגרשה וליתן לה עיקר
    כתובתה )כמבואר שם בתוס' ד"ה כי(. ובלבד שנתבררה טענתה בב"ד שחזקת החולי ממנו כגון
    7
    שאינו יורה כחץ וכדו', וגם ברור לדיינים שאינה תובעת גט מחמת דבר אחר כגון שהיתה
    עמו במריבה או שמא עיניה נתנה באחר )עיין רמ"א אהע"ז סימן קנד סעיף ז(. וזאת הלכה העלו
    כל המורים, ובכללם הרמב"ם )הלכות אישות פרק טו ה"י( וטור ושו"ע והרמ"א )אהע"ז סימן קנד סעיף
    ו(. אלא שהוסיפו סייג על הוראה זו, שאין נזקקים לטענתה קודם ששהתה עמו י' שנים
    ולא ילדה. והן אמת שלא הוזכר סייג זה בגמ', מ"מ יעוי"ש להרב המגיד שכתב לבאר
    בפשיטות, שלא תהא האשה עדיפה מהבעל המופקד על פרו"ר ואעפ"כ אין נזקקים לו
    קודם ששהה עמה י' שנים ולא ילדה, וסיים שזה "ברור ומוכרח".
    ומתוך זה עמדתי ואתבונן, במי שלא באה מחמת טענה זו, אולם היא טוענת שאין לו
    גבורת אנשים – באופן שא"י ליזקק עמה ולקיים את חק עונתה המגיע לה מתנאי
    האישות, האם כופין את בעלה לגרשה וליתן לה כתובה. ואמנם מפורש בטור )שם( שכופין
    לגרש על טענה זו, וכ"כ שם הב"י בשם תשו' הרשב"א. וזאת הלכה העלה השו"ע )שם סעיף
    ז(: "אם טוענת אין לו גבורת אנשים לבא עליה ושואלת גט והוא מכחישה, י"א שהיא
    נאמנת וכופין אותו להוציא מיד ולא יתן כתובה". ועי"ש ברמ"א שכתב אפילו לא שהתה
    י' שנים, איברא שזה מדוקדק בלשון השו"ע שכתב "מיד". וגדולה מזו מבואר ברמ"א
    )שם(: "דאע"פ שיכול לבעול אחרת, צריך ליתן לזאת כתובה. הואיל ולא יכול לבוא עליה,
    יכולה לומר מסרתי עצמי לך ומה אעשה לך יותר", עי"ש. ואל תשיבני מהא דנקט השו"ע
    הלכה זו בשם "וי"א", וש"מ דאיכא למאן דפליג ע"ז. שכן י"ל דנקט הלכה זו בשם י"א,
    רק לענין כתובתה, דבזה חזינן לקמאי דאפליגו האם יש לה כתובה )ופלוגתא זו תליא בשאלה
    האם רובא עדיף מחזקה, עי"ש ב"ש(. אבל לענין גיטה, לעולם אימא לך דלית מאן דפליג שכופין
    אותו להוציא. ושו"ר לחד מבתראי שכתב, "שלא נמצא למאן דפליג ע"ז להדיא". ואכן
    המעיין בגדולי הפוסקים אשר דנו בשאלה זו ימצא, דחברו כולם להורות שכופין להוציא
    בשל טענה זו – כדין כל המומין ששנינו בכתובות )עז, א( שכופין להוציא. ועיין להגר"מ
    פיינשטיין זצ"ל )אגרות משה אהע"ז ח"א סימן עט( אשר הפליג בזה עד מאוד, ודן טענה זו של
    חסרון גבורת אנשים בגדר "מקח טעות", והתיר מכח זה אשה לינשא בלא גט )בשעת הדחק
    היכא דא"א בשום אופן להשיג גט מבעלה כדי להתירה מעגינותה, כפי הנדון בגוף המעשה שבא לפניו(, עי"ש. ואם
    לחשך אדם לומר, הא אכתי אפשר שבשעת הנישואין לא היה בו מום זה, וא"כ הוא
    בכלל המומין שנולדו בו אחר נישואין, וכבר שנינו התם "נקטעה ידו או שנסמית עינו –
    אין כופין אותו להוציא". אף אתה אמור לו דלא דק, שכן כבר מבואר ברא"ש )שם( דהני
    מילי נקטעה ידו אחת או שנסמית עינו אחת, אבל כל שנקטעו שתי ידיו או רגליו או
    עיניו, הר"ז בכלל "מום גדול" שלדברי הכל כופין עליו להוציא. ולפי"ז הדרנא לדידן, דהא
    מום של גבורת אנשים – באופן שא"י ליזקק עמה ודאי שאין מום גדול הימנו, שהרי אין
    לך עינוי גדול מזה, כמבואר בש"ס )יומא עז, ב( עה"פ "אם תענה את בנותי" – שלא תשבית
    עונתן )רש"י שם(. ובפרט שענין התשמיש, הוא מיסודי האישות אשר בעבורו כלה נכנסת
    לחופתה, כמבואר בש"ס )שבת לג, א( "הכל יודעים למה כלה נכנסת לחופה". וגדולה מזו
    שנינו בכתובות )מח, א(: "אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה, יוציא ויתן כתובה", וש"מ
    דאפילו טענה של "חסרון הנאת ביאה" יש בה כדי לכפות את בעלה לגרשה, ואצ"ל שכך
    ה"ה בנ"ד שהרי א"י לקיים עמה את חק עונתה, וז"פ.
    אלא שעכ"ז נראה, דהרמב"ם רוח אחרת עמו בזה, וז"ל )שם הלכה טו(: "האשה שבאה לב"ד
    ואמרה בעלי אינו יכול לשמש כדרך כל הארץ שמוש שמוליד, או שאינו יורה כחץ, יעשו
    הדיינין פשרה ואומרים לה ראוי ליך שתנהגי עם בעליך עד שתשהי עשר שנים ולא
    תולידי ואח"כ תתבעי" וכו'. הנה עין רואה מכאן, דהרמב"ם כרך טענת "גבורת אנשים"
    8
    עם טענת "אינו יורה כחץ" בחדא מחתא – ובתרוייהו פסק שאין כופין אותו לגרש אא"כ
    שהתה עמו י' שנים ולא ילדה )וגם באה מחמת טענה מפורשת שהיא חפיצה לילד כדי שיהא לה בן להישען
    עליו – כמבואר בדבריו לעיל ה"י, ועי"ש מ"מ(. ומכלל זה אתה למד, שאם לא שהתה י' שנים או שלא
    טענה בפירוש שרוצה בן כדי להישען עליו, אין כופין לגרש אפי' על טענת "גבורת
    אנשים".
    ויש לתמוה לכאורה על דבריו, מהא דתנינן בשלהי נדרים )צ, ב(: "בראשונה היו אומרים,
    שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה. האומרת טמאה אני לך, שמים ביני לבינך )שאינו מזריע
    – רש"י(, ונטולה אני מהיהודים. חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת
    על בעלה" וכו'. ובגמ' שם הוינן בה – "השמים ביני לבינך דמשנה אחרונה, תהוי תיובתא
    דרב המנונא )דאמר חזקה שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, ונאמנת( והא הכא דידעה היא דבעלה ידע
    בה וקתני דלא מהימנא. ופרקינן – קסבר רב המנונא הכא נמי היא גופא אמרה נהי
    דבביאה ידע, ביורה כחץ מי ידע, ומשום הכי משקרא". ומכלל זה מבואר, דרק בטוענת
    "שאינו יורה כחץ" הוא דאינה נאמנת, משום דלא ידע בה בעלה. אולם כל שטענה שאין
    לו גבורת אנשים באופן שא"י לשמש עמה כלל, נאמנת אעפ"י שלא באה מחמת טענה
    דבעיא חוטרא לידה ומרה לקבורה, ואצ"ל דה"ה נמי אפילו שלא שהתה י' שנים. מפני
    שבעלה יודע בה אם משקרת היא כלפיו, וא"כ הדרנא לסברת רב המנונא, וז"פ. איברא
    שהרמב"ם עצמו פסק כן )שם פי"ד ה"ז(, וז"ל: "אסור לאדם למנוע אשתו מעונתה, ואם עבר
    ומנע כדי לצערה, עבר בל"ת שבתורה שנא' שארה כסותה ועונתה לא יגרע". ואם חלה
    או תשש כחו ואינו יכול לבעול, ימתין ששה חדשים שמא יבריא, שאין לך עונה גדולה
    מזו. ואח"כ או יטול רשות ממנה או יוציא ויתן כתובה". הנה כי כן עין רואה מכאן שגם
    הרמב"ם ס"ל ככל הני רבוותא, שאם א"י לשמש עם אשתו ולקיים את חק עונתה, הר"ז
    יוציא ויתן כתובה.
    וכזאת יש לנו להעיר, על פסקי הרשב"א בהאי מילתא. דהנה חזינן להב"י )שם( אשר פתח
    והביא את פסק הרשב"א על האומרת שא"י לשמש עמה, דאע"פ שלא באה מחמת טענה
    שרוצה בן להישען עליו, הר"ז יוציא. ואילו בסוף דבריו )שם( הביא הב"י: "ובתשובות
    אחרות כתב הרשב"א הטוענת על בעלה שאינו יכול והיא רוצה להתגרש ממנו מחמת
    כך, שואלין ממנה ב"ד ואומרים לה תפרשי מה שאמרת שאינו יכול: אם אומרת שהוא
    משמש אבל אינו יורה כחץ, אינה נאמנת. אבל אם אמרה שאינו יכול כלל, נאמנת. ומ"מ
    ב"ד באין עליה דרך בקשה ואומרים לה תני דעתיך שמא מתוך איבה אין אתם נכנסים
    לחדר, ועושים להם סעודה שמא מתוך כך יתנו דעתם זה על זה. ואם אינה רוצה ואינה
    שומעת להם אלא שרוצה להתגרש מפני טענה זו, מבקשים מן הבעל לגרש, ואם לא
    רצה, כופין אותו ליתן כתובה אבל אין כופין אותו לגרש", עכ"ל. הרי לפנינו מפורש דעת
    הרשב"א, שאין כופין לגרש על טענת "גבורת אנשים", אע"פ שטוענת שא"י לשמש עמה
    כלל. וזה סתירה גמורה למ"ש הוא עצמו בתשו' אחרת, שהביא בשמו הב"י.
    ובר מן דין, צע"ג דאם איתא דהרמב"ם והרשב"א ס"ל, שאין כופין לגרש על טענת
    "גבורת אנשים", א"כ תימה הוא עד מאוד היאך לא חשו כל רבותינו הפוסקים ובראשם
    מר"ן השו"ע והרמ"א – לדיעה זו, ופסקו בפשיטות שכופין את הבעל לגרש על טענה זו.
    וביותר יפלא עמ"ש האחרונים שלא נמצא חולק להשקפה זו, כאשר עינינו תחזינה
    להרמב"ם והרשב"א שלא פסקו כן.
    9
    ועל כולנה צ"ע, אם איתא דהרמב"ם והרשב"א ס"ל שאין כופין את הבעל לגרש על
    טענת "גבורת אנשים", תימה וכי גרעה טענה זו מאותה שאמרו )בכתובות מח, א( "אני בבגדי
    והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה", או מכל המומין ששנינו במתני' )כתובות עז, א( שכופין
    עליהם את הבעל להוציא. ובפרט שאין לך עינוי גדול מזה, וכמו שאמרו )יומא עז, ב( על
    הכתוב "אם תענה את בנותי" – שלא תשבית את עונתן )רש"י שם(. ולא עוד אלא שהוא
    מעיקרי האישות אשר בעבורו נכנסת כלה לחופה כמבואר בש"ס )שבת לג, א( "הכל יודעים
    למה כלה נכנסת לחופתה", ובודאי שרק ע"ד כן נכנסה לחופה.
    ומכח זה נלענ"ד ברור, שיש לנו לחלק: בין הטוענת על בעלה שאין לו גבורת אנשים
    וא"י לשמש עמה כלל – למי שיכול לשמש עמה אך היא טוענת על חסרון הנאת תשמיש,
    כגון שאומרת שממהר לשפוך זרעו או שאינו יורה כחץ )באופן שהיא נאמנת, והיינו כשהוא מודה
    לה או כשיש אמתלא לדבריה כגון שהיה חולה או שהוכיחה כן במסמכים רפואיים וכדו'(. ולפום ריהטא מצאתי
    סייעתא לפירוש זה מתוך דברי הרמב"ם עצמו בפה"מ, וז"ל שם: "ואשיב לכוונת פירוש
    השמים בינו לבינך שהיא טוענת בענין שא"א הידיעה אלא ליודע הנסתרות, כגון
    שאומרת אינו שלם לתשמיש ואינו יורה כחץ אשר לא תתעבר ממנו בשום פנים וכו'.
    יעשו דרך בקשה, שתתפייס ותהא מרוצה להישאר עמו, ואין כופין על הגירושין בשום
    פנים", עכ"ל. הרי לפנינו גילוי דעת הרמב"ם בנ"ד והוא, כל שטענה שאין לו גבורת
    אנשים– באופן שא"י לשמש עמה כלל, הר"ז נאמנת וכופין אותו לגרש. אולם כל שטענה
    רק על "חסרון הנאת תשמיש" כגון שאמרה "שאינו שלם בביאתו" מפני שאינו יורה כחץ
    וכדו', אין שומעין לה בשום פנים לכפות את בעלה לגרשה על טענה זו, אלא עושין
    פשרה ביניהם לפייסה בדברים או בסעודה. וה"ה נמי למי שטוענת שאינו יכול להוליד
    ובאה מחמת טענה שרוצה בן כדי להישען עליו, דכל שלא שהתה י' שנים אין שומעין
    לה לכפותו לגרש, אלא מפייסין אותה בדברים או בסעודה. אולם כששהתה י' שנים וגם
    באה מחמת טענה, כופין אותו לגרשה.
    ובזה מיושבין על נכון כל פסקי הרמב"ם בהלכות אלו, ואין בדבריו כושל ח"ו. דמה
    שפסק )פי"ד ה"ז(: "אסור לאדם למנוע אשתו מעונתה וכו'. ואם חלה או תשש כחו ואינו
    יכול לבעול, ימתין ו' חדשים שמא יבריא, שאין לך עונה גדולה מזו, ואח"כ או יטול
    רשות או יוציא ויתן כתובה". מיירי במי שטוענת שאין בעלה יכול לבעול כלל והיינו
    שאומרת שאין לו גבורת אנשים )כמדוקדק בלשונו(, ולפיכך אחר ששהה ו' חדשים ולא נתרפא
    ממומו באופן ששוב א"י לקיים עמה את חק עונתה, פשוט שכופין אותו לגרשה. ומה
    שפסק )פט"ו הט"ו(: "האשה שבאה לב"ד ואמרה בעלי אינו יכול לשמש כדרך כל הארץ
    שימוש שמוליד, או שאינו יורה כחץ, יעשו הדיינים פשרה ואומרים לה ראוי לך שתנהגי
    עם בעלך עד שתשהי י' שנים" וכו'. מיירי בתרתי: במי שיכול לשמש עמה אולם אשתו
    טוענת על "חסרון הנאת תשמיש" כגון שאינו יורה כחץ )וזה מדוקדק בלשונו שכתב בהלכה זו "אינו
    יכול לשמש כדרך כל הארץ", וש"מ שיכול לשמש עמה אך לא כדרך כל הארץ(, או במי שלא שהתה י' שנים
    ובאה מחמת טענה שרוצה לילד ואין בעלה ראוי להוליד. ובתרוייהו פסק שאין נזקקין
    לטענות אלו כדי לכפות את בעלה לגרש, אלא זו בלבד עבדינן לה שמפייסין אותה
    בדברים. ומה שפסק )שם ה"י(: "האשה שבאה לתבוע מבעלה לגרשה אחר עשר שנים מפני
    שלא ילדה והיא אומרת שאינו יורה כחץ, שומעין לה וכו' וכופין אותו להוציא ויתן
    כתובה". מיירי במי שטוענת שאין בעלה יכול להוליד כגון שאומרת שאינו יורה כחץ,
    וגם שהתה י' שנים, וכן באה מחמת טענה מפורשת שחפיצה לילד כדי להשען עליו
    10
    )כמבואר בהה"מ שם(. ובכל התנאים הללו ברור שכופין את בעלה לגרש, כמבואר להדיא
    בסוגיא דיבמות )סה, ב(.
    ובדרך זו יש לנו ליישב, גם את הסתירה שבפסקי הרשב"א. דמה שהביא הב"י )שם( בשם
    תשו' הרשב"א בפשיטות שכל שטענה שאינו יכול לשמש עמה, כופין אותו לגרש. מיירי
    במי שטוענת שאינו יכול לשמש עמה כלל, וזה מדוקדק שפיר בלשונו שכ' "אינו יכול
    לשמש עמה". אולם מה שהביא אח"כ הב"י בשם תשובה אחרת לרשב"א במי "שטוענת
    על בעלה שאינו יכול והיא רוצה להתגרש ממנו מחמת כך", שאין כופין אותו לגרש.
    מיירי התם הרשב"א במי שרק טענה על "חסרון הנאת תשמיש", וזה מדוקדק היטב
    בשינוי לשון הרשב"א שם שכתב רק "שאינו יכול", והיינו אינו יכול לשמש עמה כדרך
    כל הארץ, וכדפי'.
    ומעתה חלילה לן מלומר שנעלם ממרן השו"ע והרמ"א, פסק מפורש ברמב"ם. שכן
    לדברינו אדרבה פסקיהם בהאי מילתא מכוון שפיר לפסק הרמב"ם. דמ"ש השו"ע )סימן
    קנד סעיף ז(: "אם טוענת אין לו גבורת אנשים לבוא עליה ושואלת גט והוא מכחישה, י"א
    שהיא נאמנת וכופין אותו להוציא". מיירי במי שטוענת על בעלה שאינו יכול לשמש
    עמה כלל כגון שאומרת שאין לו גבורת אנשים, וזה מדוקדק בלשונו "שאין לו גבורת
    אנשים לבוא עליה". וש"מ כל שיכול לבוא עליה ולקיים את חוק עונתה אלא שטוענת
    על "חסרון הנאת תשמיש" כגון שאומרת שאינו יורה כחץ, אין שומעין לה לכפות על
    בעלה לגרשה. וזה ממש כפסק הרמב"ם וכדפי'. איברא שזה מדוקדק היטב בלשון הב"ש
    )סקי"ח(, שכתב על דברי השו"ע הללו: "ואפילו דלא טענה בעינא חוטרא לידה, מהני כאן,
    כיון דא"י לקיים העונה". וש"מ שאינו מקיים העונה כלל, וק"ל.
    וכמו כן חלילה לן מללמוד ברמב"ם, שאין בכח טענת "גבורת אנשים" כדי לכפות גט.
    שהרי מלבד שסברא זו מרוחקת מצד השכל וההגיון, גם היא עומדת בסתירה גמורה
    לרוח פסקי הש"ס: "אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה" )כתובות מח,
    א(, או ההיא דאמרו "הכל יודעים למה כלה נכנסת לחופה" – וע"ד כן נשאת )שבת לג, א(,
    או כל המומים ששנינו שכופין אותו לגרש )כתובות עז, א( "ומום" זה ודאי לא גרע מהם,
    שהרי אין לך עינוי גדול ממנו וכמו שאמרו על הכתוב "אם תענה את בנותי" – שלא
    תשבית עונתן )רש"י יומא עז, ב(. וע"ע מש"ב באריכות בספרי אבני עזר ח"ב סימן כה, וכן
    מ"ש לענין קידושי טעות שם סימן טו ובח"ה סימן כא. ואכלה"ב עוד.
    וכאמור לא באנו בכל זה כדי להפקיע את קידושיה ולהתירה בלא גט ח"ו, וגם לא
    נזקקנו לזה כלל שכן כבר סודר להם ג"פ כדת וכדין. אולם לגבי חיוב כיסוי ראשה שהוא
    מדרבנן, נלענ"ד ברור שיש לנו לתלות ספק בקידושיה )ובפרט בנ"ד שהבעל אינו מכחישה( ולצרפו
    לשאר ספיקות שנתבארו באורך מאמר זה. ונמצא שיש לפנינו ג' ספיקות מהותיים במידי
    דרבנן: ספק דילמא הלכה כמ"ד שאין הגרושה חייבת כלל בכיסוי הראש, ובפרט לצורך
    גדול כגון מציאת זיווג אשר לדברי האגר"מ אין לך שעת הדחק גדול מזה. ואת"ל הלכה
    כדעת הסוברים שגרושה חייבת בכיסוי הראש מדרבנן, דילמא הלכה כמ"ד שאם לא
    נבעלה אין לחייבה בכיסוי הראש. ואת"ל הלכה כדברי המחמירים להצריכה כיסוי הראש
    אף כשלא נבעלה, דילמא יש כאן קידושי טעות. וכבר פשטה ההוראה להקל לכתחילה
    11
    באיסורין של דבריהם אף בספק אחד, וכ"ש בשלושה ספיקות. ועל כן נלענ"ד ברור שאין
    לחייב את הגרושה שלפנינו בכיסוי הראש.
    ה. וזאת תורת העולה בכל השאלות שבנ"ד: א. לדעת רבים מהפוסקים, גרושה ואלמנה
    אסורות לצאת בגילוי שער הראש ברשות הרבים כמו הנשואות. ויש אומרים, שאינן
    חייבות בכיסוי ראש מעיקר הדין, ובלבד שלא תצאנה בסתירת שערן אלא רק כשהוא
    קלוע )אסוף מעל כתפיהן(. ויש מי שהורה לסמוך ע"ד המקילין במקום צורך גדול כגון לצורך
    פרנסה או לשם מציאת זיווג במהרה, אך לפי הנראה העיקר להלכה כסברה ראשונה
    שאין להקל בזה אף לצורך גדול. ב. יש אומרים שגם לדעת המחמירים בכיסוי הראש גבי
    גרושה ואלמנה, מ"מ כשלא נבעלו יש להקל בהן כדין הפנויות )רווקות(. ויש מן האחרונים
    שסמכו על סברה זו כדי להקל במקום צורך גדול כגון מציאת זיווג, אך מסתימת
    הפוסקים נראה שאין להקל גם בזה, וצ"ע. ג. פנויה )רווקה( אינה חייבת בכיסוי ראש, אך
    יש מי שהורה שגם הפנויות לא תצאנה אלא בשער קלוע ואסוף על כתפיהן משום
    צניעות. ד. פנויה שנבעלה בזנות או באונס, יש אומרים שאסורה לצאת בלי כיסוי ראש.
    וי"א שדינה כדין הפנויות שאינן חייבות כלל בכיסוי הראש, וכן נראה עיקר להלכה. ה.
    גם לדעת המחמירים שגרושה ואלמנה ופנויה בעולה חייבות בכיסוי הראש, אין חיוב זה
    אלא מדרבנן. ו. גרושה בתולה הטוענת שלא היה לבעלה גבורת אנשים וגם הוא מודה
    בכך, נראה שבמקום צורך גדול כגון מציאת זיווג במהרה וכדו' יש להקל בה לצאת בלי
    כיסוי ראש.
    כלל העולה בהא נחתינא ואסקינא, שאין לחייב את הגרושה שלפנינו בכיסוי הראש.
    אך עליה להודיע לבן זוגה המיועד מבעוד מועד על דבר היותה גרושה. ומכל מקום כגודל
    מרווח ההיתר שלפנינו, כך גודל השכר השמור לה מן השמים באם תואיל בצדקותה
    להחמיר על עצמה שלא ללכת ברשות הרבים בלי כיסוי ראש.
    והנראה לענ"ד כתבתי, בעזרת צורי וגואלי, והשי"ת יצילנו משגיאות ויראנו בתורתו
    נפלאות, אמן.
    כה דברי הצב"י
    הצב"י יהודה דרעי
    החו"פ עיה"ק באר שבע

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל