נטילת ידי הכהנים: חובת הלויים?

הטענה העיקרית של קרח ועדתו, כמבואר בפרשת קרח, הייתה מבוססת על אי-שביעת רצונם ממעמדם כלויים. הם ביקשו לשרת אף ככהנים, כלשון הכתוב בדברי משה רבנו: "וביקשתם גם כהונה". משה רבנו הוכיח אותם על בקשתם: "המעט מכם כי הבדיל אלקי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו לעבד את עבדת משכן ה' ולעמד לפני העדה לשרתם" (במדבר טז, ט).

דברי משה רבנו מבטאים את הנבדלות של שבט לוי משאר עם ישראל. שבט לוי במלואו, כהנים ואף לויים, נבדלים לשרת את ה'. כהנים זוכים לעליונות מיוחדת, שכן קדושים הם לה' – עליונות שקרח הכחיש כאשר הוא טען ש"כל העדה כולם קדושים" – אך כאמור השבט כולו נבדל וייחודי.

בימינו, ביטוי מכרזי של ייחודיות שבט לוי הוא ברכת הכהנים. אמנם רק הכהנים עצמם מברכים את העם, אך המנהג הוא שאף הלויים משתתפים בברכה, בכך שהם שותפים את ידי הכהנים עבור לברכה, כפי שנפסק בשולחן ערוך: "והלוי יוצק מים על ידיהם" (או"ח סימן קכח, ו).

מה גדרה של הלכה זו? האם אכן חובה על הלויים ליטול ידי אחיהם בני אהרן? האם כמה לויים יכולים להשתתף במצווה? ומה עושים כשאין לויים? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

חיוב נטילת ידי הכהנים?

על-פי דברי הכתוב, "שאו ידיכם קדש וברכו את ה'" (תהלים קלד), מלמדת הגמרא שעל הכהנים לקדש את ידיהם בנטילה עבור לברכת העם: תחילה "שאו ידיכם קדש", ורק לאחר מכן "ברכו את ה'" – את ברכת כהנים (משנה ברורה, סימן קכח, ס"ק יט). מקור ההלכה בדברי הגמרא (סוטה לט): "דאמר ר' יהושע בן לוי: כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו, שנאמר שאו ידיכם קדש וברכו את ה'".

נחלקו הראשונים (רש"י והרמב"ם, כמבואר ב'בית יוסף', או"ח סימן קכח) בעניין כהן שנטל ידיו שחרית, אם צריך ליטול את ידיו שוב לכבוד נשיאת כפים. להלכה, פסק השולחן ערוך כדעת רש"י: "אף על פי שנטלו הכהנים ידיהם שחרית, חוזרים ונוטלים ידיהם". רק במקום שאין אפשרות ליטול ידיים, סומכים הכהנים על דעת הרמב"ם המקלה, ועולים לדוכן בלי ליטול שוב את ידיהם.

ה'בית יוסף' הביא מדברי הארחות חיים (בשם בעל התמיד) שלמרות שבמקדש היו הכהנים נוטלים את ידיהם ורגליהם, כיום אין חובת נטילה אלא על הידיים, ולא על הרגלים. אולם, מציין שם הארחות חיים שב"אלו הארצות" נהגו לרחוץ אף את רגלי הכהנים, "ומנהג ישראל תורה היא".

לא נודע לנו על מקום שמתקיים בו מנהג זה כיום, וכמו שכבר העיר הבית יוסף, "ואנו לא ראינו מעולם מי שנהג" (וכן כתב בדרכי משה; הרדב"ז, במצודות דוד, מצוה עח, כתב שהיה נכון לרחוץ גם את הרגלים, אלא שלא נהגו כן).

מי נוטל את ידי הלויים?

בגמרא לא הוזכרה הלכה הקובעת שידי הכהנים יינטלו על-ידי לויים, ומפשטות הדברים נראה שהכהנים נוטלים את ידי עצמם. אולם, בשולחן ערוך (סעיף ו) מבואר כאמור שהלויים נוטלים את ידיהם, ומקורו (כמבואר בבית יוסף) בדברי הזוהר הק', פרשת נשא (דף קמו, א-ב): "תאנא, כהן דבעי לפרסא ידוי, בעי דיתוסף קדושה על קדושה דיליה, דבעי לקדשא ידוי על ידא דקדישא, מאן ידא דקדישא, דא ליואה".

כלומר, כהן שבא לשאת את כפיו בברכת העם צריך תחילה להתקדש על-ידי קדושים, שהם הלויים: אין לו ליטול את ידי עצמו, ולא ליטול ידיו מישראל, אלא דווקא משבט לוי, שעליהם נאמר "וקידשת את הלויים". הזוה"ק ממשיך ואומר שהברכה עצמה תלויה בהיות הלויים יוצקים מים על ידי הכהנים, וכמו שביאר בשו"ת מהר"ש הלוי (סימן ח), "ואולי הוא אמצעי שלם כדי שתשרה שופע שובע רצון שוכני סנה על ידי הכהנים ויסכים דעת עליון ב"ה באותה ברכה בהיותם הידיים מקודשות ע"י הלוי".

מדברי הזוה"ק משמע שנטילת ידי הכהנים היא מתפקידי הלויים, ומצווה עליהם למלא את תפקידם. בשו"ת מהר"ש הלוי (שם) אכן הזכיר כמה פעמים שכך היא "מצות הלוי", והדגיש כי "אף על פי שאינו מפורש בתלמוד ולא בשום פוסק, והזוהר ציווה עליו, ודאי דאין לזלזל על דבריו, ואדרבא, ראוי להחזיק במעוז מצוותיו חוקותיו ותורותיו… וחזינן כמה דינים שלא הוזכרו בתלמוד ולא בספרי הפוסקים, הביאם הרב בית יוסף מס' הזוהר ופסק כדבריו" .

גם ב'מטה משה' (דיני נשיאת כפים אות קפ) הדגיש שכך היא צורת הנטילה: "וכך יטול ידיו לא יטול ידיו כי אם מלוי כדאיתא בספר הזוהר".

נטילת ידי הלויים

בזוה"ק הנ"ל (בשם ספד"צ) הוסיף שצריך הלוי לקדש עצמו לפני שמקדש את הכהן על-ידי נטילתו, וכך פסק בשולחן ערוך – שיש ללוי ליטול ידי עצמו קודם שיצוק מים על ידי הכהנים. כן כתב הלבוש (קכח, ז) "דאם לא כן, איך יוסיפו קדושה והם אינם קדושים", וכן פסקו גם בשולחן ערוך הרב (סעיף י) ועוד פוסקים.

אולם, כתב הרמ"א שאין המנהג כן, ואין הלויים נוטלים קודם ידי עצמם. המשנה ברורה (ס"ק כג, ע"פ מגן אברהם וב"ח) כותב שאם הסיחו הלויים דעתם מאז שנטלו ידיהם בשחרית, טוב שיטלו ידיהם קודם נטילת ידי הכהנים – וקל וחומר אם נגעו בגופם (במקומות מכוסים) שיש להם ליטול את ידיהם תחילה.

אם כי נהגו לויים רבים שלא ליטול ידי עצמם קודם נטילת ידי הכהנים, כתב בכנסת הגדולה (הגהות בית יוסף, סימן קכח) שהמנהג פשוט ליטול גם הלויים את ידיהם. בכף החיים (ס"ק מב) הביא את דבריו, וסיים "דכן ראוי לנהוג כל הירא את דברי ה' ליטול ידיו ואחר כך ליצוק על ידי כהנים, אף במקום שלא נהגו הלויים ליטול, כדי לקיים דברי הזוהר הקדוש".

גם ביום הכיפורים ובתשעה באב, יש ללויים (הנוהגים כמנהג הנ"ל) ליטול את ידי עצמם, כיון שנטילה זו צורך מצווה היא – וכיון שכך נהוג במשך השנה כולה – אך לוי שאינו נוהג ליטול את ידיו במשך כל השנה, אין לו ליטול ידיו ביוה"כ ובתשעה באב (מהר"ש הלוי סימן ט; וכן כתבו שאר אחרונים). אולם, הגם שבנוגע לנטילת ידי הכהנים נהגו ליטול את ידיהם עד המפרק (כבכל השנה; ראה חיי אדם כלל קמה, הלכה יא; משנה ברורה תרכא, ס"ק ז), אין ללויים ליטול את ידי עצמם אלא עד קשרי האצבעות (מטה אפרים תרכא, יז ואלף למטה, שם; והוא שלא כדברי מועד לכל חי, דיני ומנהגי יוהכ"פ).

לצאת מבית הכנסת

בשו"ת שבט הלוי (חלק ח, סימן מז) כתב שיש ללויים לצאת מבית הכנסת כדי ליטול את ידי הכהנים, גם אם הדבר כרוך בהפסק שמיעת חזרת הש"ץ (בחלקה) ועניית אמן על הברכות.

עם זאת, אין ללוי לצאת כאשר יש במקום מניין מצומצם, ויש ללויים (וכן לכהנים) היוצאים מבית הכנסת לדאוג שיישארו לפחות רוב מניין (ששה) בתוך בית הכנסת שייענו 'אמן' על ברכות הש"ץ (ראה או"ח סימן נה, סעיף ב, ובביאור הלכה שם; שו"ת שבט הלוי, שם). עדיף להשאיר את דלת בית הכנסת פתוחה, כך שיראו הכהנים ולויים שיצאו החוצה את המתפללים, כיון שיש צירוף על-ידי ראייה (שם, סעיף יד; ביאור הלכה, ס"ק יח ו-נב).

בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ג, סימן מח) כתב עוד שבמקום שלא יישארו עשרה בבית הכנסת, אין ללוי לצאת החוצה ליטול את ידי הכהנים, כי עיקר מצוות חזרת הש"ץ בעשרה, ומצווה זו עדיפה על מצוות נטילת ידיים על-ידי לוי.

במקום שיש לויים אחרים שיכולים ליטול את ידי הכהנים, כתב שם עוד שאין ללוי לצאת החוצה ליטול את ידי הכהנים, כי "מצוות עניית אמן רבה היא מאד", ואין לבטלה לצורך נטילת ידי הכהנים – בוודאי במקום שיש לויים אחרים הנוטלים את ידיהם.

עם זאת, בנוגע לרגלים כתב שם שראוי לכל לוי ליטול אז את ידי הכהנים, כי בזה מחזיק עצמו כלוי בכך שנוטל את ידי הכהנים לפרקים. עוד הביא שם שכן היה נוהג הרב מבריסק (הגרי"ז סולובייצ'יק זצ"ל, שהיה לוי), שדקדק לכל הפחות ברגלים ליטול את ידי הכהנים לנשיאת כפים – וכן המנהג, בוודאי בחו"ל, שלויים מקפידים ביותר ליטול את ידי הכהנים ברגלים.

לעבור לפני המתפללים

בדורות קדומים, היו בתי כנסת בהם נהגו הלויים לעבור בין הכהנים בתוך בית הכנסת, ונוטלים את ידיהם לתוך קערות. במקור חיים (הנדפס מחדש, ס"ק ו) כתב שהיו שלשה לויים מסובבים את הכהן – זה מחזיק קנקן מים, וזה קערה, וזה מפה לניגוב ידי הכהן. כך עולה אף מדברי המרדכי (הגהות למגילה סימן תתיז, אלא שלא דיבר בעניין לויים, כיון שעדיין לא נתגלה ספר הזוהר), ומעוד מקורות (ראה אליה רבה קכח, ס"ק ד).

כיום, המנהג הקבוע הוא שעומדים הלויים ליד הכיור, בדרך כלל מחוץ לבית הכנסת, ונוטלים את ידי הכהנים. על כך נשאלת השאלה: האם מותר ללויים לעבור לפני מי שמאריך בתפילתו על מנת ליטול את ידי הכהנים – שכן "אסור לעבור לפני המתפללים"?

בנוגע לכהן עצמו, כתבו הפוסקים שמותר לו לעבור לפני המתפללים כדי ליטול את ידיו. אמנם "אסור לעבור לפני המתפללים" (שו"ע או"ח סימן קב), אבל לדבר מצווה מותר (אשל אברהם מבוטשאטש שם), בפרט כאשר עצם עקירת רגליו של הכהן כדי ללכת ליטול את ידיו נחשבת לדבר מצווה (עי' דעת תורה, שם; שו"ת מנחת יצחק, ח"ח, סימן י). בספר ד' אמות של תפילה (ח"א, ביאורים פרק ז, א, ג) כתב שכך נהגו בירושלים, ע"ש בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א (ראה גם בספר הברכה המשולשת, פרק ד, סעיף יט).

אולם בנוגע ללוי, כתב בספר ד' אמות של תפילה (עמ' 61) שאין לו לעבור לפני המתפללים, משום שרחיצת ידי כהנים על-ידי לויים אינו אלא "הידור" (הוראה דומה נכתבה בשו"ת ענף עץ עבות, סימן ט). בספר הברכה המשולשת (עמ' 174) ביאר עוד שעיקר המצווה מוטלת על הכהן (שירחוץ ידיו על-ידי לוי) ולא על הלוי, ולכן אפילו במקום שאין לויים אחרים, אין לו לעבור לפני המתפללים. אך נראה שבמקום שאינו עובר לפני המתפללים ממש, ורק לצד המתפלל (באלכסון), יש להקל, כיון שנחלקו האחרונים אם יש בכך איסור (ראה משנה ברורה, סימן קב, ס"ק טז) – ובפרט כאשר אין לויים אחרים שיכולים ליטול את ידי הכהנים.

לוי תלמיד חכם וכהן עם הארץ

אם הלוי תלמיד חכם, והכהן עם הארץ, נחלקו הפוסקים בשאלה כיצד ראוי לנהוג. בכף החיים (ס"ק מא) מביא שיש שסוברים שאם הכהן עם הארץ והלוי תלמיד חכם (כלומר, מי ששואלים אותו הלכה בדברים המצויים ואומרה, ורחמי שומעניה, ופרקו נאה, ויש בו יראת שמים – כמבואר בשארית יוסף שם, סעיף כ"ה) ואינו רוצה ליצוק מים על ידי הכהנים, רשאי להימנע מן הנטילה (כן דעת מהר"ש הלוי, סימן ט; מגן אברהם, ס"ק ז). בפרי חדש החמיר מאד בזה, וכותב שאסור ללוי תלמיד חכם לרחוץ ידי כהן עם הארץ, שכן אין ללוי לזלזל בכבוד תורתו.

גם לפי שיטה זו, במקום שיש כהנים תלמידי חכמים ועמי הארץ, כך שנוטל הלוי את ידי אלו הכהנים שהם תלמידי חכמים, בוודאי שיש לו ליטול גם את ידי עמי הארץ – שאם לא יעשה כן, ילבין את פניהם, "ומוטב שיזלזלו בכבודו אלף פעמים ואל ילבין פני חברו" (מהר"ש הלוי, שם; מגן אברהם שם).

מנגד, אחרים סברו שגם אם כל הכהנים עמי הארץ, חייב לוי תלמידי חכם ליצוק מים על ידי כולם (כנסת הגדולה, מובא בבאר היטב ס"ק ח). בשולחן ערוך הרב הכריע שאין חיוב על לוי תלמיד חכם ליטול את ידיו של כהן עם הארץ (והחשש למחלוקת אינו שכיח), אך מותר לו לעשות כן, כיון שהוא אינו משרת את הכהנים אלא מוסיף קדושה לברכתם.

רבים כתבו שגם במקום שאין חובה לעשות כן, מדת חסידות היא שימחול הלוי על כבודו ויטול ידי כהנים עמי הארץ, בשביל להוסיף קדושה על קדושתם (מהר"ש הלוי, שם; שולחן ערוך הרב, שם). במשנה ברורה (ס"ק כב) פסק שיש להחמיר בכך, ושלא כדעת הבן איש חי (פרשת תצוה, אות ז) שכתב ש"שב ואל תעשה עדיף". בשו"ת תשובות והנהגות הנ"ל כתב שעל-כל-פנים בימי הרגל יש ללויים להקפיד ליטול את ידי הכהנים, אפילו לוי תלמיד חכם לכהן עם הארץ.

כמה לויים ביחד

כשיש לוי תלמיד חכם בין הלויים, כתב בשו"ת תשובות והנהגות (שם) שצריכים שאר הלויים לכבדו ליטול את ידי הכהן לבדו, ולא להצטרף עמו במעשה הנטילה. ופקפק שם על עצם המנהג שכמה לויים נוטלים יחד את ידי הכהנים, שכן לכאורה עדיף שאחד יטול את ידי הכהן לבדו, ולא שיצטרפו בכך כמה לויים.

גם בשו"ת שבט הקהתי (ח"ב, סימן נז) כתב בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל שנכון שלוי אחד בלבד יטול את ידי הכהן, שכן כך היא דרך נטילה.

אולם, המנהג כיום, בפרט אצל קהילות אשכנזים, שאפילו כמה לויים נוטלים ידי כהן אחד, ואולי נתפשט המנהג מכך שבחוץ לארץ היו הכהנים נושאים את כפיהם רק ברגלים, וכל הלויים רצו להשתתף ברחיצת ידי הכהנים. אכן, בלקט הקמח החדש (רכח, ס"ק מה) כתב שרק אצל האשכנזים נהוג שכמה לויים נוטלים ידי כהן אחד, ואילו אצל הספרדים לוי אחד נוטל לכהן אחד.

עוד ציין שם למנהגי פרנקפורט (עמ' קסא) שבבית כנסת אחד הייתה משפחה אחת שהייתה ידועה מדורי דורות שרחצו ידי הכהנים.

במקום שאין לויים

כמה פוסקים כתבו שאם אין שם לוי, יטול בכור (פטר רחם) את ידי הכהנים (ב"ח בשם מהר"י מולין; ט"ז ס"ק ג; מגן אברהם ס"ק ז).

בכף החיים (ס"ק מ) הביא הלכה זו בשם הבן איש חי, אך סיים: "אמנם לא ראיתי מי שנוהג כן, ונראה דסומכין על הפשט דברי הזוהר דמשמע דוקא לוי, ואם לאו לא יטול כי אם בידיו". כיום, ברוב המקומות לא נהגו שיטלו בכורות את ידי הכהנים כאשר אין לויים.

הפוסקים הוסיפו שאין לישראל ליטול את ידי הכהנים, אלא במקום שאין לויים, ואין בכורות, יש לכהנים ליטול את ידי עצמם. בשו"ת נשאל לדוד (סימן צא) האריך בשאלה אם יכול כהן אחד ליטול את ידי כהן חברו, אמנם המנהג פשוט שנוטל כל כהן את ידי עצמו.

ליצור את הרקע

ראינו שאמנם בשולחן ערוך מבואר שעל הלויים ליטול את ידי הכהנים, יש כמה השלכות מהעובדה שמקור הדין אינו בתלמוד ומפרשיו, אלא בספר הזוהר.

אמנם אין ללויים "להזניח את תפקידם" (עי' שו"ת אגרות משה, אורח חיים ח"ד, סימן קכז), עדיין יש לקחת בחשבון את חישוב האנשים שנותרו בבית הכנסת, את היכולת לענות "אמת" לברכות חזרת הש"ץ (בפרט ברכת "שומע תפילה"), ואת השאלה של לעבור לפני המתפללים.

בנוסף, עיקר המצווה היא להוסיף סגולה וכוח בברכת הכהנים על-ידי צירוף הלוי בקידוש ידיו. כאשר כבר יש לוי אחר שנוטל את ידי הכהנים, החיוב על לויים נוספים לעזוב את בית הכנסת כדי ליטול את ידיהם הוא כמובן פחות. עם זאת, המנהג הוא שברגלים כל הלויים יוצאים מבית הכנסת ליטול את ידי הכהנים.