תרמו כסף לשלט לבית הכנסת ועתה רוצים לעשות שלטים חדשים מה לעשות בקודמים

רבני בית ההוראה
א' תמוז ה'תשע"ח

 

 

 

שאלה:

בבית הכנסת במשך השנים אנשים תרמו כסף לעילוי נשמת

קרוביהם שהלכו לעולמם. שמות הקרובים הונצחו על שלטים  על לוח זיכרון בבית הכנסת .

יש שתרמו את הלוח עצמו והם תרמו יותר וקיבלו שלטים יותר גדולים. .

כעת לוח הזיכרון התמלא ויש עוד אנשים שרוצים להנציח את קרוביהם שנפטרו. בית הכנסת רוצים להחליף את הלוח הקיים ולהוריד אותו, ובמקומו לשים לוח חדש אחר שיהיה בו יותר מקום.

 

יש כמה שאלות:

  1. מה מחויבות בית הכנסת כלפי אלה שתרמו בעבר?
  2. האם צריך לשאול את דעתם כי הרי בזמנו חשבו שלוח הזיכרון יישאר כל הזמן?
  3.   בלוח החדש האם חייבים להראות יותר כבוד לאלה שתרמו יותר כפי שקיבלו שלטים יותר גדולים בלוח הקודם? (בלוח החדש מתוכנן שכל השלטים בגודל אחיד) ?
  4. כיצד לנהוג בלוח הישן שרוצים לפנות? מותר לזרוק אותו רגיל?  האם צריך להוריד את השלטים עם שמות הנפטרים ולשמור במקום כבוד, או האם להחזיר את השלטים לתורמים המקוריים?

 

תודה רבה

תשובה

כתב בשו”ת הרשב”א חלק א’ סימן תקפא ראובן תרם ביתו לבית הכנסת, ובנאו משלו. ובא ראובן המקדיש לכתוב על פתח ההיכל שמו למען הזכיר שמו על מה שהקדיש. ועכבו בידו קצת מן הצבור.

תשובה איני רואה שיוכלו הצבור לעכב מן הדין. ולא מן הראוי מכמה צדדין. כי המקדיש והבונה משלו לשמים מי מעכב על ידו מלהזכיר שמו בשלו. ובהקדשו אין אדם מעכב בשל חבירו ובנכסיו על חברו. ועוד דבכמה מקומות בקהילות הקדש שנוהגין כן. גם במקומנו הוא כתוב בכותל ההיכל של בית הכנסת. וזו מדת חכמים היא ומדת וותיקין כדי ליתן שכר לעשות מצוה. ומדת התורה הוא שהיא כותבת ומפרסמ’ עושה מצוה. ואם התורה עשתה כן צריכין אנו להלך אחר מדותיה של תורה שהן דרכי נועם. וכן נפסק ברמ”א יורה דעה הלכות צדקה סימן רמט’ סעיף יג’ לא יתפאר האדם בצדקה שנותן. ואם מתפאר, לא די שאינו מקבל שכר, אלא אפילו מענישין אותו עליה (סמ”ג). ומ”מ מי שמקדיש דבר לצדקה, מותר לו שיכתוב שמו עליו שיהא לו לזכרון, וראוי לעשות כן. (שו”ת הרשב”א).

מתבאר מדברי הרשב”א שיש כמה טעמים שמותר לכתוב שם התורם טעם ראשון המקדיש והבונה משלו לשמים מי מעכב על ידו מלהזכיר שמו בשלו. והיינו חפץ שלו יש לו זכות ממונית ועל כן אי אפשר לעכב שמו בשלו. וזו כוונתו שכתב תחילה “איני רואה שיוכלו הצבור לעכב מן הדין” שהוא זכות שאי אפשר להפקיע ממנו.

ועוד טעם כתב הרשב”א, ועוד דבכמה מקומות בקהילות הקדש שנוהגין כן, וזו מדת חכמים היא ומדת וותיקין כדי ליתן שכר לעשות מצוה. ומדת התורה הוא שהיא כותבת ומפרסמים עושה מצוה. וכו’ מכאן אתה למד שהיו נוהגין לכתוב כן שמות המקדישין לשמים להיות להם לזכרון טוב על מצות ולפתוח דלת לעושה מצות. ובטעם השני מפרש אף במקום שאין לבעלים זכות ממון יש לכתוב שם התורם לפרסם עושי מצווה, ולעודד אנשים שיתרמו. ועל כן פסק רמ”א אסור להתגאות במצוות אולם ראוי שיכתב שם התורם על מה שתרם.

ונראה שהדבר תלוי עבור מה ניתנה התרומה שבעבור תלו את השלט. אם נתן התורם כסף כדי שיהיה שמו מפורסם לאיש צדקה, ונתן על דעת שיתלה שמו על שלט שתרם לבית הכנסת, כוונתו היתה לקנות זכות מקום בבית הכנסת שיתכבד בתרומתו וקנה זכות ממון שיתלה שמו על שלט בבית הכנסת ואין להסיר את השלט או לשנותו באופן שיתכבד פחות. כל ימי חיו. ולאחר מותו צריך לדון באם ניתן שם בית הכנסת על שמו מקפיד שישאר לאחר מותו, אולם בתרומה קטנה יש מקום לדון.

אולם אם נתן את הכסף לבית הכנסת לשם מצווה וכתבו עבורו שלט אף אם ידע שיכתבו שלט עבורו אולם נתינת הכסף לא הייתה עבור שיכתבו שלט עם שמו. אף שראוי לכתוב תרומתו על שלט כטעם שני של הרשב”א לפרסם עושי מצווה. אולם כיון לקנות זכות ממון בבית הכנסת, יש לכבדו ולכתוב שמו אולם מותר לשנות אופן וגודל השלט. לפיכך אפשר לשים את כל שמות התורמים בלוח אחד בצורה מכובדת., וראוי לעשות סימן לתורם יותר כסף שיותר מוקירים לו טובה עבור תרומתו הרבה.

ובאם היה הסכם בין התורמים לבין בית הכנסת חייבים לקיים את ההסכם.

ובאם נתרם  הכסף עבור קנית חפץ מסוים אם מכירים את התורם ולא נשתקע שמו, בחיו אסור להחליף את מה שהוא תרם. וכמבואר שו”ע יו”ד סימן רנט’ סעיף ג’ אולם לאחר מותו או שכבר אנשי המקום אינם מכירים אותו הרי זה כנשתקע שמו ומותר להחליף את החפץ. וכמבואר ברדב”ז על הרמב”ם מתנות עניים ח’ ו’ וז”ל  מי שהתנדב מנורה או נר וכו’. שם ואיכא למידק הרי שהיה שם בעליה חקוק עליה אם מותר לשנותה או לא. וי”ל כל זמן שמזכירין את שמו מתוך מה שחקוק עליה ומכירין אותו שזה הכלי איש פלוני הקדישו אסור לשנותו אבל אם אין מכירין אותו הרי נשתקע שם בעליה ומותר לשנותה כנ”ל.

ובעניין מה לעשות עם השלטים הישנים אין צריך להחזיר לתורמים מנהג העולם ומעשים בכל יום שאין גונזים פסולת בנין זה בקדושה, וישראל קדושים הם ויש להם על מה לסמוך כי אף אם נאמר שדין ‘תשמישי קדושה’ להם מ”מ בתי כנסיות ומדרשות שלנו ‘על תנאי’ הם עשויות שאם לא יהיו ראויים לשימושן יוצאין לחולין, וקדושתן חלה על מה שבנו מחדש, ואפילו לא עשו תנאי מפורש אמרינן ‘לב בי”ד מתנה’ שעל מנת כן בנאוהו וקידשוהו, שלא יצטרך גניזה על מה שיסתרו וינתצו ממנו בהיתר גמור.[1] ויש אחרונים שכתבו להחמיר בזה ולהצריכם גניזה[2] ויש שנתנו עיצה למוכרם ועל ידי זה יצאו לחולין[3]

 

[1] אשל אברהם או”ח קנב’

[2] שו”ת מהרי”ט ח”ב יו”ד סי’ ד’, אור”ח ספינקא סקי”א בשם שו”ת לב חיים ח”ג סי’ מ”ה, שו”ת דברי מלכיאל ח”ה סי’ י”ח, שו”ת ישועת משה ח”א סי’ כ”ה.

[3] תשובות פנ”י ח”א או”ח סי’ ז’ ובית שלמה או”ח סי’ כ”ח,

:

הרבנים המשיבים : הרב גבריאל לומברד הרב  אשר דזימיטרובסקי  והרב אברהם בוטרמן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים