שאלה:
האם ניתן שלא להשיב גניבה של גוי במקום שאין חילול השם והאם מחללי שבת בפרהסיא נחשבים כגוי לעניין זה? אשמח למקורות שראיתי גדולי הפוסקים שכתבו שזו המסקנה מביניהם המאירי חולין ב. שמחלל שבת אפילו לתיאבון דינו כמשומד לכל התורה כולה. והב"י בהלכות איסורי ביאה לרמב"ם ורב פעלים (כל זה מיביע אומר) וגם שבט הלוי ומה שרשם החזון איש שאין אנו ראויים לתוכחה אחרי נשיקת עפר רגליו מסברתי אומר.. שאין לנו אלא מה שגזרו חכמים ואין אנו גוזרים גזרות חדשות מדעתנו.. ועוד אומר מדעתי שכאשר אין פירוד והבחנה ברורה בין יהודי דתי למחלל שבות בפרהסיא אנו שמים את עצמנו במצב כזה שאין הפרדה בין מעשינו למעשיהם ולא נמנע מליתן את הדין.. אני שואל כי אני רוצה חוות דעת לדברי ועוד מישהו שיאיר לי על העניין תודה רבה
תשובה:
שלום וברכה,
דעת הנתיבות (סימן שמח ס"ק א) שאין חובת השבה לגוי במקום שאין חילול ה'.
מומר שמחלל שבת – חייבים להשיב לו גזילתו , ואין שום צד בהלכה לפטור. הדין שמשווים מומר לגוי נאמר דוקא לעניין שלא מצווה להחיותו, ולגבי יין נסך, אבל לא לעניין שאינן חייב להשיב לו ממוננו. וכמו כן בימינו רוב החילונים הרי הם תינוקות שנשבו ודין ישראל להם.
בהצלחה.
סליחה אבל זה שולחן ערוך מפורש לגבי השבת אבידה והשווה בשולחן ערוך ממונו לממון גוי
השבת אבדה זה לא השבת גזלה. גזלה חייבים להשיב כדי לתקן את האיסור שעשה. בהשבת אבדה לא חייב להשיב למומר.
במש"כ הרב דאין צד לפטור להשיב גזילה למומר, לכ' יש להעיר מד' הרמ"א סי' רפג ס"ב דמומר שהפקיד אצל ישראל והנפקד שלח בו יד או שתבע ולא רצה להחזיר זכה במה שבידו. ובש"ך שם כתב דתלוי במחלוקת בסי' שפח אם מותר לאבד ממון מומר. והפוסקים יישבו בכמה אופנים או דמספק אין להוציא, או דחלוק מסור ממומר, או דלא חיישי' דלמא נפיק זרעא מעליא ממומר. ולפי"ז עכ"פ מספק לכאו' אין חיוב להשיב גזל למומר [כמובן במי שדינו כמומר ולא בתינוק שנשבה]
במחכ"ת מה שכתב כת"ר שלדעת הנתיבות אין חובה להשיב במקום שאין חילול השם נראה לי לפקפק בזה שהרי ההלכה שצריך להשיב לגוי נכתבה בתוספתא וברמבם ועוד (פרק א גזלה ועיין עוד פרק ז) אלא שרק נחלקו האחרונים אם זה מדאורייתא או מדרבנן שלדעת השער המלך זה מהתורה ואילו לדעת המהרם בן חביב ועוד אחרונים זה מדרבנן. וכן כתב הנתיבות המשפט בסימן שמח א. אלא שכתב שהטעם הוא "משום קידוש השם" ע"ש ולא כתב בגלל חילול השם והרי תמיד יש קידוש השם שיהלל השם שיהודי החזיר לו את הגניבה. ועוד דגם מי יימר שחכמים נתנו דבריהם לשיעורים וזה יהיה תלוי לפי המצב, אם יש חילול או אין, הרי תיקנו שחובה להשיב ולא חילקו.
ולכן נראה שלדעת כולם חייב להשיב תמיד את הגזלה. אם מדאורייתא אם מדרבנן.
דעת רוב הפוסקים שאין חיוב השבה בגוי. כן משע ברמ"א אבה"ע סימן כח סעיף א. וכ"כ בנתיבות שמח ס"ק א. [ושם משמע שמדרבנן חייב להשיב]. וראה שו"ת נודע ביהודה מהדו"ק יו"ד סימן פא שביאר כוונת הרמב"ם שחזיר אבדתו נאמר דווקא כשהחפץ בעין, אבל אם אכלו אינו מחויב בהשבה. וראה כסף הקדשים סימן שנו סעיף ו. כפות תמרים ר”ה כח, א. חזו”א ב”ק סימן טו ס”ק מ.
אמנם בשער משפט סימן שמח סובר בדעת הרמב"ם שיש חיוב השבה בגוי.
יפה כתבת – השבתני כהוגן. לפי דברי הרמ"א סימן רפג. ודעת האוסרים הם הש"ך שפח ס"ק סג כתב שאסור לאבד ממון מסור. וכ"כ מהרש"ל, וכן נראה בשו"ת מהרש"ם ח"ב סימן רב. ובחנוך מצוה רכט כתב שאסור לגנוב ולגזול מומר. ובשו"ת חת"ס חו"מ סימן קנד כתב שאף לאוסרים לאבד ממון מסור, מודים שאם הממון כבר הגיע לידו מותר לו לעכבו בידו. ושם גם כשהגיע לידו באיסור לא חייב להשיב. ועדיין צ"ע כיון שרוב הפוסקים אוסרים גזל מומר ומחייבים בהשבה, אפשר שיתחייב בהשבה.
השאר תגובה