לתרומות לחץ כאן

מזונות הבנים מדאורייתא או מדרבנן / הדרכה בשמירת שבת

שאלה:

למרנן ורבנן, שבוע טוב:
א. למ"ד (הבנה בדברי הרמב"ם) שמזונות ילדים קטנים(פחות מ-6) הוי מדאו', מאיזה פסוק ילמדו את זה?
ב. בעניין שמירת שבת, האם כאשר בעוונותנו הרבים אנו רואים אנשים שנוסעים בשבת האם עדיף לדונם לכף זכות (ולהמציא כל מיני אפשרויות שמא הם נוסעים בגלל פיקוח נפש, יולדת וכו') או שמא צריך להכניס במוחינו שאלו עושים עבירה ואנו צריכים להיבדל מהם ולהחדיר לנפשו שאסור ליסוע בשבת?
ג.מה עדיף לייעץ לחילוני שמעוניין להתחיל לשמור שבת, לשמור ישר את כל הדינים או להכווין אותו בהדרגה(כלומר להפחית באיסורי דאו' ועם הזמן להוסיף עוד דינים)?

תשובה:

שלום וברכה

  1. להצד שמזונות האשה הם מהתורה, הם חלק ממזונות האשה, שכן לא יתכן שהאשה תאכל לבדה כשבניה מסתכלים עליה ועיניהם כלות… כך כתב הר"ן ראה במקורות.
  2. היו מגדולי ישראל שניסו לדון לכף זכות כדי שלא להתקרר מהראייה האסורה. כשרואים הרבה חילולי שבת מתרגלים וזה כבר לא מפריע… במקביל היו כאלו שהיו מוחים לעצמם בשקט בלי שאף אחד ישמע [שבת, שבת..], וכל אחד יעשה כנטיית ליבו.
  3. אין לומר לו להפחית ולחלל שבת חלקית, זה זילות של כל הענין… אבל אין ללמד אותו בהתחלה את הכל! מסבירים לו את העקרונות הבסיסיים, הדלקת אור, פלטה לאוכל וכדומה, ומלמדים אותו בעיקר איך עושים את השבת יפה! עיקר הקושי של אדם כזה הוא הוואקום שנוצר, לוקחים לו את תענוגי יום החופש ונותנים לו בתמורה רק איסורים… זו שגיאה וגורם למשבר. רק אם ידע למלא את יומו בסעודות יפות עם זמירות ושיחות משפחתיות וידידים וחברה ותפילות חגיגיות, יהיה לו קל לשמור על האיסורים. כל הנושאים הקשים יותר כמו בורר וכדומה והפרטים הקטנים ילמד מעצמו לאט לאט.

מקורות:

אעתיק לך מספר משנת הכתובה של רבי משה קליין שליט"א שנערך על ידי:

חיוב גמור מוטל על כל אדם מישראל לפרנס את בניו ואת בנותיו ולדאוג לכל צרכיהם, עד שימלאו להם שש שנים [על החיובים השונים המוטלים עליו ביחס לבניו שבני שש שנים ומעלה, ראה להלן דין כז ואילך][1].

על גדרו ומקורו של חיוב זה נחלקו ראשונים: יש מבארים, שהואיל ודרכו של עולם הוא שהאם דואגת למזונות בניה ומוסרת נפשה להמציא להם את כל צרכיהם, יש לחשוש שאם לא יספק להם האב את פרנסתם תקמץ האשה מפיה ותכלכלם במעות הניתנים לה למזונותיה. משום כך נקבע, שבכלל שיעור המזונות הניתן לאשה מיד הבעל, יוסיף לה הבעל גם את הנצרך לפרנסת בניהם. לדעה זו, חיוב "מזונות הבנים" אינו מוטל על האב ביחס לבניו, אלא הוא בכלל חיוביו לאשתו. וממילא, להצד שהבעל חייב לזון את אשתו מדאורייתא [ומדכתיב שמות כא, י "שארה לא יגרע", ראה לעיל פרק א דין א-ב], אף חיובו לזון את בניו מדאורייתא הוא[2].

אחרים מבארים, שחיובו של האב לזון את בניו תקנת חכמים מיוחדת היא שנתקנה באושא [ראה ר"ה לא ע"ב שעשר גלויות גלתה סנהדרין ואחת מהן לאושא, ותיקנו שם כמה תקנות בצרכי הציבור], ואינה מכלל חיובי האישות שמחוייב בהם הבעל כלפי לאשתו[3].

הנפקא מינה במחלוקת זו, באופנים שאינו חייב לזון את אשתו [וכגון שמתה או התגרשו, או שאמרה "איני ניזונת ואיני עושה"]: לדעה הראשונה שחיובו לזון את בניו הוא מכלל שיעור המזונות שעליו לספק לאשתו, כאן שאינו חייב במזונותיה פטור הוא גם ממזונות בניה. אך, לדעה השניה שתקנת חכמים מיוחדת היא, חייב הוא בכך אף באופנים אלו. להלכה, כתבו ראשונים ואחרונים, שחיוב מזונות הבנים תקנה בפני עצמה היא ואינה מכלל חיוב מזונות האשה, ולכן, אף באופנים אלו שאינו חייב לזון את אשתו עליו לספק לבניו הקטנים את מזונותיהם[4].

[1] מקור דין זה, בסוגית הגמ' בכתובות (סה ע"ב), שם איתא: "דרש רבי עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה, אע"פ שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים, אבל זן קטני קטנים. עד כמה, עד בן שש וכו' ". והובאו הדברים ברמב"ם (הל' אישות פי"ב הל' יד), וטוש"ע (סי' עא סעי' א). וכתבו אחרונים, דשש שנים אלו הן שנים שלימות, ולא סגי במה שנכנס לתחילת השנה השישית לחייו [ראה דינא דחיי לאוין פא דף עה].

[2] דעת הסוברים שמזונות הבנים הן מכלל מזונות האם

דעת הר"ן (שם כח ע"ב מדפי הרי"ף), שחיוב מזונות הבנים הוא מכלל מזונות האם. ויעוי"ש שמבאר על פי זה את החילוק האמור בגמ' בין קטני קטנים – שאינם בני שש שנים – שהאב חייב לדאוג לפרנסתם מעיקר הדין, לבין קטנים שהם בני שש שנים ויותר, שאין האב חייב לזונם אלא מדין צדקה בעלמא [ראה להלן דין כז], וזאת בשני אופנים שונים:

א. עד שש שנים הקטן נזקק לסיועה של אמו, "וכשם שהבעל זן אותה, כך יזון אותו עמה וכו', דאכתי בתר אימיה שייך וחד גופא נינהו". כלומר, הואיל והקטן מצוי בכל עת אצל אמו, והיא דואגת לו לכל צרכיו, נמצא שכגוף אחד הם נחשבים לענין חיוב המזונות, וכשם שמחוייב הוא לספק לאשה את מזונותיה כך מחוייב הוא להוסיף לה את הנצרך לה למזונות בנה.

ב. הואיל והבנים הקטנים מצויים תמיד אצל אמם, אם לא יתן לה הבעל את הנצרך למזונות בניה תהיה האשה נזקקת לקמץ ממאכלה ולתת להם משלה, ועל ידי כך יחסרו מזונותיה. ראיה לסברא זו, הביא הר"ן מכך שהגמ' משווה בין דין מזונות הקטנים לתוספת שמוסיפין למינקת על מזונותיה. והיינו, משום ששני חיובים אלו טעם אחד להם, שאם לא יספק לה הבעל את המעות הנצרכות לה למזונות בניה הקטנים או לתוספת המזונות שהיא נצרכת לה מחמת ההנקה, תהא היא נצרכת להוציא על כך מעות מקיצבתה שלה, ויהיו מזונותיה חסרים. ומכל מקום נמצא לפי דבריו שחיובו של האב לזון את בניו נובע מהחיוב המוטל עליו לדאוג למזונות אשתו.

משום כך, סבר הר"ן שם לחדש, דאין האב חייב במזונות בניו אלא כשאמם קיימת, משא"כ לאחר מותה, דכיון שבטל ממנו החיוב לזון את האם אינו חייב לזון את בניו [ואפילו קטני קטנים] אלא משום צדקה בעלמא, וכדין קטנים שהם בני שש שנים ולמעלה, וכפי שיתבאר להלן. ומכל מקום לדינא לא הכריע בזה הר"ן לקולא, מאחר שלא מצא כזאת בדברי הראשונים. וראה עוד שו"ת אגרות משה (אבהע"ז ח"א סי' קו) מש"כ במקור דינו של הר"ן, וראה עיונים סי' נ.

שיטת מהר"ם מרוטנבורג

הב"ח (ריש סי' עא) האריך לקיים את שיטת הר"ן, וכתב, שכדבריו מבואר ממש"כ הרא"ש בשם המהר"ם מרוטנבורג (הובא להלן דין ג), שכשם שאשה ניזונת מנכסי בעלה אף כשיש לה נכסים אחרים משלה, כך "קטני קטנים" [שאינם בני שש שנים], ניזונים מנכסי האב אף כשיש להם נכסים אחרים משלהם. והיינו משום ששני חיובים אלו שורש אחד להם, ושוים הם בגדריהם, וכ"כ בקרבן נתנאל (כתובות פ"ה סי' מ אות ל), ובס' דינא דחיי ע"ד הסמ"ג (לאוין פא).

[מיהו, יש שלמדו בדברי מהר"ם מרוטנבורג היפך הדברים. שהרי לדעת הר"ן, האב חייב לזון את בניו, משום שאם לא יעשה כן תקמץ האשה ממזונותיה ותתן להם משלה ונמצאו מזונותיה חסרים. ולפי סברא זו, במקרה שיש לבנים נכסים ששוב אין לחשוש שתקמץ מקיצבתה לצורך מזונותיהם, מן הדין היה לפטור את האב מחיוב זה. ועל כרחך דהמהר"ם מרוטנבורג דס"ל שאף בכהאי גוונא חייב האב לספק להם את מזונותיהם, סבר שדין מזונות הבנים אינו חלק מחיוב מזונות האם, אלא תקנה בפני עצמה היא, ולכך לא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין, וחייבוהו בכך אף באופן שיש לבנים נכסים משלהם. וראה מש"כ בזה בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ז סי' יג)].

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם (הל' אישות פי"ב הל' יד) כתב: "כשם שחייב אדם במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים". ובאחרונים נילאו לפרש דבריו, מה בא ללמדנו בהשוואה זו שבין מזונות האשה למזונות הבנים. ולדרכו של הר"ן יתבאר, דכוונת דברי הרמב"ם לומר, שחיוב מזונות הבנים נובע מחיובו לזון את אמם, וכן דקדקו בדבריו המגיד משנה שם, ס' ארעא דרבנן, ושו"ת מהר"ם אלשיך (סי' לח), וראה מש"כ בזה בעיונים סי' נ [וראה להלן בסמוך שיש שפירשו את דברי הרמב"ם לאידך גיסא].

מיהו יש לתמוה, היאך סברו אותם ראשונים שחיוב מזונות הבנים אינו אלא פרט בדין מזונות האם [וממילא, אינו חייב לזונם אלא בזמן שמחוייב הוא לזון את אמם], הרי הלכה פסוקה היא, דלאחר שנתגרשו חייב האב לדאוג למינקת עבור בנו, ואם אינו מוצא לו מינקת אחרת [וכגון שהולד מכירה וצער הוא לו לפרוש הימנה ולינק מאחרת], עליו לשלם שכר לאם – גרושתו – שתניק לו את בנם [ראה שו"ע סי' פב סעי' ה, ע"פ סוגית הגמ' בכתובות]. ומוכח שהחיוב לדאוג למזונותיו מוטל על האב, אף לאחר שנפטר מחיובו לזון את האם. וראה שו"ת עבודת השם (סי' יז) מש"כ בישוב קושיא זו.

מזונות הבנים – מדאורייתא או מדרבנן

מכל מקום נמצא לשיטה זו, דלדעת הסוברים שחיוב מזונות האשה הוא מדאורייתא ומדכתיב "שארה לא יגרע" [ראה לעיל פרק א דין א], אף מזונות הבנים בכלל מצוה זו, ואינה תקנתא דרבנן בעלמא. [ואף שלדעת חלק מהאחרונים אין הבעל חייב במזונות אשתו מדאורייתא אלא בכדי קיומה בדוחק לבד, והיינו שיספק לה לחם צר ומים לחץ ותו לא מידי, ושאר קיצבתה אינה אלא מדרבנן בעלמא (ראה הפלאה כתובות מח ע"ב), ולדעתם, נראה לכאורה שאף מזונות הבנים אינם ניתנים לה אלא מדרבנן בעלמא. מכל מקום, אף לדעה זו הואיל וכתיבת שטר הכתובה מחייבת את הבעל מדאורייתא בכל פרטיה [ראה עיונים סי' ב שנחלקו בכך אחרונים], אף חיוב מזונות הבנים הנכלל בכתובה לדעה זו חל על האב מדאורייתא].

[3] דעת הסוברים שחיוב מזונות הבנים הוא מתקנת אושא

הרי"ף (כ ע"א מדפי הרי"ף) מבאר, שחיובו של האב לזון את בניו עד שימלאו להם שש שנים, אינו אלא תקנת חכמים בעלמא, ומכלל התקנות שתיקנו באושא. כדבריו נראה שסברו התוס' (גיטין מז ע"ב ד"ה ולביתך), הריטב"א (קידושין כב ב), הרמב"ן (ריש פ' משפטים). וכן פסקו: הלבוש (סי' עא סעי' א), שו"ת מהר"ם לובלין (סי' עט), ואבני מילואים (שם ס"ק ג) ע"פ הטור (אבהע"ז סי' קיב).

באבני מילואים שם הוסיף, שאף על פי שמדברי הגמ' (כתובות מט ע"ב) נראה שתקנת אושא נאמרה לענין בנים שבני שש שנים ועד שיביאו שתי שערות, אין לדקדק מכאן שהחיוב החל על האב לזון את בניו קודם שיבואו לכלל שש שנים אינו מתקנת אושא, דאפשר ששתי תקנות נתקנו שם: בתחילה תיקנו שיהיה כל אדם זן את בניו עד שימלאו להם שש שנים. ולאחר מכן הוסיפו ותיקנו שיהיה חיוב זה חל עליו עד שיגדילו ויביאו ב' שערות [ובהא איבעיא לן בגמ' (שם מט ע"ב), אם חיובו של האב לזון את בניו לאחר שש שנים דין גמור הוא, או אינו אלא משום צדקה בעלמא].

אכן, מרהיטת דברי המשנה בנדרים (לח ע"א) נראה, שחיובו של האב לזון את בניו עד שימלאו להם שש שנים קדם לתקנת אושא, שהרי תקנת אושא נתקנה זמן רב לאחר שסידר רבי את המשניות, ואעפ"כ שנינו שם [לענין מודר הנאה]: "וזן את אשתו ובניו אף שהוא חייב במזונותם". כלומר, המדיר את חבירו הנאה הימנו מותר לזון את אשתו ובניו של המודר, אף שעל ידי כך המודר נפטר מחיובו לספק להם את מזונותיהם והנאה היא לו. ע"כ. וראה בפירוש הרא"ש שם שעמד על קושיא זו, ודחק לפרש ד"אאשה קאי, אבל בניו מצוה הוא דאיכא ולא חיובא". ואפשר, שהראשונים שסברו שחיוב מזונות הבנים הוא מדאורייתא מצאו מקור לדבריהם במשנה זו.

מזונות בן הפנויה

בשו"ת הרא"ש (כלל יז סי' ז) כתב, שאדם שבא על הפנויה והוליד ממנה בן, חייב לדאוג למזונותיו, אף על פי שאינו חייב במזונות אמו הואיל ולא נישאו [ולא אמרינן בהא ד"חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות" ומסתמא לשם קידושין נתכוונו, דחזקה זו אינה אמורה אלא בגרושתו ולא בסתם אשה, וכמבואר בדברי הרא"ש גופיה, גיטין פ"ח סי' יג]. וכדבריו פסק שו"ע (אבהע"ז סי' עא סעי' ד), וראה פרטי דין זה להלן דין יד. ומדבריו אלו הוכיח החלקת מחוקק (שם ס"ק א), שחיוב מזונות הבנים אינו אלא מתקנת חכמים, ואינו בכלל מזונות האשה.

כמו כן הוכיח האבני מילואים (סי' עא ס"ק א) ממש"כ הרמב"ם (הל' אישות פי"ט הל' יד): "בת הממאנת הרי היא כשאר הבנות ויש לה מזונות, אבל בת היבמה ובת השנייה ובת הארוסה ובת האנוסה, אין להן מזונות אחר מיתת אביהן בתנאי זה, אבל בחיי אביהן הוא חייב במזונותן כדין שאר הבנים והבנות בחיי אביהן", וכ"כ הרי"ף (כ ע"א מדפי הרי"ף). ומבואר, דאף דאנוסה, שניה [ראה יבמות כא ע"א], וארוסה, אין להם מזונות, חייב הבעל לזון את בנותיו שנולדו לו מהן, ומוכח שתקנה בפני עצמה היא, ואינה מכלל מזונות האם [וע"ע שו"ת שואל ומשיב מהדו' שתיתאה סי' מו, ואור שמח הל' אישות פי"ט הל' יב, מש"כ בזה].

דעת הסוברים דאף לרמב"ם תקנה בפני עצמה היא

אכן, כאמור לעיל דין א, יש שדקדקו מלשון הרמב"ם (הל' אישות פי"ב הל' יד) היפך הדברים, דכיון שהשווה בין חיוב מזונות האשה לחיוב מזונות האם, ש"מ דס"ל כהר"ן דחיוב אחד הוא. ולדבריהם צריך ביאור, היאך יתיישבו דבריו עם מש"כ לענין בת הממאנת ובת הארוסה והאנוסה דהאב חייב לדאוג למזונותיהן.

ובישוב קושיא זו יעוי' באבני מילואים שם שפירש, דלעולם הרמב"ם נמי ס"ל כהרא"ש דחיוב מזונות הבנים תקנה בפני עצמה היא הנוהגת אף בזמן שהאב פטור ממזונות האם. ומה שהשווה את חיוב מזונות הבנים למזונות האשה, הוא משום שבכמה פרטים דינם שווה, שכשם שהבעל חייב לזון את אשתו אף כשיש לה נכסים אחרים, כך חייב הוא לזון את בניו [עד שימלאו להם שש שנים] אף כשנפלו להם נכסים ממקום אחר, וכפי שיתבאר להלן מדברי מהר"ם מרוטנבורג. משא"כ בקטנים שבני שש שנים ומעלה, שאין האב חייב לזונם אא"כ אין להם אפשרות לזון ממקום אחר, הואיל וכל חיובו בכך אינו אלא מדין צדקה בעלמא [אולם, ראה בסמוך בשם הדברי מלכיאל, דלדעת הרא"ש וסיעתו כל שיש לבנים נכסים ממקום אחר אין האב חייב לזונם, דבכהאי גוונא לא נאמרה תקנת אושא].

עוד נראה להוכיח מדברי הרמב"ם דלא ס"ל בזה כהר"ן, מהא דכתב (הל' אישות פכ"א הל' יז) לענין בן הגרושה: "שלמו חדשיו וגמלתו, אם רצת המגורשת שיהיה בנה אצלה, אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות, אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו". ולכאורה צ"ב, כיון שנתגרשה ושוב אין הבעל חייב במזונותיה, מפני מה חייבוהו ליתן לו מזונות כשהוא אצל אמו, ועל כרחך ס"ל שחיוב מזונות הבנים תקנה בפני עצמה היא ואינה מכלל מזונות האם [ודוחק לומר שהוא מדין כפייה על המצוות ומשום צדקה בעלמא]. וראה עוד מש"כ בזה בשו"ת משנה הלכות (ח"א סי' יב-יח), הובא בעיונים סי' נ.

דעת הסוברים שכאשר האם קיימת לכו"ע החיוב מדאורייתא

בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' קנ) כתב, שטענת הר"ן טענה אלימתא היא, דכיון שהבנים הקטנים כרוכים אחר האם ותלויים בה למזונות, כל צרכיהם נחשבים לה כצרכיה, וכולי עלמא מודו בהא, שכשם שחייב הבעל ליתן עבור אשתו את דמי הכרגא המוטלים עליה ושאר צרכים המזדמנים לה מעת לעת, כך חייב הוא ליתן לה את הנצרך לפרנסת בניה הקטנים. ומחמת סברא זו פירש שם, שמחלוקת הראשונים המובאת לעיל אינה אמורה אלא באופן שהבעל אינו חייב במזונות אשתו, וכגון שאמרה "איני ניזונת ואיני עושה", דבזה הוא שנחלקו אם מכל מקום חייב הוא במזונות בניו מתקנת אושא.

ולפי דבריו אלו יתיישבו כל הקושיות הנ"ל בדעת הרמב"ם, דלעולם ס"ל כשיטת הר"ן שכאשר הבעל חייב במזונות אשתו אף מזונות הבנים בכלל חיוב זה, וחיובא דאורייתא הוא, ומשום כך השווה בין מזונות האשה למזונות הבנים וכדלעיל. אלא שהוסיף לחדש, שאף כשאינו חייב במזונות אשתו עליו לפרנס את בניו מתקנת אושא, ומשום כך יש לחייב את האב לזון את בנותיו הנולדות לו מארוסתו ואנוסתו וכיוצא באלו, ודו"ק. וראה עוד מש"כ בזה בשו"ת אגרות משה (אבהע"ז ח"א סי' קו).

ומכל מקום, מדברי כל אותם אחרונים שהקשו ע"ד הרמב"ם וכדלעיל, נראה שלא הסכימו לסברא זו, ונקטו כפי פשטותם של דברים, דהראשונים נחלקו בכל גווני, ולהרא"ש וסיעתו אף בזמן שהבעל חייב במזונות אשתו, אין הוא חייב לזון את בניו אלא מדרבנן בעלמא ומתקנת אושא.

הטעם לתקנת אושא

בעיקר הטעם לתקנת אושא, כתב בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ה סי' קסה), שהקטנים אין להם דעת לחזר אחר מזון, ואם לא ידאג האב לכלכלתם עלולים הם לגווע ח"ו ברעב, ומשום כך תיקנו חכמים שיהיו ניזונים משל אב עד שיגדלו ויעמדו ברשות עצמם. על פי ביאורו זה נקט שם בפשיטות, דלדעת הסוברים שחיוב מזונות הבנים הוא מתקנת אושא, בנים שיש להם נכסים ויכולים ליזון משלהם, האב פטור מלפרנסם. אולם, לסברת הר"ן שחיוב מזונות הבנים הוא פרט בחיוב מזונות האם, חייב האב לזונם אף בכהאי גוונא, דכיון שנשתעבד לכך מתנאי כתובה אין חיוב זה פוקע ממנו אף שיש להם נכסים [וכפי שחייב הוא לזון את אשתו אף שיש לה נכסים משלה]. וראה להלן [דין ג] שנחלקו בכך ראשונים, אם קטנים שיש להם נכסים חייב האב לפרנסם משלו.

אכן, לולי דבריו היה נראה לומר, דכיון שבדרך כלל קטנים שאינם בני שש שנים אינם יכולים לדאוג למזונותיהם בעצמם, לא חילקו חכמים בתקנתם, ובכל גוונא חייבו את האב לדאוג לפרנסתם משלו, ולא נתנו דבריהם לשיעורין. וכבר ציינו לעיל בסמוך מדברי האבני מילואים שחלק על הדברי מלכיאל, וכתב להדיא, שאף לדעת הסוברים שחיוב מזונות הבנים הוא מתקנת אושא, חייב האב לזון את בניו אף כשיש להם נכסים אחרים, וצ"ע בזה.

המורם מן האמור

העולה מן הדברים, דדעת רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים שחיוב מזונות הבנים הוא מתקנת אושא, ודלא כהר"ן דס"ל שחיוב זה הוא מכלל מזונות האשה.

[4] כ"כ הרי"ף (כ ע"א מדפי הרי"ף), והרא"ש (פ"ד סי' כח). וכן הכריעו להלכה גדולי האחרונים, עי' בית מאיר (סי' עא סעי' א), אבני משפט (ס"ק א), ושו"ת דברי מלכיאל (ח"ה סי' קסה), וראה עוד לעיל מה שנתבאר בדברי הראשונים בזה.

במשנה למלך (הל' אישות פי"ב הל' יד) הוסיף עוד, דאף הר"ן שסבר שחיוב מזונות הבנים הוא חלק מדין מזונות האם, לא הכריע בזה להדיא לקולא, וכפי שכתב בתוך דבריו שלא מצא לשום אחד מן הראשונים דס"ל הכי. ומשום כך נראה פשוט לדינא, שאין לפטור את האב מלספק לבניו את מזונותיהם לאחר מות אמם, וכ"כ בשו"ת מהר"ם לובלין (סי' עט).

כמו כן כתב בס' חינא וחסדא (ח"ג דף מה), דכיון שלדעת הפוסקים האב חייב במזונות בניו אף כשאינו חייב במזונות אמם, ואף הר"ן לא הכריע בדבר לקולא, אין האב רשאי למנוע עצמו מתשלום המזונות בטענת "קים לי" כדעת הפוטרים.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל