בספר חרדים אנו מוצאים חידוש חשוב במצוות ברכת הכהנים. כלשונו: "לברך כהן את ישראל, שנאמר כה תברכו את בני ישראל (במדבר ו, כג). וישראל העומדים פנים כנגד פני הכהנים בשתיקה, ומכונים לבם לקבל ברכתם כדבר ה', הם נמי בכלל המצוה" (פרק יב, סעיף יח). דבריו הובאו בקצרה בביאור הלכה (ריש סימן קכח).
בספר חרדים מבואר אפוא שגם מי שאינו כהן משתתף במצוות הכהנים של ברכת כהנים – אך הוא לא מגדיר את הכוונה במצוות הציבור, וגם המשנה ברורה לא הוסיף על דבריו מאומה. יש אפוא לעיין בגדר מצוות ישראל בתור חלק מברכת כהנים.
בפרט, יש לעיין בשאלה אם מתוך דברי החרדים יתחייב ישראל לדאוג לכך שיתברך על-ידי כהנים, כגון באופן שבמניין שלו לא היה שום כהן שיעלה לדוכן – האם חייב לבוא למניין אחר בשביל לשמוע את ברכת הכהן, או שמא יש גדר אחר למצווה זו? כן, האם על מי שמתפלל את תפילה העמידה להפסיד באמצע תפילתו כדי לכוון לברכת הכהנים? והאם כהנים מברכים גם כשאין מי שישמע את ברכתם?
בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.
מצווה עצמאית או מצוות הכהן
בשו"ת מהר"י אסאד (או"ח סימן מו) כתב שכל מצוות ישראל בברכת הכהנים אינו אלא לסייע לכהן לקיים את מצוותו. התורה מחייבת את הכהנים לברך את העם: "דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם" (במדבר ו, כג) – ואולם, הברכה קיימת רק במקום שהיא ניתנת לעם, ולכן העם מסייע לכהנים לקיים את מצוותם.
דוגמה לדבר מצאנו בר"ן (קידושין, תחילת פרק שני) שכתב כי למרות שנשים פטורות ממצוות פרו ורבו, לעולם יש עליהן מצווה לסייע לבעליהן בקיום המצווה המוטלת עליו. מטעם זה אמרו גם לעניין נשים כי "מצווה בה (להתקדש) יותר מבשלוחה": חל עליה מצווה להתחתן, כדי (בין היתר) שתצטרף למצוות בעלה של פרו ורבו. על דרך זו יש לומר במצוות הציבור בברכת כהנים: מצוות הציבור היא להצטרף למצוות הכהנים.
לפי דרך זו עולה שאין מצווה מסוימת על הציבור "להתברך", אלא שמצווה עליו לסייע לכהן בברכת העם. כן יש לדייק קצת בדברי החרדים, שכתב "וישראל העומדים פנים כנגד פני הכהנים בשתיקה, ומכונים לבם לקבל ברכתם כדבר ה', הם נמי בכלל המצוה". מלשונו, לפיה מי שעומד פנים כנגד פנים ומקבל את ברכת הכהן הרי הוא "בכלל המצוה", משמע שאין כאן מצווה בפני עצמה, אלא שהישראלים מצטרפים למצוות הכהנים.
מאידך, בשו"ת חתם סופר (או"ח סימן כב) מבואר שיש מצווה עצמאית על ישראל להתברך. בגמרא (ראש השנה כח, ב) מבואר שכהן שמוסיף על הברכות עובר על איסור בל תוסיף. על כך מקשה הגמרא שהרי בשעה שמוסיף ברכה כבר סיים את מצוותו, ולמה עובר על בל תוסיף במה שמוסיף ברכה נוספת? על כך מתרצת הגמרא: "שאני הכא כיון דאלו מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך כוליה יומא זמניה" – משום שאילו יזדמן לו ציבור נוסף, יחול עליו חובה לברכו. בגלל אפשרות זו, נמצא שגם אחר סיום הברכות עדיין לא סיים הכהן את מצוותו, ועובר על "בל תוסיף" במה שמוסיף ברכה מלבו.
בדברי הגמרא מבואר אפוא שכהן שמזדמן לו ציבור נוסף, חייב לברכם. ניתן לבאר כי סיבת הדבר היא משום חיובו של כהן: כל פעם שמזדמן לכהן ציבור חדש, חל עליו המצווה לברכו. אולם, החתם סופר לא הבין כן, וביאר את דברי שלמרות שהכהן כבר קיים את מצוותו, עליו מצווה עדיין להוציא את הציבור ידי חובתו להתברך מכהן.
יש להביא קצת סמך לדברי מדברי הראב"ד (סוף פירוש למס' תמיד) שכתב שמי שאשתו נדה לא ישא את כפיו, "ואינו יכול להוציא את הרבים ידי חובתן" (אך ייתכן שכוונתו שאין הכהן מוציא כהנים אחרים ידי חובתם).
עם שבשדות ודין עניית "אמן"
לדברי החתם סופר, עולה אפוא שיש לישראלים מצווה בפני עצמה של להתברך על-ידי כהנים. מנגד, לפי מהר"י אסאד מצוות העם הוא להצטרף למצוות הכהנים, ואין על העם מצווה בפני עצמה.
על שתי הדעות יש להעיר מדברי הגמרא במסכת סוטה (לח, ב): "א"ר שמלאי: בית הכנסת שכולה כהנים כולן עולין לדוכן. למי מברכין? אמר ר' זירא: לאחיהם שבשדות. איני? והתני אבא בריה דרב מנימין בר חייא: עם שאחורי כהנים אינן בכלל ברכה? לא קשיא: הא דאניסי, הא דלא אניס". מבואר בדברי הגמרא שגם כשאין שום ישראל נוכח בבית הכנסת, עדיין מברכים הכהנים את ה"עם שבשדות".
לדעת מהר"י אסאד יש להקשות שהרי אין לכהן צורך בישראל לתחולת הברכה, שכן הברכה חלה אף ללא השתתפות ישראל על העם שבשדות, ואיך אפוא העם מצטרף לברכת הכהנים? כן קשה לדעת החתם סופר: למה יש מצווה על העם להתברך מהכהנים, אם גם כאשר נמצא אדם בשדות חלה עליו הברכה?
צריך לומר לפי דברי ספר חרדים שיש שני סוגים של ברכה: סוג מעולה ועדיף הוא ברכה ישירה בנוכחות הכהנים, וסוג פחות יותר של ברכה לעם שבשדות. לפי החתם סופר, יש אפוא מצווה להתברך בסוג הברכה המעולה יותר. כאשר אדם יכול להיות נוכח, והוא בוחר שלא להיכנס לבית הכנסת, הוא אף מפקיע את עצמו מן הברכה, ואינו בכלל "עם שבשדות" (כן נפסק בשולחן ערוך, אורח חיים קכח, כד). כן, לפי מהר"י אסאד, צריך לומר שיש להשתתף במצוות הכהנים ביצירת ברכה מעולה זו.
המתפלל אם יפסיק לשמוע ברכה כהנים
נחלקו הפוסקים במי שעומד בתפילת העמידה, והגיע הזמן של ברכת כהנים: האם עליו להפסיק כדי לשמוע את הברכות, או שיש לו להתפלל כדרכו? דעת שו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סימן כא, אות ב) שיש להפסיק את התפילה ולכוון לבו לברכת הכהנים, ורק לאחר סיום הברכה ישוב לתפילתו כמקודם. כן דעת שו"ת שבט הלוי (ח"ג סימן טו), וכן מבואר בספר דינים והנהגות החזו"א שכך נהג החזו"א (כן גם פסק שו"ת אז נדברו חלק יב, סימן כח). מנגד, הגרי"ש אלישיב זצ"ל פסק שיש לו להמשיך תפילתו כדרכו, שכן לא גרע מעם שבשדות שאף הם בכלל הברכה, ואף מתפלל נחשב ל"אנוס" ויש לו להמשיך את תפילתו כדרכו.
יש מקום לתלות את דברי הפוסקים בשני הצדדים במחלוקת בין החתם סופר לבין מהר"י אסאד בהגדרת מצוות העם להצטרף לכהנים. ניתן לומר שלדעת החתם סופר, חובת ישראל להתברך היא חובה עצמאית, וכיון שמתפלל יש לומר שפטור מחובתו העצמאית, ממילא יש לו להמשיך את תפילתו כדרכו. מנגד, לדעת מהר"י אסאד מצוות ישראל הוא להצטרף לברכת הכהן, וכיון שפתחו הכהנים בברכתם הרי שבעל כורחו נעשה המתפלל חלק מאותה הברכה, ועל-כן מוטלת עליו החובה לכוון את לבו לקבל את הברכה.
אך בשו"ת יביע אומר (חלק ז, סימן יב), לאחר שהביא כמה דעות המצדדות בכל אחד מהצדדים, כתב בדיוק היפך הדברים: לדעת החתם סופר מדובר בחובה עצמאית, וכיון שכן על המתפלל להפסיק את תפילתו כדי לקיים את חובתו להתברך על-ידי הכהנים. מנגד, לדעת מהר"י אסאד מדובר במצווה להצטרף לברכתם של הכהנים, ולא במצווה עצמאית, ולכן אין חיוב להפסיק ולכוון לברכת הכהנים, אלא יש לאדם להמשיך את תפילתו כדרכו.
להלכה נראה שהמנהג הוא כדרך מהר"י אסאד, שאין מצווה עצמאית על ישראל להתברך על-ידי כהנים. למשל, בחו"ל לא נהגו לעלות לדוכן לפי מנהג אשכנז, ולא מצאנו שילכו אשכנזים מדקדקים במצוות לבתי כנסת ספרדיים בשביל להתברך. כיון שאין כהן המברך בבית הכנסת (האשכנזי), אין מצווה על העם ללכת להתברך (בבית כנסת ספרדי). גם בשו"ת יביע אומר (שם) כתב שניתן לסמוך על דעה זו, מה עוד שדברי ספר חרדים עצמם אינם מוסכמים (אך יש שהחמירו לדאוג להתברך על-ידי הכהנים).
עם זאת, בשאלה אם יש להפסיק בתפילה כדי לשמוע את ברכת הכהנים, רוב הפוסקים הסכימו שיש להפסיק ולשמוע את ברכת הכהנים, כיון שמדובר בטרחה מעטה ואין בכך הפסד.
