לימוד תורה: שתהיו עמלים בתורה

הרב יהושע פפר
כ"ה אייר ה'תשע"ח

 

על המילים הראשונות של פרשת השבוע, “אם בחוקתי תלכו”, מפרש רש”י בשם חז”ל: “אם בחוקתי תלכו – שתהיו עמלים בתורה”.

בהתקרבנו, יום אחר יום, לחג השבועות, ננצל את ההזדמנות לדון בפן מסוים של לימוד התורה: עד היכן מגיעה חובת עמל התורה, ולאיזה מטרה יש לשאוף בעמלו.

עד כמה היא חובת לימוד תורה? האם הדגש העיקרי הוא על זמן הלימוד (כמה שיותר) או על איכות הלימוד (הידע הנרכש)? כיצד ראוי לחלק את זמן הלימוד? ועד היכן היא החובה לזכור את הלימוד? בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

חובת תלמוד תורה

בעיקר חובת האדם לתלמוד תורה, מוצאים אנו בגמרא אמרה מפתיעה בתוכנה (מנחות צט, ב): “אמר רבי אמי: מדבריו של ר’ יוסי נלמד: אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית, ופרק אחד ערבית, קיים מצות ‘לא ימוש (את) ספר התורה הזה מפיך [והגית בו יומם ולילה]’. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית, קיים ‘לא ימוש'”.

בהמשך דברי הגמרא מתגלים שני פירושים מנוגדים בתכלית, המובילים למחלוקת בדבר פרסום האמרה. לפי דעה אחת בגמרא, מבואר ש”דבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ”. כלומר, אין לפרסם את האמרה התלמודית בפני עמי הארץ, שכן הדבר עלול להביא לידי רפיון בחינוך הבנים לתלמוד תורה. לדעת רבא, ההיפך הוא נכון: “ורבא אמר: מצוה לאומרו בפני עמי הארץ”, וזאת בשל העידוד שבדברי התנאים: אם כה גדולה היא קבלת שכר על קריאת שמע בלבד, קל וחומר במי שעוסק בתורה כל היום (רש”י).

עם זאת, יש לתמוה על עיקר דברי חז”ל: האם אכן אדם מקיים את חובת תלמוד תורה באמירת קריאת שמע פעמיים בכל יום?

רוב הראשונים עונים על שאלה זו בשלילה. הר”ן (נדרים ח, ב) מפרש שאם כי די בקריאת שמע שחרית וערבית כדי לקיים את חובת “והגית בו יומם ולילה” (יהושע א, ח), שהיא חובה מדברי נביאים, לא די בכך כדי לקיים את חובת תלמוד תורה הכללית. בנוגע לחובה זו, אמרו חז”ל שצריך אדם ללמוד תורה עד ש”יהיו הדברים מחודדים בפיך”. כדי להגיע לדרגה זו, נצרכת השקעה רצינית ומתמידה בלימוד התורה.

כן, התוספות כתבו (ברכות יא, ב) שמדברי הפסוק למדנו על חובה תמידית של תלמוד תורה, בכל רגעי היממה: “והגית בו יומם ולילה”.

לכאורה, הרמ”א (יו”ד סימן רמו, ס”א) אימץ את הגישה האחרונה וכתב שאין לסמוך על דעה זו (שמקיים אדם חובת תלמוד תורה בקריאת שמע שחרית וערבית) אלא בשעת הדחק. בנסיבות רגילות, על האדם למלא את יומו בלימוד תורה בהתמדה, הכל כפי יכולתו. דעה דומה נאמרה מפי ראשונים ופוסקים רבים (ראה ריטב”א, שם; סמ”ג, מצוות עשה יב; אולם, ראה רדב”ז, ח”ג, סימן תטז).

כימות לימוד תורה

לא נאמרה מידה, ולא ניתן שיעור בחובת תלמוד תורה. משך הזמן הנדרש מכל יהודי משתנה מאדם לאדם לפי הנסיבות. העיקרון הוא, כפי שביארו כמה מפרשים (ראה משנה ברורה, סימן קנה, ס”ק ד), שחייב אדם ללמוד תורה בכל זמנו “הפנוי”. היטיב לבאר זאת רבי אלחנן וסרמן הי”ד (קובץ שיעורים, ח”ב, סימן יא), כשהוא מסביר שכשאדם עסוק בפרנסתו, לא חלה עליו חובת תלמוד תורה: החובה ללמוד תורה חלה רק בזמן שאינו נמצא בעבודה.

נחלקו הפוסקים בשאלת העיסוק בפרנסה מעבר לצרכי האדם הבסיסיים: האם על האדם לעבוד כשיעור המינימום בלבד, ולהשקיע את שאר זמנו בתלמוד תורה, או שמא רשאי האדם לעבוד כפי רצונו, ואת הזמן שאינו עובד יקדיש ללימוד תורה? תנאי השוק המודרני מקשים על האופציה הראשונה, וכבר דננו בנושא בהזדמנות אחרת (ראה כאן).

יחד עם זאת, לפי כל הפוסקים קיימת חובה בסיסית ללמוד תורה ב”זמן הפנוי” (ראה שולחן ערוך הרב, הלכות תלמוד תורה ג, ו). גם אנשי עסקים שמשקיעים את רוב רובה של היממה בעסקי הפרנסה, חייבים  לקבוע עיתים לתורה – להציב  זמנים קבועים ביום ללימוד התורה.

חלוקת הזמן של לימוד תורה

לאחר שביררנו את החובה הבסיסית של תלמוד ועמל התורה, נותרה לנו השאלה: מכל חלקי התורה, לאיזה חלקי מחלקי התורה תינתן עדיפות בחלוקת הזמן הקצוב ללימוד תורה?

הגמרא (קידושין ל, ב) קובעת עצה בסיסית בעניין זה: “אמר רב ספרא משום ר’ יהושע בן חנניא: מאי דכתיב, ‘ושננתם לבניך’ – אל תקרי ושננתם, אלא ושלשתם. לעולם ישלש אדם שנותיו: שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד. מי יודע כמה חיי? לא צריכא, ליומי”.

לפי דברי הגמרא, על האדם לחלק את זמנו לשלשה חלקים. השליש הראשון צריך להיות מוקדש ללימוד המקרא, פסוקי התורה ומפרשיהם. את השליש השני יש להקדיש ללימוד ‘משנה’ בה גלומים עיקרי הוראת ההלכה. כיום, ניתן לכלול בחלק זה גם את לימוד שאר דברי הפוסקים לדורותיהם, כגון פסיקת הרמב”ם וה’שולחן ערוך’. את השליש האחרון יש להקדיש ל’תלמוד’, כלומר, עיסוק בהבנת הלכות המשנה, והעמקה ברציונאליים המהווים בסיס אליהן. לדעת שולחן ערוך הרב (תלמוד תורה ב, א), יש לקיים חלק זה של לימוד התורה על-ידי לימוד הגמרא עצמה עם פירוש הרא”ש, או בלימוד הטור ובית יוסף.

אם כי הרמב”ם מצטט להלכה את דברי הגמרא כפשוטם, הר”ן (ע”ז דף ה, ב מדפי הרי”ף) כותב שאין כוונת חז”ל שישלש האדם את זמנו כפשוטו, לחלקים שווים. אלא, מלכתחילה עדיף לאדם להשקיע יותר זמן בלימוד ההלכה מאשר בלימוד המקרא, ועוד יותר זמן בניתוח תלמודי. חז”ל רצו להדגיש שאל לו לאדם להזניח שום חלק מחלקי התורה, ואף לא להשוותם זה לזה.

בנוסף לזאת, לדעת רבינו תם, מי שעוסק בתלמוד בלבד מקיים את חובת הלימוד של כל חלקי התורה. זאת משום שהתלמוד כולל בתוכו מקרא, משנה, וכמובן תלמוד. ברמ”א נקבע (יו”ד סימן רמו, ה, וראה ש”ך, שם) שמותר לנהוג כדעת רבנו תם. לדעת רוב שאר הפוסקים על האדם להקדיש זמן אף ללימוד נפרד של תנ”ך וספרי ההלכה (ראה רמב”ם, הלכות תלמוד תורה, א, יא; שולחן ערוך, יו”ד סימן רמו, ה; ב”ח, שם; שולחן ערוך הרב, שם, ב, ב).

בנוסף על הנ”ל, ראוי לציין שמי שזמנו מוגבל, אין לו ללמוד תלמוד לבד, אלא יש לו להתמקד גם בספרי הלכה, כך שידע את הדרך לילך בה, ואת המעשה אשר יעשה. עניין זה נוגע בפרט למי שעוסק במשך רוב שעות היום לפרנסתו, ונותר לו זמן קצוב ללימוד, שיש לו להתרכז, לפחות בחלק מהזמן, בלימוד הלכות שכיחות (משנה ברורה, סימן קנה, ס”ק ג).

החיוב לזכור את תלמודו

היבט חשוב של חובת לימוד התורה הוא מטרת ותכלית הלימוד. מטרת לימוד תורה היא לדעת ולזכור את התורה. אמנם הבנת העניינים חשובה לא פחות, וללא הבנה עצם הלימוד נפגם, אך המטרה הכללית היא לדעת ולזכור את התורה הנלמדת.

מטעם זה, אמרו חז”ל (קידושין ל, א): “תנו רבנן: ‘ושננתם’, שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך – שאם ישאל לך אדם דבר, אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד, שנאמר אמור לחכמה אחותי את וגו'”. כלומר, ישנה חובה לזכור ולדעת את התורה, כדי שיוכל האדם לקיים את מצוותיה, ואף ללמדה לאחרים.

יתירה מזאת, מי שמתרשל בלימודו, ואינו חוזר ומשנן את תלמודו, וכתוצאה מכך שוכח את מה שלמד, עובר על איסור תורה: “רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים” (דברים ד, ט; מנחות צט, ב). בנוסף לכך, מובא באבות (פרק ג, משנה ח) עונש חמור למי ששוכח אפילו דבר אחד מתלמודו, וזאת בתנאי שהתרשל, כאמור, בלימודו.

ברוח דומה, נאמרו בגמרא דברים חמורים על הלומד ושוכח את תלמודו (סנהדרין צט, א): “רבי יהושע בן קרחה אומר: כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה, דומה לאדם שזורע ואינו קוצר; רבי יהושע אומר: כל הלומד תורה ומשכחה, דומה לאשה שיולדת וקוברת”.

בטרם עוברים ללימוד של נושא חדש, חובה בראש ובראשונה לחזור על מה שנלמד כבר, ובכך לוודא שהנלמד לא ילך לאיבוד.

כמות מול איכות

לעתים קרובות, אדם נקלע בתוך תלמודו להתלבטות: איכות או כמות?

מצד אחד, אדם יכול לישון פחות שעות בלילה, ולהרבות בלימוד התורה. מנגד, חסר בשעות שינה עלול להזיק לאיכות הלימוד, ולפגום ביכולת לספוג את  שלמד. שאלה דומה נשאלת במי שיכול לנסוע לשיעור תורה, שם ילמד באיכות גבוהה יותר, אך בכך ‘יבזבז’ את זמנו בנסיעות. לאיזה שיקול ניתן משקל כבד יותר: כמות, או איכות?

התשובה לשאלות הללו נלמדת מדברי ה’שולחן ערוך הרב’  בהלכות תלמוד תורה (פרק ג, קונטרס אחרון א), שם חילק בין מצוות תלמוד תורה, למצוות ידיעת התורה. כפי שביאר שם, שתי המצוות הינן חיובים על האדם, אך מצוות ידיעת התורה גוברת על מצוות לימוד התורה במעלתה וחשיבותה. עמדה דומה ננקטת על-ידי הרב ישראל סלנטר (אור ישראל, מכתב כז).

מכיוון שניתנה עדיפות לידיעת התורה על-פני לימודה, יש להכריע את הדילמות הנ”ל לאור מבחן התוצאה. כדאי להקריב זמן של לימוד תורה למען איכות הלימוד, משום שבכך האדם יפיק את המירב מן הלימוד –ידיעתו בתורה תהיה מושלמת יותר. לכן, מומלץ לישון יותר שעות ביממה כדי להבטיח צלילות הדעת. כך לימוד התורה יהיה יעיל ויניב תוצאות רצויות.

ברוח זו ניתן להבין את דברי הט”ז (אבן העזר, סימן כה, א), שכתב דברים מופלאים בנוגע לשאלה זו. מתחילה הסביר את החשיבות של שמירת הגוף במסגרת של עבודת ה’: “ודכוותיה מצינו שכתב הרמב”ם על פסוק ‘בכל דרכיך דעהו’, דהיינו מי שאוכל ושותה ומעדן נפשו כדי שיהיה ברי וחזק לעבודת השי”ת, יש לו שכר כמו שמתענה”.

כמשל וראיה לדברים, מציין הט”ז את נושא השינה: “ודברים אלו אסמכתיה אקרא: ‘שוא לכם משכימי קום [מאחרי שבת אכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שנא]’ (תהילים קכז, ב), דהיינו שיש תלמידי חכמים מנדדין שינה מעיניהם ועוסקים בתורה הרבה, ויש תלמידי חכמים שישנים הרבה כדי שיהיה להם כח החזק וזריזות לב לעסוק בתורה. ובאמת יכול ללמוד בשעה א’ מה שזה מצטער ועוסק בשני שעות, ובודאי שניהם יש להם שכר בשוה. על כן אמר שוא לכם, דהיינו בחנם לכם שאתם מצטערים ומשכימים בבוקר ומאחרי שבת בלילה, וממעטים שנתם – זה בחנם, כי כן יתן ה’ לידידו שינה, דהיינו מי שישן הרבה כדי שיחזק מוחו בתורה, נותן לו הקב”ה חלקו בתורה כמו אותו שממעט בשינה ומצטער עצמו, כי הכל הולך אחר המחשבה”.

עמל התורה, אפוא, הוא עניין של איכות, ולא עניין של כמות.

מצווה ללא גבולות

ייחודי ביותר הוא לימוד התורה בכך שאין לו סוף. יהודי לעולם אינו מסיים את לימוד התורה, משום שאין לה סוף.

ייחודיות התורה מתבטאת באופן נוסף. אין מטרת לימודה רק על מנת לדעת איך להתנהג בעולם – עצם העיסוק בתורה נחשב למצווה נעלה. במעשה של לימוד תורה, האדם עוסק בדבר ה’, ומתחבר עם בורא העולם במידה העולה על שאר מצוות התורה (ראה נפש החיים, שער ד; דרך ה’, חלק א, פרק ד, אות ט). הב”ח (אורח חיים מז) כותב אפוא שזוהי גם הכוונה הראויה בלימוד התורה – לדבוק ולהתחבר עם הקב”ה, והוא אף מזכיר שהעדר כוונה זו הביא לידי חורבן בית המקדש.

מכאן שבניגוד למצוות אחרות, לימוד תורה אינו מוגבל לזמן מסוים, לאנשים מסוימים, או למקומות מסוימים. הוא נוגע בכל מקום, בכל זמן, ולכל אדם.

על כך כותב הרמב”ם (הלכות תלמוד תורה, פרק א, הלכה י): “עד אימתי חייב ללמוד תורה – עד יום מותו, שנאמר: ‘ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך’. וכל זמן שלא יעסוק בלימוד, הוא שוכח”. הרמב”ם כותב עוד (שם, ח): “כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני, בין עשיר, בין שלם בגופו, בין בעל יסורין, בין בחור, בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו – אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה, ומחזר על הפתחים, ואפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: ‘והגית בו יומם ולילה'”.

“עתה באתי”

לימוד דומה למדנו במלחמת בני ישראל ביריחו. הפסוק מספר (יהושע ה, יג-יד): “ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו, וירא, והנה איש עמד לנגדו, וחרבו שלופה בידו. וילך יהושע אליו, ויאמר לו: הלנו אתה אם לצרינו. ויאמר: לא. כי אני שר צבא ה’, עתה באתי”.

הגמרא מרחיבה בדו-שיח שהתקיים בין מלאך ה’ לבין יהושע (מגילה ג, א): “אמר לו: ‘אמש בטלתם תמיד של בין הערבים, ועכשיו בטלתם תלמוד תורה’. אמר לו: ‘על איזה מהן באת’? אמר לו: ‘עתה באתי’. מיד, וילן יהושע בלילה ההוא – בתוך העמק. אמר רבי יוחנן: מלמד שלן בעומקה של הלכה”.

למרות שהיו בעיצומה של מלחמה קשה מול אנשי יריחו, נתבע יהושע ועם ישראל כולו על ביטול תורה. בשעות הערב, לאחר יום מתיש של מלחמה, נדרש מהם לעסוק בתורה – עד כדי כך שהימנעות יהושע מעסק התורה גרר את שליחת מלאך ה’ עם חרב שלוחה.

התורה הינה זכות נפלאה מחד, אך אחריות כבדה מאידך. בהתקרבנו לחג השבועות, יום מתן תורה, עלינו לשמוח בזכות, ולהכין את עצמנו נכונה, בגוף ובנפש, למילוי החובה וקבלת האחריות.

תגובה אחת

  • מאת יפה כהן:

    בס”ד. אחרי כל האמור, ביחס בין כמות ואיכות, לשקדנות ולהעמקה וכו’, עדיין עיקר חסר מהספר.
    יש “עוסקים בתורה”, ויש “עמלים בתורה”. במה שונה הגדרת ה”עמל” מהגדרת ה”עוסק” ?
    הפסוק באיוב אומר ש”אדם לעמל יולד”. דהיינו שה”עמל” הוא מושג העומד בפני עצמו . הוא לא קשור לתורה , לעם, למקום ולזמן . הוא מושג שיש להבין את תוכנו , והוא שייך לכל מין האדם באשר הוא.
    רבי נחוניא בן הקנה הי’ה אומר ביציאתו מבית המדרש : מודה אני לפניך ה’ אלהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות שאני משכים והם משכימים אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים אני עמל והם עמלים אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר . ( מסכת ברכות כח/ב )

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים