"כי תמכור ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו" (ויקרא כה, יד). בפסוק זה קובעת התורה את האיסור העקרוני של הונאה במסחר. לאחר שלשה פסוקים, חוזר הכתוב ומצווה: "ולא תונו איש את עמיתו". מכאן מבססים חכמים (בבא מציעא נח, ב) שיש שני סוגים של הונאה: האחד עסוק במסחר, אך השני דווקא בדיבור.
הכוונה היא שאסור לאדם לגרום לחברו כל כאב נפשי, הן בדיבור, הן בכתב, והן בכל דרך אחרת. העושה כן עובר על איסור תורה שאינו פחות חמור מהונאה ותרמית בממונות.
יתרה-מזו, הגמרא קובעת שחמורה היא איסור אונאת דברים אפילו מאונאת ממון, וזאת מפני כמה סיבות (המובאות בשם תנאים שונים): (1) אונאת דברים מכוונת נגד האדם עצמו, ואילו אונאת ממון מכוונת נגד ממונו ולא נגד גופו; (2) הפסוק מזכיר את יראת ה' דווקא בהקשר של אונאת דברים (ולא באונאת ממון), כך שהאיסור מקבל חומרה יתירה; (3) בניגוד לעוולות ממוניות, שניתן לתקנן על-ידי תשלום הכסף, לכאב הנפשי של אונאת דברים אין תקנה.
בהמשך הדברים נדון בגדרי איסור אונאת דברים ובהלכותיו. האם בית דין מעניש על האיסור? על איזה אנשים הכתוב מקפיד במיוחד במסגרת איסור זה? האם מותר להעליב את הזולת כתגובה להתקפה מילולית? בשאלות אלו, ועוד, נעסוק במאמר הנוכחי.
העונש על אונאת דברים
גרימת כאב ופגיעה לאדם על-ידי דיבור, כתיבה או תקשורת פוגענית אחרת מהווה כאמור איסור תורה. כן עולה מדברי הגמרא המובאים מעלה, והדברים נפסקו להלכה בדברי הרמב"ם והשולחן ערוך (חושן משפט רכח, א).
כבר הזכרנו הבדל אחד הונאה בדיבור לבין הונאה ממונית, שכן במקרה של עוול ממוני ניתן להשיב את הכסף, ואילו במקרה של עוול רגשי אין אפשרות של תיקון הכאב.
הבחנה זו מעלה השלכה מעשית חשובה בנוגע לעונש בית דין על איסור זה. המהר"ם (פראג, תתקפה) כותב שכיון שמדובר באיסור דאורייתא, ומאחר שאין אפשרות לתקן את העוולה, הרי שהעובר חייב מלקות כדין שאר איסורי תורה. ה'מרדכי' (בבא מציעא שו) אף הוא מזכיר שהאיסור גורר עונש מלקות.
ה'בית יוסף' (חו"מ סימן א) מקשה על הנחה זו: איך ייתכן שאיסור אונאת דברים, שמתבצע על-ידי דיבור ולא על-ידי מעשה קונקרטי, יישא עונש מלקות? הרי למדנו בכל מקום ש"לאו שאין בו מעשה, אין לוקין עליו"? ואמנם, ב'ספר החינוך' (מצוות שלח) קבע שאין מלקות על איסור אונאת דברים, מפני שאין בו מעשה.
ה'בית יוסף' מציע שכוונת ה'מרדכי' הוא לא למלקות של תורה, אלא ל'מכת מרדות' – מלקות דרבנן ולא של תורה. אולם, מתוך דברי מהר"ם משמע שמדובר על עונש של תורה, ולא בעונש מדרבנן.
פתרון אפשרי לשאלה זו הוא שאיסור אונאת דברים נחשב כחלק מאיסור אונאת ממון. כיון שבנוגע לאיסור הונאה בממון הרי שיש מעשה קונקרטי, ואילו הדמים לא היו ניתנים להשבה היה העובר לוקה עליו, ממילא גם באיסור אונאת דברים יש עונש מלקות. ביאור זה מתאים לשיטת ה'מגיד משנה' (שכירות יג, ב) שכותב שבמקום שאיסור יכול לכלול מעשה קונקרטי, חייב העובר עליו עונש בית דין גם אם עבר על עבירה בלי לבצע שום מעשה.
מנגד, לדעת ה'חינוך' יש לפרש שאין קשר בין איסור אונאת דברים לבין איסור אונאת ממון, ואכן בעקבות הרמב"ם (לא תעשה רנא) מונה ה'חינוך' את איסור אונאת דברים כאיסור בפני עצמו.
מטעם זה, אין לחייב את העובר על אונאת דברים בעונש בית דין, כי אין בכלל הלאו שום איסור של ממון. בנוסף, לדעת ה'חינוך' במקום שהאיסור הספציפי נעבר ללא מעשה קונקרטי, אין לנו לחייב עונש בית דין גם במקום שאפשר לעבור על-ידי מעשה (שלא כדעת ה'מגיד משנה' הנ"ל), ולכן ברור שאין לחייב מלקות על איסור אונאת דברים שנעשה בדיבור בלבד.
דוגמאות לאונאת דברים
איזה סוגים של דיבור ושל מעשים נכללים באיסור אונאת דברים?
הכלל הוא שכל דיבור או מעשה שגורמים בושה, כאב, כעס, ורגשות שליליים נוספים, ייכלל בתוך המסגרת של אונאת דברים. כן עולה מדברי כמה פוסקים שמזכירים אפשרויות אלו בהגדרת האיסור. אמנם התחושה השכיחה ביותר שמוזכרת בהקשר לאיסור הוא ביוש רש"י ואחרים (עי' רש"י, בבא מציעא נט; חינוך שלח; שערי תשובה ב, כד) מזכירים את הצער, ואילו הרמב"ם (ל"ת רנא) מזכיר בפרט את הכעס.
המשנה (בבא מציעא נח, ב) נותנת כמה דוגמאות לאיסור אונאת דברים. למשל, "אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים. אם הוא בן גרים, לא יאמר לו: זכור מעשה אבותיך, שנאמר 'וגר לא תונה ולא תלחצנו'". כן נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט רכח, ד).
איסור זה נוגע לכל מצב שבו אדם יצטער להיזכר בעברו. למשל, הגמרא (נט, ב) מלמדת שאם אחד מבני המשפחה נתלה על-ידי המלכות עבור פשע כשלהו, יש להיזהר מלהזכיר את המונח "תלייה", אפילו בהקשר של תליית דגים.
כן, המשנה קובעת ש"לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח". כלומר, אסור לאדם לשאול במחיר של ממכר מסוים, במקום שאין לו שום כוונה לקנות אותו. הלכה זו נפסקה אף היא בשולחן ערוך (חושן משפט רכח, ג), והסיבה לה היא שאלת הקונה קונה, כאשר אין כל כוונה לקנות, גורמת כאב נפשי למוכר, שמצפה למכור את סחורתו במקום שאין שום כוונה לכך. בדרך אחרת קצת, הר"ח מסביר שהמוצר מאבד את ערכו בעיני המוכר, ובכך גופא נגרם לו סבל.
דוגמה זו שכיחה במיוחד במקום שאדם כבר קנה נכס מחנות אחרת, וכעת רוצה לערוך השוואת מחירים כדי לוודא אם הקנייה הייתה מוצלחת אם לאו. כיון שבאופן זה אין כל כוונה לקנות את המוכר, אסור לאדם לשאול אודות מחירו, אלא אם כן יברר מתחילה שאין לו כל רצון לקנות את המוצר, ורק לברר אודות מחירו. ברשת חנויות או בסופרמרקטים האיסור פחות רלוונטי, שכן המוכרים הטיפוסיים אינם בעלי החנות, ואין להם מה להרוויח או להפסיד מן הקנייה.
שאלות טובות (מידי)
לעתים, קל יחסית להימנע ממקרים של אונאת דברים; אך לעתים, העניין עדין ומורכב יותר.
דוגמה לכך היא גרימת ביוש על-ידי שאלת שאלות קשות, שאין המשיב יכול להשיב עליהן. בשולחן ערוך (רכח, ד) מוזכר ציור זו, תוך ציון שיש להיזהר מלגרום לאחר צער או בושה. באותה הדרך כותב ה'ספר חסידים' (שיב) שאין לבעל-הבית לשאול את אורחו שאלות בעניינים תורניים, אלא אם ידוע לו שאורחו יוכל 'לספק את הסחורה'.
גם כשרב מוסר שיעור לקהל שומעים, יש לתלמידים להיזהר שלא לשאול שאלות שעשויות להביך את הרב, ולהיצמד לחומר הנלמד שהרב אמור להבינו ולזכרו על בוריו. כמובן שהלכה זו גמישה ביסודה, ותלויה בנסיבות ספציפיות ובכישרונות האישיים של כל רב ורב.
לעתים, בתור הורים ומורים, עלינו להוכיח אחרים על מעשיהם. למרות הצורך בכך, יש להיזהר מגרימת צער יתר על הצורך, ולכבד את התלמיד או את הילד באופן שגם התוכחה לא תגרום לו ביוש עמוק. הגמרא קובעת שכאשר אדם סובל צרות וכאב, אין ללכת בדרכי של חברי איוב ולהזכירו ש"אין עונש בלא חטא" (ובכך לגרום לו צער על חטאיו).
תגובה להקנטה
שאלה חשובה עולה במקרה של 'תגובה': מה הדין במקום שאדם מוצא את עצמו תחת התקפה מילולית? האם מותר לו להגיב בכמה גינויים ועלבונות משלו, או שמא אין היתר לכך גם כשאדם מותקף?
בנוגע לתקיפה פיזית, הלכה היא שמותר לאדם להכות את המכה, גם במקום שלא נשקפת שום סכנה לחייו (חו"מ תכא, יג): במקום הגנה עצמית אין חובה להתחשב באיסור הכללי של הכאת הזולת (עי' רא"ש, ב"ק פרק ג, סימן יג). כך בנוגע להתקפה מילולית, סביר להניח שאם המילים שיטיח הקרבן לעבר תוקפו יגרמו לו להניח לו, בוודאי שמותר לו לעשות כן כחלק מהגנתו העצמית.
אולם, בדרך כלל ההיפך הוא הנכון, ותגובות מילוליות אינן מסיימות את העימות, אלא דווקא מחריפות אותו. השאלה אפוא היא במקום שניתן להניח שתגובה על משקל התקיפה לא תביא את העימות לסיום, האם מותר למותקף להטיח דברים כלפי תוקפו, או שמא אין לכך שום היתר והעושה כן עובר על איסור אונאת דברים?
אנו מוצאים תשובה לשאלה זו באותה הלכה שדנה בתגובה פיזית, שם הרמ"א לכאורה משווה בין תקיפה פיזית ומילולית. ההלכה המקורית (תכא, יג) קובעת כי "שנים שחבלו זה בזה, אם חבל האחר בחבירו יותר ממה שחבל בו הוא, משלם לו במותר נזק שלם. ודוקא שהתחילו שניהם כאחד, או לאחר שחבל בחבירו חזר גם הוא מיד וחבל בו; אבל אם התחיל האחד, השני פטור, שיש לו רשות לשני לחבול בו כדי להציל עצמו". לכך מוסיף הרמ"א: "וכן הוא לענין גידופים וביושים, המתחיל פורע הקנס".
מכאן נראה שאין על המגיב שום עונש ואיסור, ורק מי שמתחיל בעימות נושא באחריותו.
אולם, בשו"ת ראנ"ח (סימן נ) ביאר שאין לפטור את המגיב לתקיפה מילולית אלא במקום שהוא עושה כן בתור תגובה ספונטאנית הבאה מתוך התחממות רגשית. הלכה היא שבכל הנוגע לנזק מילולי כגון בושה ועלבון, אין המזיק חייב אלא בעושה בכוונה ומודעות, ולא במקום שהקללות נבאו מתוך תגובה ספונטאנית. על דרך זו ביאר בספר 'ים של שלמה' (ב"מ ח, מב).
לפי דרך זו, עולה שאין האדם אחראי על תגובות מילוליות ספונטאניות, אך עדיין אין כל היתר לקלל או להעליב את הזולת – גם אם הוא תוקפו בדברים – מתוך מצב נפשי רגוע ומחושב (והעושה כן יהיה חייב בנזקו).
"המצער את עצמו"
במסגרת הדיון על מי שמעליב את חברו כתגובה לתוקפנות מילולית, ראוי לציין את דבריו הקשים לכאורה של הרמ"א בנוגע למי ש"מצער את עצמו", ואלו דבריו (רכח, א): "ויש אומרים דאין מצווין על אונאת דברים אלא ליראי השם; ומי שמאנה את עצמו מותר להוניהו". מקור ההלכה הוא מדברי ה'נימוקי יוסף' (ב"מ נח) בשם המדרש, ויש במפרשים דיון מקיף בפירוש הדברים.
ה'עיר שושן' (שם) כתב לפרש את ההלכה על-פי היסוד (המוזכר לעיל) שאיסור אונאת דברים אינו חל על מי שאינו בכלל "עמיתך" ("עם שאתך בתורה ומצוות"). אדם שאינו ירא שמים (כפי שמוזכר ברישא של דברי הרמ"א) הרי הוא מצער את עצמו, ואינו בכלל עמיתך.
פירוש זה דחוק לכאורה, כמו שהעיר בסמ"ע (ס"ק ד), שכן עירב ה'עיר שושן' את תחילת דברי הרמ"א עם סוף דבריו, כשבאמת הן שתי הלכות נפרדות.
הסמ"ע מציע פירוש אחר: "אלא נראה לי דרוצה לומר שמזלזל בכבוד עצמו ונפשו, על כזה לא הזהירה התורה, וגם אחרים מותרים להונהו ולזלזל בכבודו. ולכאורה נראה דהטעם הוא משום דאיש כזה אינו ירא שמים… אבל לא נ"ל… אלא נראה דכוונת המדרש הוא כפשוטו כיון דאין דרך בני אדם להונות אדם את עצמו, משום הכי אינו נקרא עמיתך, שאינו מכלל בני הישוב והדרך ארץ".
לפי דברי הסמ"ע, כיון שמי שמאנה את עצמו "אינו מכלל בני הישוב והדרך ארץ" לכן לא נאמר בו איסור אונאת דברים – והוא חידוש רב, שכן להוציא אדם מכלל "עמיתך" רק מפני שהוא אקסצנטרי או 'מוזר' יישא השלכות הלכתיות מרחיקות לכת, לא רק לעניין אונאת דברים אלא אף לעניין לדונו לכף זכות, ולעוד הלכה. לא מצאנו כך בדברי הפוסקים.
עוד על תגובה להקנטה
ב'באר הגולה' מציע ביאור שלישי לדברי הרמ"א, והוא שהמילה 'עצמו' אין משמעה אדם שגורם לעצמו כאב, אלא שגורם לאחרים כאב. ה'נימוקי יוסף' והרמ"א באים ללמדנו לפי דרך זו שמותר להחזיר עלבון תחת עלבון, כאב נפשי תחת כאב: אם אחר מטיח נגדך דברים כואבים, מותר להחזיר לו כגמולו.
הסמ"ע מביא פירוש זה ודוחה אותו, אך הגר"א מסכים לפירוש, ומוסיף לכך את דברי הגמרא (שבת מ, א) שכל העובר איסור דרבנן, "שרי למקרי לי עבריינא" (מותר לקרוא לו עבריין). העבריין המדובר בוודאי עשוי להרגיש את העלבון של תואר "עבריין", אך למרות זאת מותר לקרוא לו בתואר המגונה. הגר"א מזכיר אף את דברי הגמרא במסכת מגילה (כה, ב): "אמר רב אשי: האי מאן דסנאי שומעניה [ששמועותיו רעות] שרי ליה לבזוייה בגימ"ל ושי"ן".
מתוך הלכות אלו, ניתן להסיק שכך הדין אף במי שמגנה ומבזה אחרים תוך עבירה על איסור אונאת דברים: כיון שעבר על האיסור, מותר לצערו בעלבונות וגינויים. בספר 'חפץ חיים' (באר מים חיים פרק א, אות לא) כתב אף הוא (על-פי דברי ה'יראים' סימן קפ) שכך יש לבאר בדברי הרמ"א.
מתוך דרך זו למדנו שאין איסור בהחזרת קללה תחת קללה, עלבון תחת עלבון, ומותר למי שמותקף בתקיפה מילולית להשיב מלחמה שערה ולתקוף את תוקפו בגינויים. אולם, כפי שראינו לעיל, דעת הראנ"ח שמי שמגיב (מתוך קור רוח) ומבזה את תוקפו, חייב בנזקו, והרוצה לקיים שניהם ייזהר שלא יבוא מתוך תגובתו לבייש ולהעליב את זולתו.
לסיכום, בוודאי שיש מעלה גדולה בשתיקת הקרבן, כמו שאמרה הגמרא בשם הברייתא (יומא כג, א): "הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין – עליהן הכתוב אומר: ואהביו כצאת השמש בגברתו". למרות זאת, מי שכן מגיב, אפילו מתוך קור רוח, יש לו על מי לסמוך.
סיכום
חסד, כן נאמר, מתחיל בבית. כן, הזהירות בדיבור שלנו מתחילה אף היא בבית.
ביחס לאשתו של אדם, הגמרא (כתובות נב, ב) מספרת את סיפורו של ר' רחומי, שהיה שוהה במשך כל השנה עם רבו (רבא), והיה חוזר לביתו רק בערב יום הכיפורים. בשנה אחת היה ר' רחומי שקוע בלימודיו בערב יום כיפור, ולא שם את לבו לאיחור השעה. אשתו, שחיכתה קרוב לשנה לחזרתו, התחילה לדאוג, וחשבה לעצמה: "כעת יבוא, כעת יבוא" – אך עדיין ביאת ר' רחומי השתהה. ברגע שהוזילה דמעה על דאגתה, קרס הגג שעליו ישב ר' רחומי, והוא נפל למיתה טראגית.
על אותו משקל, הגמרא מצווה על האדם להיות זהיר במיוחד באונאת אשתו: "אמר רב: לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה" (ב"מ נט, א). גם בשולחן ערוך (רכח, ג) מציין רגישות מיוחדת זו, וב'באר היטב' (שם, ד) מוסיף (על-פי הגמרא) שהקב"ה רואה את דמעותיה ופורע את צערה.
גם ביחס לילדים יש צורך ברגישות מיוחדת. מסופר על ה'חזון איש' שפעם ראה אב גוער בבנו בנוגע לחשש של איסור מוקצה שעבר עליו הילד. ה'חזון איש' הגיב שייתכן שהילד אכן עבר על איסור דרבנן, אבל האב, כיון שהפריז בתוכחתו יתר על המידה, עבר על איסור דאורייתא של אונאת דברים.
על בתינו להיות מרחבים בטוחים שמעניקים תחושה חיובית ותומכת, ונמנעים מפגיעות ועלבונות. כאשר אלו בתינו, נוכל גם להרחיב את טבעם החיובי לקהילותינו, לשכונותינו ולערינו. ברוח של ספירת העומר, הלוואי שננהג זה בזה בכבוד וברגישות, ונחשוב פעמיים שמא בדיבור קל נגרום לזולת כאב וצער.
