יום ל"ג בעומר הוא יום שנהגו לשמוח בו. בפרט, נודע היום בעיקר כיום חג של ארץ ישראל, בו מצוין ל"ג בעומר בתפילות, אירועים, סעודות, ובעיקר – מדורות. אולם, גם בחו"ל מציינים את היום בהימנעות מאמירת תחנון (ראו להלן), ולעתים בחלק מהנ"ל.
במאמר הנוכחי נדון בכמה אופנים שבהם חוגגים את יום ל"ג בעומר, את הטעמים לכך, ואת הנידונים ההלכתיים העולים מתוך הדברים.
יש מקום להוסיף בפתח הדברים שיום ל"ג בעומר עטוף במיסתורין, ואותם תלמידי חכמים הבקיאים ברזי תורה רואים בו כיום מסוגל במיוחד. לענייננו, נתמקד בפנים הגלויים של היום, ונשאים את פניו הנסתרים לאלו המכירים אותם יותר מקרוב.
מיתת תלמידי רבי עקיבא
האירוע העיקרי שמצוין בל"ג בעומר הוא פסיקת מיתתם של תלמידי רבי עקיבא. הגמרא (יבמות סב, ב) מלמדת שכ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא מתו בין פסח לבין עצרת, בימי ספירת העומר. מסורת ביד הראשונים (כפי שמובא במאירי, שם, וכפי שנפסק בשולחן ערוך, אורח חיים תצג, ב) שתלמידי רבי עקיבא פסקו מלמות לאחר ל"ג ימי העומר: "קבלה בידינו מהגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה מיתתם, ונשתיירו חמישה תלמידים וביניהם רשב"י" (דברי המאירי).
בביאור הגר"א (או"ח תצ"ג) מציין למקור השמחה של ל"ג בעומר את דברי הגמרא בסוף מסכת תענית, שקבעו את ט"ו באב כיום טוב משום שבו פסקו למות מתי מדבר. כך, גם כאן נוהגים את יום ל"ג בעומר כיום שמחה, מפני שפסקו התלמידים מלמות.
יש לציין את דעת המהרי"ל, לפיה תלמידי ר"ע מתו לאורך כל התקופה שבין פסח לבין שבועות, אלא שמתוך ימים אלו היו מספר י"ז יום שלא מתו בהם התלמידים. משום כן, אנו מתאבלים על תלמידי ר"ע רק במשך ל"ב יום בתחילת ימי הספירה: "אף על גב דאיתא בגמרא דתלמידי רבי עקיבא מתו מן פסח עד עצרת, מכל מקום עושים ביום ל"ג בעומר יום שמחה, משום דמתו רק בימים שאומרים בהם תחינה בשבעה שבועות בעומר, וכל יום שאין אומרים תחינה לא מתו".
המהרי"ל מחשב כמה ימים בסך הכל אנו אומרים תחנון, והם ל"ב ימים. מסיבה זו, עושים את ל"ג בעומר יום שמחה. לפי דבריו, מובן שלפי המנהג אשכנז קדום (עי' רמ"א תצג, ג) מקפידים על מנהגי אבלות דווקא בחלקו השני של העומר, שכן לעניין מיתת תלמידי ר"ע אין הבדל עקרוני בין החצי הראשון לבין השני.
האבודרהם מביא בשם הרז"ה שיש מדרש שתלמידיו של רבי עקיבא מתו "מפסח עד פרוס העצרת", והוא ט"ו יום קודם חג השבועות, וכשתסיר ט"ו יום ממ"ט ימי הספירה, נשאר ל"ד, וביום ל"ג בעומר כבר פסקו מלמות והוא יום שמחה".
לדעת הפרי חדש (תצג) אין אנו שמחים על סיום מיתת תלמידים רבי עקיבא, אלא דווקא על סמיכת חמשת תלמידי רבי עקיבא שבאו אחריהם, שמהם יצא אורו עולם. בעל "משנת חסידים" (מסכת אייר-סיוון, אות ד-ה) מביא שמעשה הסמיכה היה בל"ג בעומר: "ביום ל"ג… פסקו מלמות… סמך אז חמישה תלמידים אחרים… שבו לימד להם תורה".
יש לציין כי לדעת החתם סופר (יו"ד רלג) יש סיבה מיוחדת לשמחה ביום זה, והיא שביום זה החל המן לרדת לבני ישראל במדבר. יש לציין (עי' גם להלן) שהחתם סופר התנגד לחגיגת היום, למרות הדין של "קצת שמחה" הנוהג בו.
יום הילולת רשב"י
יש שמוסיפים וקובעים שיש לשמוח ביום זה מפני שהוא יום "הילולת רבי שמעון בר יוחאי" – יום פטירתו. מכאן נהגו רבים לעלות למירון (עי' להלן), מקום קבורתו של רשב"י, ביום (או בליל) ל"ג בעומר.
ואולם, גם אם נניח שמדובר ביום פטירת רשב"י – מסורת שאין לה מקור קדום – עדיין לא ברור למה יש דווקא לשמוח משום כן. הרי ז' באדר, שהוא יום פטירת משה רבינו, נקבע דווקא כיום תענית ("תענית צדיקים"), וכך גם נקבעו ימי מיתת צדיקים אחרים כמובא בשולחן ערוך (סימן תקפ). כך הלכה היא שיש להתענות ביום היארצייט של הורים, ובוודאי שלא לשמוח בו.
לשאלה זו נאמרו כמה תשובות: בשו"ת שם אריה (או"ח סימן יד) מבאר שהשמחה היא על כך שרבי שמעון נפטר על מיטתו והובא לקבורה, ולא נהרג בידי מלכות רומי (שכן ניצל על-ידי שהתחבא במערה). מטעם זה הולכים על קברו, כי הרוגי מלכות לא היו ניתנים לקבורה, ונמצא שקברו מוכיח על נס ממש.
אחרים מבארים שהטעם הוא כי בפטירת צדיקים יש חסרון לדור בסילוקם, ואילו בסילוקו של רשב"י דווקא נתגלו סודות התורה לעולם, ולכן נקבע היום כיום שמחה. בעל "שער יששכר" (מאמר חודש אייר) כותב: "ביום פטירת משה רבינו נשתכחו שלש מאות הלכות באבלם אחר משה רבינו, על כן הוא תענית, מה שאין כן בפטירת רשב"י, שגילה הסודות וכל האידרא זוטא ביום פטירתו, ועל ידי זה השמחה והחדוה ביום ההוא שנתגלו הני רזין עלאין, על כן ל"ג בעומר הוא יום שמחות".
יש לציין שגם הרמ"א נפטר ביום ל"ג בעומר, ויש שנוהגים לפקוד את קברו בקרקא ביום זה (נטעי גבריאל, פסח ג, עמ' רעח).
מעניין הטיעון שכתב החיד"א (ברכי יוסף תצג, ד), שאין לומר שנפטר רשב"י לעולמו ביום ל"ג בעומר, שכן רבי חיים ויטאל, שהאריך קצת בעניין ל"ג בעומר, אינו מזכיר כלל עובדה זו, ובוודאי שאילו היה כן היה מזכירה. אלא, לדעת החיד"א שמחת היום שייכת לחמשת התלמידים שהמשיכו את תורת ר' עקיבא לדורות הבאים, כפי שנתבאר לעיל.
עלייה למירון ותספורת שם
המנהג לעלות למירון ביום ל"ג בעומר נפתח בימי הראשונים (עי' עטרת זקנים סימן תצג; כף החיים תצג, כו), ורבים משתדלים בכך. אין כמובן חובה לעלות למירון ביום זה, אך מדובר במנהג טוב – אם שיש דעות שלא ראו מנהג זה בעין יפה (עי' שו"ת חתם סופר הנ"ל; שו"ת שואל ומשיב ה, לט).
מנהג נפוץ בקרב רבים הוא להביא ילד למירון לתספורתו הראשון (מנהג "חלקֶה"; עי' פרדס יוסף, תזריע יג, לג; מנהגי ארץ ישראל כג, יג; נטעי גבריאל פסח ג, עמ' שטז; הליכות שלמה, מועדים ב, עמ' שסד, הערה לב). גם בקרב אלו המקפידים שלא לספר את הבן עד סוף שנתו השלישית, יש שמקלים לספרו בתוך השנה השלישית כדי להשיג מעלת תספורת ביום ל"ג בעומר במירון.
יש שמביאים ילדים למירון לצורך תספורת במלך כל השנה, ואילו אחרים נוהגים כן בקבר שמואל הנביא (שו"ת רדב"ז ח"ב, סימן תרח). גם לעניין זה יש שלא הייתה דעתם נוחה מהבאת ילדים לקברים לצורכי תספורת (עי' משפטי צדק סימן עד).
תספורת בל"ג בעומר
מנהג ימי העומר הוא שיש לאסור את התספורת עד ליום ל"ג בעומר. לדעת השולחן ערוך (תצג, ב) אסור להסתפר עד ליום ל"ד בעומר, ואין היתר לעשות כן ביום ל"ג בעומר אלא אם נופל ל"ג בעומר בששי, שאז מותר להסתפר לכבוד שבת.
אולם, לדעת הרמ"א (שם) מותר להסתפר ביום ל"ג בעומר עצמו. לדעת כמה פוסקים יש להתיר את התספורת אפילו מליל ל"ג בעומר (באר היטב ה; חוק יעקב ו; אליה רבה ז; משנה ברורה יא). אולם, לדעת אחרים הלכה זו נאמרה דווקא מיום ל"ג בעומר לפנות בוקר, שאז נאמר ש"מקצת יום ככולו" (עי' ביאור הגר"א). לעניין תספורת ילדים בל"ג בעומר, המנהג הנפוץ הוא להקל להסתפר גם מהלילה.
לפי מנהג אשכנז על-פי הרמ"א, כשנופל ל"ג בעומר ביום ראשון (כבשנה הנוכחית שנת תשע"ד) מותר להסתפר כבר ביום ששי (יומיים לפני ל"ג בעומר) לכבוד שבת. מדברי המשנה ברורה (רס, ה) נראה שבמקום שיש אפשרות להסתפר ביום ששי, אין להתיר את התספורת ביום חמישי בלילה בשנים אלו.
למי שלא הסתפר ביום ששי אין היתר מיוחד להתספר במוצאי שבת, ועליו להמתין עד ליום ראשון בבוקר לפי המחמירים שלא להסתפר עד ל"ג בעומר ביום (בין פסח לשבועות, עמ' רנ, בשם הרב אלישיב זצ"ל). אולם, לדעות המקלות להסתפר מליל ל"ג בעומר, מותר להסתפר אפילו במוצאי שבת (כך פסק בלקט יושר, ספירת העומר ט).
יש לציין שמנהג האריז"ל להימנע מתספורת לאורך כל תקופת העומר (שערי תשובה תצג, ח). גם לפי מנהג זה, בוודאי שמותר להסתפר בערב שבועות לכבודו של חג (כף החיים יג).
מדורות
המנהג הבולט ביותר של ל"ג בעומר הוא קיומן של מדורות בחוצות העיר – מנהג נפוץ בארץ ישראל ואפילו מחוצה לה (עי' ערוך השולחן תצג, ז). הסיבה למנהג זה הוא ככל הנראה מפני גילוי סודות התורה על-ידי רשב"י. רבי שמעון בר יוחאי הביא אור גדול לעולם, ואנו מציינים אור זה על-ידי הדלקת המדורות.
יש מנהג עתיק-יומין להשליך בגדים לתוך מדורת ל"ג בעומר. ייתכן שהטעם למנהג זה (שנראה לכאורה תמוה מאד) הוא שר' שמעון בר יוחאי לא לבש בגדים בהיותו במערה (למעט שעת תפילה), וכאשר למד תורה עם בנו כיסה עצמו בחול. כזכר לכך אנו משליכים בגדים לתוך האור. המנהג מצוין על-ידי השדה חמד (ארץ ישראל ו).
אולם, יש שכותבים שאין לנהוג כן מפני איסור "בל תשחית" (עי' פתחי תשובה, יו"ד רנא, ד). כיום, דומה שאין מי שנוהג כן, והמנהג אינו נהוג היום.
כאשר נופל יום ל"ג בעומר ביום ראשון, תיקנו ברבנות הראשית לישראל לקיים את חגיגת המדורות דווקא בראשון (יום ל"ג בעומר וצאתו) ולא במוצאי שבת (ליל ל"ג בעומר), כדי למנוע חילול שבת על-ידי שוטרים, חיילים, ואחרים שמעורבים בהכנה להגעת המונים לציון רשב"י ועוד מקומות. למרות שלכאורה ראויה היא, טרם התקבלה התקנה העל-ידי הציבור בכללותו.
צום ואמירת תחנון
נסיים בהלכה הבסיסית ביותר ביום ל"ג בעומר. אסור לצום בל"ג בעומר, וכמו כן אין אומרים בו תחנון.
ביחס למנחה של ערב ל"ג בעומר, בשולחן ערוך הרב (קצג, ה) כתב שהלכה זו תלויה בדין ליל ל"ג בעומר: אם מנהגי אבלות פוסקים כבר מליל ל"ג בעומר, יש להימנע מאמירת תחנון כבר ממנחה, ואילו אם האבלות פוסקת דווקא ביום, יש לומר תחנון במנחה של ערב היום.
אולם, מדברי המשנה ברורה (שער הציון תצג, יב) עולה שגם אם האבלות ממשיכה בלילה, עדיין אין לומר תחנון במנחה של ערב ל"ג בעומר, וכך המנהג הנפוץ (עי' גם בחוק יעקב תצג, ו, שנראה שיש לומר תחנון בכל אופן).
כידוע, המנהג לערוך חתונות בל"ג בעומר – למרות שלפי מנהג אשכנז הנפוץ נמנעים מלהינשא לאורך הספירה. יש למתחתן ביום ל"ג בעומר לצום את צום "ערב החתונה" (מגן אברהם תקעג, א; משנה ברורה תקעג, ז).
אנו מאחלים לכל הקוראים יום ל"ג בעומר שמח!
