חינוך למצוות: מאיזה גיל?

הרב יהושע פפר
י"א אייר ה'תשע"ח

 

מצוות החינוך, ובפרט החינוך למצוות, היא מהיסודות המרכזיים ביותר של חיים יהודיים. אנו משקיעים בה השקעה רבה מאד, אם במחשבה ומאמצים, אם בזמן ואם בכסף. בצדק אנו רואים בה חשיבות עליונה, חשיבות של עיצוב הדור הבא בדרך ישראל סבא.

באחד המפגשים הראשונים בין הקב”ה לבין אברהם אבינו, אומר הקב”ה שהוא בחר באברהם “כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה’ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט” (בראשית יח, יט). למשך כל הדורות, חינוך הדורות הבאים עמד אפוא בראש סדר עדיפויות של החברה היהודית.

ביחס לחינוך למצוות, אנו רוצים כמובן שנקיים את המצוות לא כמעשים בלבד, אלא עם כוונה עמוקה ומודעות למשמעות המצווה. אך לא משם מתחילה מצוות חינוך, אלא מההרגל והתרגול של קיום המצווה – מידי יום, מידי שבוע, מידי חודש. עוד לפני שאנו מחדירים משמעות למצוות, עלינו פשוט לקיים אותן. קיום זה תלוי, במידה לא מעטה, בחינוך שאנו מקבלים ומעניקים.

אך מאיזה גיל ראוי להתחיל את חינוך הילד למצוות? נדמה שיש בכך דעות שונות, כפי שמשתקף משיטות רבות שהזכירות הפוסקים. להלן כמה דעות:

  • ציצית: בן 9 (מגן אברהם סימן טז); בן 7-6, לפי חריפותו (ב”ך, אורח חיים טז; בן איש חי, לך לך)
  • ברכת המזון: בן 10-9, (מגן אברהם קצט)
  • קידוש: בן 7-6, לפי חריפותו (משנה ברורה רסט); 6-5 (פרי מגדים רסט; שמירת שבת כהלכתה א, פרק מח, סעיף ט)
  • קריאת שמע: בן 7-6, לפי חריפותו (משנה ברורה ע, ו)
  • לולב ואתרוג: 6 (ט”ז, אורח חיים תרנז; שו”ת חתם סופר סימן צט)
  • ארבע כוסות: 6-5 (חוק יעקב תעב)

במאמר הנוכחי נשתדל לעשות סדר בדעות השונות, ולבאר את היסודות הקובעים את גיל החינוך למצוות. מהם הקריטריונים הבסיסיים שעל-פיהם נקבע הגיל למצוות חינוך? איך הם משתנים ממצווה למצווה? ועד כמה יש משמעות להבנה הסובייקטיבית של הילד?

בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

הגיל לישיבת סוכה

אחד המקורות המרכזיים לעניין גיל חינוך נאמר ביחס למצוות סוכה. מאיזה גיל על הילד לשבת בסוכה?

הגמרא (עירובין פב, א) דנה בחובת קטן בסוכה, ומציינת את דברי הברייתא: “קטן שאין צריך לאמו חייב בסוכה והוינן בה ואיזהו קטן שאין צריך לאמו כו’ וכמה כבר ארבע כבר חמש”. למסקנת הגמרא מבואר שיש חיוב סוכה בקטן בן 6 באופן שאין אביו עמו, ואילו באופן שאביו עמו חייב הקטן בסוכה מבן 5-4. הלכה זו נפסקה ברמב”ם ובשולחן ערוך (אורח חיים תרמ, ב), בשינוי קל בגילאים: “קטן שאינו צריך לאמו, שהוא כבן חמש, כבן שש, חייב בסוכה מדברי סופרים, כדי לחנכו במצות”.

מדובר בגיל צעיר יחסית. אך יתרה-מזו, מצאנו בראשונים שייתכן שחובת חינוך תחול אפילו מוקדם יותר.

בגמרא (סוכה כח, ב) מסופר שהיה שמאי מחמיר על מצות סוכה לקטנים, ופיחת את המעזיבה מעל תינוק קטן בסוכה. הריטב”א מתקשה במעשה שמאי: האם יש עניין להכניס לסוכה קטין שאינו בר-חינוך? הוא מסיק: “מחמיר בחנוך קטן בסוכה מדרבנן לחייבו שיאכל עמו בסוכה, כיון דאפשר וחזי להכי, שכן הדין בכל מצוה לחייבו בחינוך כל זמן שאפשר וראוי לכך, ורבנן סברי דכיון דאמו פטורה מן הסוכה אין ראוי לחינוך סוכה בעוד שצריך לאמו, דליכא לאפרושיה מינה”.

מבואר מכאן שחובת חינוך מתחילה מהרגע שהקטן יכול לקיים את המצווה, ולכן הקפיד שמאי לפחות את המעזיבה מעל תינוק בן יומו (שיכול לשבת בסוכה). באופן עקרוני, גם רבנן מסכימים שתחולת חובת חינוך היא מהרגע הקטן ראוי לקיים את המצווה, אך סוברים שאין חובת חינוך על קטן בסוכה עד שמגיע לבגרות שאינו צריך לאמו, כי בפחות מזה אין הקטן ראוי למצוות סוכה. ככל שהוא ראוי לסוכה, חייבים אנו לחנכו במצווה.

גילאים שונים למצוות שונות

ביחס למצוות אחרות, אנו מוצאים גילאים שונים. למשל, ביחס למצוות הזימון, מבואר ברשב”א (הובאו דבריו בבית יוסף, אורח חיים קצט, י) שקטן יכול להצטרף לזימון מגיל 10-9, כיון שקודם לכן אינו חייב בחינוך. הבית יוסף מוסיף שלדעת הרמב”ם גיל החינוך הוא 8-7, ואילו לדעת הריב”ש הגיל הוא 7-6.

גילאים אלו, ועוד גילאים הנקובים למצוות שונות, אינם מהווים סתירה למצוות סוכה, שכן מתוך הגמרא עצמה מבואר, לכאורה, שגיל החינוך משתנה לפי אופיין של מצוות שונות.

הגמרא מציינת את דברי הברייתא (סוכה מב, א; ערכין ב, ב): “תנו רבנן קטן היודע לנענע חייב בלולב להתעטף חייב בציצית לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין יודע לדבר אביו לומדו תורה וקריאת שמע”. כן נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים יז, ג): “קטן היודע להתעטף אביו צריך ליקח לו ציצית לחנכו”.

מדברי הברייתא משתמע שאין גיל “קבוע” לחובת חינוך במצוות, אלא הכל תלוי במצווה הפרטית ויכולת הקטן לקיימה. כשילד יודע לנענע חלה חובת חינוך ללולב; כשיודע לשמור תפיליו חלה חובת חינוך לתפילין, וכך הלאה. כן כתב הריטב”א, בדברים שכבר הבאנו למעלה: “שכן הדין בכל מצוה לחייבו בחינוך כל זמן שאפשר וראוי לכך”. מעבר לכך, כתב הריטב”א שם: “ושיעור קטן שהגיע לחנוך אינו שוה בכל המקומות אלא כפי הענין שחיוב לחנכו בו, דלענין יום הכיפורים אית ליה חד שיעור, והכא גבי סוכה שיעורא אחרינא בשאינו צריך לאמו שראוי לחנכו. ובלולב אמרו קטן היודע לנענע חייב בלולב, ובתפילין אמרו קטן היודע לשמור תפילין חייב בתפילין, וכן בכל דבר ודבר כפי מה שהוא”. על דרך זו מבואר גם בר”ן, שם.

מבואר אפוא שאין “שיעור חינוך” אחיד לכל המצוות, אלא גיל החינוך משתנה בכל מצווה לפי עניינה. וכבר ציין הפרי מגדים לדברי ראשונים אלו בפתיחתו הכוללת לאורח חיים (אות י).

על דרך זה כתב הריטב”א גם בתשובותיו (סימן צו): “ואין לחנוך הזה גבול מסויים אלא הכל כפי מה שהוא, כשיודע להתעטף או לנענע או שיודע לשמור את גופו וכדאמרינן בהדיא במסכה סוכה קטן היודע להתעטף אביו לוקח לו ציצית”. דבריו בזה ברורים מאד.

לפי זה, הגיל של בן 7-6 (כפי שהביא הבית יוסף בשם הריב”ש) נאמר דווקא לעניין ברכות, וכן יש לדון בכל מצווה בפני עצמה. לעניין ברכות, גיל חינוך מתחיל כאשר הוא יודע למי לברך, שנקבע לפי גילאים מסוימים – 7-6 לפי דעה אחת, 10-9 לפי דעה אחרת. לעניין סוכה, מנגד, דעת שמאי היא שניתן לחנך כבר מלידה, ואילו לדעת חכמים מגיל 5-4.

גיל קבוע או גיל משתנה

בניגוד לדרך הנ”ל, דעת הרשב”א, כפי שהובאה בבית יוסף (שם), היא שיש גיל קבוע לחינוך לעניין כל המצוות. על-פי הרי”ף, הוא מציין את הגיל 10-9, שיחול לעניין מצוות חינוך בכל מקום. איך דעה זו משתלבת עם מצוות סוכה, בה ראינו גיל מוקדם הרבה יותר, ועם הברייתא שמבואר בה גילאים שונים למצוות שונות?

הרשב”א (ברכות כ, א) עצמו מציע פתרון לשאלה זו, וביאר שאמנם יש גיל כללי של חינוך במצוות, אך לצד זאת יש יוצאים מן הכלל שבהם הגיל משתנה: “והני דנקט הכא, כבר כתבתי דמשום דאיירי בקריאת שמע שכתוב בו תפילין ומזוזות נקט להו, והוא הדין לשאר המצות בקטן שהוא פטור כל שלא הגיע לחנוך, ומכל מקום משום דאיכא אחריני דקטן חייב בהן אפילו קודם שהגיע לחינוך כגון סוכה דאמרינן קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה, קתני הכא דבאלו פטור”. נראה שלדעת הרשב”א כל המצוות המנויות בברייתא הם “יוצאים מן הכלל”.

נמצא שלדעת הריטב”א והר”ן אין גיל כללי שבו מתחיל מצוות חינוך, והכל תלוי ביכולתו של הקטן לקיים את המצוות השונות. לעניין סוכה ייתכן שהגיל יהיה 4, לעניין ברכות 9, ולעניין שאר מצוות משהו באמצע. מנגד, לדעת הרשב”א יש גיל כללי לעניין מצוות חינוך, עם מספר יוצאים מן הכלל.

מהי דעת השולחן ערוך לעניין זה?

גיל חינוך למצוות מצה ולשאר מצוות

אין הוראה ברורה בדברי השולחן ערוך בשאלה האמורה. אך יש לציין שבשולחן ערוך דברי רשב”א המציינים גיל קבוע לחינוך במצוות אינם מובאים, ואף לעניין ברכות, שם מציין הבית יוסף את דבריו, בשולחן ערוך מעדיף את שיטת גיל עונת הפעוטות (7-6) שמציין הריב”ש על פני הגיל (10-9) המצוין ברשב”א. נראה אפוא שהשולחן ערוך פוסק כדעת שאר ראשונים שהוזכרו לעיל, לפיהם גיל חינוך משתנה ממצווה למצווה.

למחלוקת זו כמובן השלכות רבות. למשל, ממתי יש לחנך את הקטן במצוות אכילת מצה? האם גיל חינוך מתחיל מהזמן שהוא יודע ללעוס ולבלוע את המצה, או מגיל 10-9?

אין בכך הוראה בשולחן ערוך, אך מצאנו לכך הלכה פסוקה בדברי הרמב”ם (חמץ ומצה ו, י): “הכל חייבין באכילת מצה אפילו נשים ועבדים; קטן שיכול לאכול פת מחנכין אותו במצות ומאכילין אותו כזית מצה”. כלומר, מבואר בדברי הרמב”ם שמיד כאשר קטן יודע לאכול מצה, על הוריו לחנכו במצווה ולהאכילו מצה.

מנגד, השולחן ערוך לא העתיק הוראה זו. ייתכן שלדעת השולחן ערוך, מצוות חינוך מתחיל דווקא כאשר קטן יודע לקיים מצווה בשלמות, ולא די ביכולת טכנית לקיים את המצווה. כן אנו מוצאים למשל בדברי הרמ”א (אורח חיים יז, ג), שביאר שחינוך למצוות ציצית מתחיל רק כאשר הקטן יודע לקיים את המצווה בשלמות: “ודווקא כשיודע לעטוף שני ציציות לפניו ושנים לאחריו” (והוסיף בשם מרדכי “ויודע לאחוז הציצית בידו בשעת קריאת שמע”).

כן, לעניין לולב פסק בשולחן ערוך (תרנז, א) שמצוות חינוך מתחילה כאשר הקטן “יודע לנענע לולב כדינו”, דהיינו נענועים לששה כיווני העולם (גם לשון הברייתא מבוארת שרק קטן היודע לנענע חייב בחינוך, ולא קטן היודע ליטול את הלולב).

מכאן שרק כאשר קטן יודע לקיים מצווה בשלמות, חל מצוות חינוך – ואין הדבר תלוי בקיום טכני ובסיסי בלבד.

הבנת הקטן

במשנה ברורה (שמג, ג) הוסיף הבחנה חשובה נוספת ביחס להבנת הקטן. ביחס לחינוך למצוות קידוש בשבת, הוא כותב כי “שיעור החינוך במצוות עשה הוא בכל תינוק לפי חריפותו וידיעתו בכל דבר לפי ענינו, כגון היודע מענין שבת חייב להרגילו לשמוע קידוש והבדלה, היודע להתעטף כהלכה חייב בציצית, וכנ”ל בסימן י”ז, וכן כל כיוצא בו בין במצוות עשה של תורה בין בשל דברי סופרים”.

הבחנה זו נמצאת אף בדברי פוסקים אחרים, כגון בשולחן ערוך הרב (תעב, ד) לעניין מצוות ארבע כוסות של ליל הסדר (עי’ גם מקור חיים רסט).

בדברי הראשונים שהובאו לעיל לא מצאנו אומנם הבחנה זו, למעט מצוות ברכות שאין לברכה כל משמעות בקטן שאינו יודע למי מברך. אך ייתכן שהצורך בהבנה בסיסית של הקטן נובע מהגדרה של קיום מצוות בשלמות: כאשר הילד אינו מבין בכלל את עניין המצווה, הרי שהקיום אינו קיום בשלמות, ולכן כתבו כמה פוסקים שבאופן זה אין מצוות חינוך במצוות.

עם זאת, כבר ראינו בדברי הריטב”א שייתכן שמצוות חינוך תחול אפילו על תינוק בן יומו, שכמובן שאין לו כל הבחנה והבחנה במהות ועניין המצווה. גם מדברי הרמב”ם במצוות מצה מבואר שאין הדבר תלוי ברמת ההבנה של הילד, אלא ביכולתו לקיים את המצווה, וכן הביא החיי אדם (כלל ס).

סיכום

ניתוח מקיף של מצוות חינוך, כולל כל המצוות השונות שאליהן נתנו הפוסקים את דעתם, ידרוש ספר שלם, וכמובן שאין ביכולתנו להקיף את כל פרטי הדין במאמר קצר. יש מצוות רבות עם פרטי דין רבים שכלל לא נגנו בהן, כגון צום יום הכיפורים, הגיל לעניין הימנעות מאיסורים, והגיל לעניין שתיית יין בתשעת היין (ובפרט יין של הבדלה).

במאמר זה ביקשנו רק לציין את היסודות הבסיסיים של גיל מצוות חינוך. ראינו שהחיוב תלוי בעיקר על יכולתו של הקטן לקיים את המצווה,  וראוי לדעת שמהזמן שקטן יכול לקיים את המצוות יש אפשרות של תחולת מצוות חינוך – אם שכפי שהתבאר, אין הסכמה מלאה בין הפוסקים בפרטי הדין.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים