תספורת וגילוח בספירת העומר

הרב יהושע פפר
כ"ב ניסן ה'תשע"ח

אחת האיסורים הנהוגים בימי ספירת העומר הוא האיסור על תספורת. בשל מיתת תלמידי רבי עקיבא אנו נוהגים להיזהר מתספורת בין פסח לעצרת – מנהג שיש לו השלכה של לחץ עצום על ספרים (בשכונות דתיות) בימים שלפני הפסח, ועיסוק מעט מאד בימי ספירת העומר.

אך מתי באמת נוהג המנהג להימנע מתספורת? האם מותר להסתפר לצורך של שמחה משפחתית? האם מותר להסיר שערות השפם המפריעות לאכילה? והאם מותר להתגלח לכבוד שבת?

בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

איסור תספורת בספירה

המקורות המוקדמים למגבלות של ספירת העומר מציינים דווקא את עניין החיתון, ולא את התספורת. אולם, המנהג להימנע מתספורת כבר מופיע בטור ובשולחן ערוך (אורח חיים תצג), והבית יוסף מציין את המקור בדרשת הפסח של ר’ יהושע אבן שועיב. כך מובא בספר “אבודרהם” (עמ’ 245) בשם בעל המאור.

ביחס לזמן המנהג לאסור תספורת – שמקביל לזמן שבו נהוג להימנע מחתונות – יש כמה מנהגים שונים. לפי השולחן ערוך (תצג, א-ב), יש להימנע מחיתון ומתספורת בין פסח לל”ג בעומר, שהוא הזמן שבו פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות (זהו “פרוס עצרת”, חצי הזמן של שלושים יום קודם החג). כפי שמבאר בבית יוסף, תלמידי רבי עקיבא מתו למשך שלושים יום מלאים, ולכן האיסור תקף עד למחרת ל”ג בעומר.

כן המנהג בקהילות הספרדים. אך הרמ”א מעיר שעבור קהילות אשכנז, המנהג להתיר תספורת וחיתון כבר ביום ל”ג בעומר, ואין צורך להמתין עד ליום המחר. בכך הולך הרמ”א בדרכם של פוסקי אשכנז קדומים כגון מהרי”ל, מהר”י וייל, ואחרים, שהתירו את התספורת והחיתון כבר ביום ל”ג בעומר עצמו.

הסיבה למנהג זה הוא כי “מקצת יום ככולו”, וכיון שהתחיל היום, שוב אין מקום לאיסור. לפי זה, נראה שניתן להתיר תספורת דווקא ביום של ל”ג בעומר, ולא בלילה שלפניו, וכן מבואר במשנה ברורה (תצג, יא; שער הציון יב). אולם, כמה פוסקים כתבו שניתן להתיר גם בליל ל”ג בעומר, כמבואר בתוספות יו”ט (מלבושי יום טוב ב), אליה רבה (תצג, ז), במור וקציעה וכן בשערי תשובה (תצג, ה; דעה זו אף הוזכרה בשולחן ערוך הרב תצג, ו, ובחק יעקב תצג, ו).

מנהג שלישי הוזכר אף הוא על-ידי הרמ”א (סעיף ג), כלשונו: “מיהו בהרבה מקומות נוהגים להסתפר עד ראש חדש אייר, ואותן לא יספרו מל”ג בעומר ואילך, אף על פי שמותר להסתפר בל”ג בעומר בעצמו”. שיטה זו מבוססת על דעת התוספות (שהובאה בבית יוסף), לפיה תלמידי רבי עקיבא מתו לאורך תקופת ספירת העומר, למעט ששה עשר ימים שבהם לא אומרים תחנון.

כיום, אין אנו אומרים תחנון לאורך חודש ניסן, ולכן לפי מנהג זה מתחילים לנהוג מנהגי אבלות מראש חודש אייר, למעט יום ל”ג בעומר.

איזו ספירה לנהוג?

כאשר יש מנהג ברור במקום מסוים או קהילה מסוימת להקפיד על מנהגי הספירה באחד מהמנהגים הנ”ל, אזי הדבר מחייב את כל חברי הקהילה. אולם, כיון שכיום אין סמכות מרכזית ברוב המקומות, וכן אין מנהג ברור וקבוע, יש לאדם להקפיד על מנהג אבותיו, ככל שאין סיבה לחרוג ממנו.

בשו”ת אגרות משה (אורח חיים חלק א, סימן קנט) פסק שמותר לאדם להחליף ממנהג אחד למנהג אחר, ככל שאין מנהג קהילתי ברור. אולם, הוא מאפשר לבחור בין מנהגי אשכנז, אך לא לעבור בין מנהג אשכנז לבין מנהג ספרד.

הוא אף כותב שעיקר המנהג עבור בני אשכנז הוא להקפיד על החצי האחרון של ספירת העומר, ולכן אין ראוי לעבור ממנהג זה למנהג של הקפדה על החצי הראשון של הספירה.

תספורת לרגל שמחה

אם שאין להסתפר בתקופת העומר, כל אחד לפי מנהגו, יש כמה יוצאים מן הכלל. אחד מהם הוא תספורת לשם שמחה, ובפרט לשם שמחת ברית מילה.

כאשר חל שמחת הברית בתקופת העומר, מותר לאבי הבן, למוהל ולסנדק להסתפר לכבוד השמחה. הדבר נכון אף ביחס לשלשת השבועות, שבהם איסור תספורת חמור מזה של ספירת העומר, וקל וחומר ביחס למנהג להימנע מתספורת בעומר (עי’ שו”ת חתם סופר, אורח חיים קנח).

לפי כמה פוסקים מותר אפילו ל”קווטר” (שמכניס את התינוק לתוך אולם הברית) למי שמכובד ב”עמידה לברכות” (אחיזת התינוק בעת קריאת השם) מותר להסתפר ולהתגלח (שערים המצוינים בהלכה, קונטרס אחרון קכ, ח, על-פי אליה רבה תקנא, כז ובית מאיר, אורח חיים תקנא).

יש הפוסקים שאף מותר לחתן בר מצווה להסתפר לקראת השמחה (שערים המצוינים בהלכה, שם). הלכה זו נאמרה ביחס לשלשת השבועות, והדברים קל וחומר לעניין תקופת העומר.

שפם המפריע לאכילה

מותר להסתפר בתקופת העומר בשעת הדחק. למשל, כאשר אדם לא היה יכול להסתפר קודם ספירת העומר – כגון אם היה בתוך שלושים של אבלות, באופן שהיה אסור לו להסתפר – מותר לו להסתפר בתקופת העומר. הלכה זו נפסקה לעניין שלשת השבועות (באר היטב תקנא, יח; משנה ברורה תקנא, פז), וכן תחול לעניין עומר.

יתרה מזו, ההימנעות מתספורת בימי הספירה נובעת מהלכות אבלות: אסור לאבלים להסתפר (בשלושים של אבלות), והלכות אלו חלים מכוח המנהג אף על תקופת הספירה. למקור של הלכות אבלות כמה השלכות לעניין תקופת הספירה, למשל הלכה של גילוח השפם.

הראשונים דנו אם מותר לאבל לקצץ את שפמו כדי להקל על אכילה. לדעת הרמב”ן הדבר מותר אפילו בשבעת ימי האבל, ואילו לדעת הראב”ד הדבר אסור כל שלושים יום. כלומר, לדעת הרמב”ן קיצוץ השפם לצורך אכילה אינו סותר את מנהגי האבלות, ואילו לדעת הראב”ד המעשה כן כלול בנוהג האבל (המחלוקת מובאת על-ידי הבית יוסף, יורה דעה שצ).

הרי”ץ גיאות מציע שיטה אמצעית, כאשר לדעתו קיצוץ השפם מותר בתוך השלושים, אך אסור בשבעה. כך גם נפסק בשולחן ערוך (יו”ד שצ, א). בוודאי שמותר לגלח את השפם בימי הספירה, כאשר הדבר מפריע במידת מה לאכילה.

יש לעניין בחילוק האמור בין השבעה לבין השלושים: כיון שאיסור תספורת וגילוח חל כל שלושים יום, כולל קיצוץ השפם, למה שיהיה הבדל בהקשר הזה בין תוך שלושים יום לתוך השבעה? נראה שההבדל הוא בין מעשה של התייפות ועונג, שנאסר כל שלושים יום, לבין מעשה שבא למנוע צער ואי-נוחות, שנאסר רק בשבעה ולא כל שלושים.

מכאן שאסור לקצץ את השפם כל שבעה, גם כדי להקל על האכילה, מפני שתוך שבעה גם מעשים שלצורך נוחות לעתים אסורים. מנגד, לאחר תום השבעה שוב מותר לקצץ את השפם כדי להקל על האכילה, כיון שתוך שלושים אין איסור על מעשים שכוונתם למניעת צער.

גילוח בספירה

הפוסקים לא התירו את הגילוח בספירת העומר, והשוו את הגילוח לתספורת. אולם הרב משה פיינשטיין (או”ח ד, קב) פוסק כי מעולם לא היה מנהג להימנע מגילוח כאשר המקום יביא לידי הפסד ממון. מובן מתוך דבריו שבמקום שאין חשש להפסד פרנסה, אין היתר לגילוח.

כפי שהרב פיינשטיין מבאר במקום אחר (חושן משפט א, צג), ההיתר האמור (של הפסד פרנסה) רלוונטי רק במקום שיש חשש אמתי להפסד. במקום שהימנעות מגילוח יגרום רק אי-נוחות או ביוש, אין היתר לדבר. על דרך זה נאמר על-ידי הרב שלמה זלמן אויערבך (מעדני שלמה): מותר להתגלח לצרכי פרנסה, אך לא למטרות אחרות.

יתרה-מזו, ב”קונטרס לקנות חכמה” הובא בשם הגרי”ש אלישיב זצ”ל שכיום אסור להתגלח אפילו לצרכי פרנסה, כיון שהימנעות מלהתגלח אינה “מוזרה”. ואולם, ברור שהדבר תלוי במקום וסביבה, ובמקום שיש חשש לפרנסתו המנהג הוא להקל בגילוח לאור דברי הפוסקים האמורים.

גילוח לכבוד שבת

האם יש מקום להקל בגילוח לכבוד שבת?

הרמ”א (או”ח תקנא, ג) מתיר כיבוס (בתשעת הימים) לצרכי שבת במקום שאין לאדם מה ללבוש. על כך שואל המגן אברהם (שם) שאם כן למה נאסרה תספורת לכבוד שבת, ומיישב שיש לחלק בין תספורת, שאין אדם מסתפר מידי שבוע לכבוד שבת, לבין כיבוס שכל אדם צריך בגדים נקיים לשבת. מכאן שחכמים התירו את הכיבוס, אך לא את התספורת.

דברי המגן אברהם מובאים על-ידי כל הפוסקים (וכן במשנה ברורה, שם ס”ק לב).

מכאן, ניתן לטעון (עי’ שו”ת חת”ס, יו”ד שמח) כי בזמנינו, איסור תספורת יחול על תספורת ממש, ולא על גילוח. הסיבה לכך היא שרבים רגילים להתגלח כל יום, ולכל הפחות פעם בכמה ימים, וכן לכבוד שבת. כיון שכן, יש לדמות גילוח לכיבוס, ולא לתספורת, ולהתירו לכבוד שבת.

ואולם, הפוסקים החמירו ביחס לגילוח בשלשת השבועות ובספירת העומר, אפילו לכבוד שבת (עי’ שמירת שבת כהלכתה, מב, נב). כן, באגרות משה פסק שגם מי שמתגלח לצורך הליכה למקום עבודתו בחול המועד, אין לו להתגלח ביום ששי לכבוד שבת.

24 תגובות

  • מאת אליהו:

    שלום לרבנים רציתי רק להבין הרי הסברא לאסור מהרמבם לעיל מדמים את זה בתוך שנה כאן באבלות על תלמידי רבי עקיבא היא אחרי שנה אז מה הסברא לאסור להיסתפר ולהיתגלח בכלל ועוד למה אני מחויב באבלות הזו הרי הם לא דודים שלי ולא הורים שלי?תודה רבה!

  • מאת רבני בית ההוראה:

    חכמים גזרו עלינו דיני אבלות מסוימים, בלי קשר לקירבה המשפחתית. האבלות על תלמידי רבי עקיבא אינה סתם עליהם כאנשים, אלא כמאמר הגמרא “והיה העולם שמם”, שים לב שכל המשניות שיש לנו הן מאותם חמישה תלמידים שנותרו לרבי עקיבא ותלמידיהם אחריהם! כמה ריבוי תורה היה לנו אם היו נותרים שאר רבבות תלמידיו?! על זה היה דווה ליבנו.

  • מאת דוב לוי:

    שו”ת רדב”ז (ח”ב סימן תרפז) כתב:
    “אנא עבידנא עובדא בנפשאי ואני מסתפר כל חדש ניסן ור”ח אייר וכן נהגו רוב העולם, והטעם כיון שהם אסורים בהספד ובתענית – אין אבילות זה שהוא תלוי במנהג נוהג בהם, וכן כתבו בשם התוספות. ומה שכתוב בבית יוסף שמנהג זה הוא בטעות אינו נכון כלל, דאפילו לדידן שאין אנו נוהגין איסור התספורת אלא עד ל”ג לעומר, מ”מ ר”ח אינו בכלל האיסור, כיון שהוא אסור בהספד ובתענית, שהרי עיקר איסור התספורת אינו מן הדין אלא ממנהג, ואתי מנהג ומבטל מנהג בטעמא כל דהו.
    תו איכא טעמא, דאיכא צער בגידול השיער למי שרגיל להסתפר, ולא עדיף האי מנהגא ממצות עשה של סוכה דקי”ל מצטער פטור, ובל”ג יום רבי טפי והאדם מצטער, ובר מן דין אני ראיתי כמה קהלות שלא נהגו מנהג זה כלל ומסתפרים בכל שבוע כפי מנהגם לכבוד השבת”,

  • מאת רבני בית ההוראה:

    אינו להלכה, ראה משנה ברורה תצג.

  • מאת צביקה:

    אם אמנם כה חשובה האבלות לדורות על תלמידי ר”ע, כיצד זה שאיש לא העלה עניין מנהגי אבלות אלו, אלא מעל 700 אח”כ?

  • מאת רבני בית ההוראה:

    אינני יודע מתי התחיל המנהג, אבל הוא בודאי כבר יותר מאלף שנה, כמבואר בבית יוסף בסי’ תצג.

  • מאת צפריר:

    אולי כדאי להביא גם את דעת שולחן ערוך האריז”ל שאסר אבלות בעומר והטעים שמה שאין מסתפרים ונישאין וכו’ משום שמידת הדין מתוחה, ולפי”ז לשון תספורת שייך בשיער הראש ולא הפנים ודומה לנזיר. ומה שהביא שער הכוונות שהאריז”ל לא היה מסתפר עד עצרת, משמע שלא היה מסתפר גם בל”ג בעומר, אבל הביא שם מעשה נורא באחד שאמר תחנון בל”ג בעומר, משמע שגם לפי שער הכוונות העניין לא להסתפר לא היה מצד אבלות (דאל”כ ודאי היה מסתפר בל”ג בעומר), ואף הוא מזכיר את עניין הנזיר.

    ונראה שכן היא דעת השו”ע כי כלל לא הזכיר אבילות בדיני ספירת העומר, רק אמר “מפני שבאותו זמן מתו”, היינו שמידת הדין מתוחה. ומה שאמר “נוהגים שלא להסתפר” לפי פשוטו הכוונה לשיער הראש בלבד, כי במקומות אחרים (כגון בדיני חוה”מ) היכן ששייך גילוח נקט לשון “גילוח” מפורשות.

    כמו כן לא הבנתי מה שהרב ענה לשואל הראשון “חכמים גזרו” וכו’, הרי כל הראשונים מזכירים את העניין כמנהג ולא כגזירה, דומני שלא ידוע לנו דין כזה בגמרא, וכן אינו מוזכר ברמב”ם, בכל קהילה יש מנהגים אחרים עם שורשים שונים בראשונים, ואינו נראה דומה לגזירה. השואל לכאורה מעלה טענה חזקה, שהרי אם רבי עקיבא לא גזר אבלות על תלמידיו וכן כל התנאים והאמוראים, מדוע נגזור אנו? אולי אם הם לא היו מתים לא היינו זוכים לתורתם של רשב”י ורבי מאיר וכל חבריהם? לא יותר פשוט לומר שמנהג ישראל דין הוא וכל אחד יאחז במנהג אבותיו?

  • מאת רבני בית ההוראה:

    לא ידוע לי מדברי האר”י שאין אבלות בספירת העומר, אלא שלדעתו הנושא של התספורת אינו נוגע לאבלות, או על כל פנים יש לו סיבה נוספת, והיא משום מידת הדין. אבל מה שנהגו שלא לישא אשה בימים אלו לכל הדעות הוא בגלל האבלות. אינני מכיר קהילה אחת בעם ישראל שאינה נוהגת אבלות בספירת העומר. מבחינתי מנהג אבלות זה שקיים כבר מימי הגאונים הוא דין לכל דבר וענין.

  • מאת משה:

    שלום רב, מותר אם כן לקצץ במקצת את השפם כדי שלא יפריע לאכילה? או כדי שלא יציק?

  • מאת רבני בית ההוראה:

    אם זה מפריע לאכילה מותר.

  • מאת צפריר:

    תודה לרב, וסליחה שאני נודניק, וגם סליחה מראש אם השאלות שלי לא ראויות, אבל אני מרגיש חובה לברר את זה. לגבי מה שהרב כתב “אינני מכיר קהילה אחת בעם ישראל שאינה נוהגת אבלות בספירת העומר”, אז זהו שאצל התימנים אין אבלות. אז אשאל אחרת: א. האם מישהו מהראשונים שמזכיר אבלות מציין שהטעם הוא אבלות על מותם של תלמידי רבי עקיבא? ו- ב. האם מישהו מהראשונים שאוסר גילוח, נותן טעם של אבלות? תודה רבה ושוב סליחה.

  • מאת רבני בית ההוראה:

    כך מפורש בתשובות הגאונים שערי תשובה סי’ רעח, הבי יוסף מביא אותו בקיצור, אבל אם תעיין בפנים תראה בהרחבה שהטעם הוא האבלות על תלמידי רבי עקיבא, כך שלא מדובר רק בראשונים אלא בגאונים. אלא שדבריו שם אמורים לגבי נישואין.
    לגבי גילוח המקור כמובא בבית יוסף מדרשו רבי יהושע שועיב, ואף שבתחילת דבריו שם הביא טעם אחר למנהג זה, לאחר שתמה על מנהג העולם המגלחים לאחר ל”ג בעומר ביאר שלדעת המנהג הוא האבלות על תלמידי רבי עקיבא וכו’.

  • מאת משה:

    איך מסתדר הדין שלסנדק ואבי הבן התירו להתגלח בעומר, האם אבל סנדק מותר בגילוח? אם לא, אז רואים לכאורה שזה לא ממש דמיון דיור ביו עומר לאבלות.

  • מאת רבני בית ההוראה:

    אכן מנהגי אבלות של ספירת העומר דינם קל יותר מאבלות ממש, גם בין ספירת העומר לימי בין המצרים מוצאים הבדלים.

  • מאת משה:

    אז אולי אפשר לצרף את זה גם לקולא להתגלח (ובפרט בערב שבת)
    כמובן אני לא מדבר הלכה למעשה אלא רק בבירור הסוגיה.

  • מאת רבני בית ההוראה:

    אין כל קולא להתגלח בערב שבת, זה חסר בסיס.

  • מאת דרור:

    האם ‘גערה’ אינה רק בתספורת הראשונה לאחר 30?

  • מאת רבני בית ההוראה:

    גערה היא רק בתספורת ראשונה, אינני יודע למה כוונתך?

  • מאת ערן:

    מדוע דימוי המילתא הינו לאבילות ולא לאבילות ישנה שהיא קלה יותר ?
    יתרה מכך מצינו בלשון השו”ע חילוק ביו לשון תספורת לעומת תגלחת (סימן תקל).
    רואי גם לציין שגם הגר”ע בחזו”ע צין שעיקר המנהג הינו על תספורת ולכן לצורך גדול התיר בערב שבת (ואולי אף תספורת)

  • מאת רבני בית ההוראה:

    אין כל טעם בכל הדיון הזה שהרי ההכרעה ברורה מכל גדולי הדורות האחרונים שלא חילקו בזה, ואגב ממקום שהוכחת רואים שעל אותה הלכה עצמה פעם משתמש השו”ע בלשון זו ופעם זו ומוכח שהכל אחד.

  • מאת צפריר:

    במחילה מכת”ר ומבלי לחלוק על מסקנותיו, קשה, קשה מאד להבין כיצד מהשימוש של השו”ע בלשון תספורת לתספורת ובלשון תגלחת לתגלחת ניתן בכלל לטעון שהשו”ע (!) אינו מבחין בין הלשונות. הלוואי וכל מורי ההוראה בישראל היו מדייקים בלשונם כהשו”ע. השו”ע מסתמא ידע היטב מה הוא כותב, ובפרט שהעדיף את נוסח הטור שאינו מזכיר כלל אבילות אע”פ שהיו כנראה מונחים לפניו מקורות שהזכירו אבילות. דומני שהנסיון ליצוק בכח תוכן שאינו קיים באותם ראשונים שלא הזכירו כלל אבילות בעומר (ובכללם הרמב”ם, השו”ע, הרמ”א, וכן האריז”ל שכנראה התנגד במפורש למנהג האבילות) אינו לכבודם של האחרונים שהוסיפו גזירה זו.

  • מאת רבני בית ההוראה:

    נראה שהנושא מוצה עד תומו. בהצלחה.

  • מאת שי:

    שלום רב

    משהו כאן מאוד לא מובן בקשר לגילוח לכבוד שבת.

    במאמר עצמו יש 2 פסקאות בעניין גילוח לכבוד שבת, בפיסקא אחת כתוב שרוב הקהילות לא נהגו היתר, אבל אין לגעור במקילים ובפסקא שנייה מעלים אפשרות אפילו לחייב גילוח לכבוד שבת.

    זאת ועוד, באחת התגובות של ‘רבני בית ההוראה’ כתוב ‘אין כל היתר להתגלח לכבוד שבת, זה חסר בסיס’

    וכאן הבן שואל: האם רבני בית ההוראה מסונכרנים אחד עם השני? האם אותו רב כתב את כל חלקי המאמר?

    ולגופו של עניין: הרמ”א כותב שאם ל”ג בעומר חל ביום ראשון מותר להסתפר ביום ששי לכבוד שבת, עד כאן. האם אי אפשר להוכיח מכאן בבירור שלולי זאת אין היתר להסתפר ולהתגלח לכבוד שבת? (דוחק לגלח בין תספורת לגילוח שהרי גם תספורת לאחר ל’ יום זה כבר בגדר ‘גדל פרע שער ראשו’ ואין היתר אלא אם כן ל”ג חל ביום ראשון)

  • מאת רבני בית ההוראה:

    תודה על ההערה. בטעות היו קטעים מתוך טיוטה שהוכנסו למאמר. העניין תוקן על-פי גרסה חדשה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים