שאלה:
הח"ח כותב בספר תורת הבית, בפרק א, שבכל תבה שאדם לומד, כלומר כל מילה של תורה, מקיים מצווה עשה, וכל מצווה קונה לו פרקליט אחד. אם אני לומד בלי להוציא בשפתיי, האם זה גם כן נחשב לעניין מצוות עשה וקניית פרקליט, או שלא? כי הבנתי שיש כאלה שאומרים שדי בקריאה במחשבה, ויש כאלה שאומרים שצריך להגות בפה. שאלתי: 1) מה דעת השולחן ערוך בעניין הזה? הכוונה לקניית פקליט. 2) מה דעת השו"ע לעניין קיום מצוות תלמוד תורה, והגית בו, ודברת בם וכו'.(כלומר לצאת ידי חובת תלמוד תורה מה שאדם חייב לצאת בכל יום, אם די במחשבה או שחייב להוציא בפה כדי לצאת מה שצריך לקבוע עיתים לתורה)
תשובה:
שלום וברכה
בודאי יוצאים ידי חובת מצוה זו גם בעיון בעינים, האמירה בפה היא סגולה לזכרון, אבל המצוה מתקיימת גם במחשבה [זו הסיבה שסבר הגר”א בסי' מז שגם הרהור בדברי תורה מחייב ברכות התורה בבוקר, כיון שיש בו קיום למצות תלמוד תורה, אמנם אחרים חלקו עליו וסברו שאין קשר בין הנדונים, ולא חייבו ברכה על הרהור למרות שיש בכך קיום מצוה, ראה ביאור הלכה שם בהרחבה, ומכל מקום הכל מודים שיש בכך קיום מצוה].
שמיעה מקלטת אם היא מחוייבת בברכה, הנה, בס’ הליכות שלמה פרק ו אות ה כתב שהואיל ומצות תלמוד תורה מתקייימת גם במי שאינו בר חיובא גם חיוב ברכה שייך גם במי ששומע מקטן או אשה דברי תורה. אלא שנסתפק שם לענין שמיעה מקלטת, ולכאורה הדבר תלוי בגדר דין שומע כעונה: לדעת הסוברים שהשמיעה לבד נחשבת כדיבור, אפשר שגם כאשר הוא שומע מקלטת הדין כך, לפי שסוף סוף השתמש בכלי השמיעה לצורך הלימוד. אולם, להצד שאמירתו של המשמיע מתייחסת לשומע, אפשר שלא שייך דין זה לגבי שמיעה מקלטת [על עיקר נידון זה ראה חזון איש או”ח סי’ כט].
1)מצד מה שכתב נפש החיים על לימוד התורה שזה מעין אמיתת מציאותו יתברך וכו'- שיש בזה סוג של ענין רוחני לאדם- האם זה גם בהרהור בדברי תורה כשלא מוציא בפה זה שייך?
2) לסוברים כשעת השו"ע: אם אני שומע דברי תורה מקלטת מוקלטת או שיעור וכד'- יוצא ידי חובת לימוד תורה מדין שומע כעונה? כי ראיתי שהרב הסתפק לעניין ברכה. לכולי עלמא זה גם יוצא ידי חובת תלמוד תורה מצד כל שמיעה של מילה זה מצוות עשה?
3) אז יוצא שכל פעם שאני מהרהר בדברי תורה אני מקיים מצוות תלמוד תורה?
4) זו הסיבה שאסור להרהר בדברי תורה בשירותים?
בשני האופנים יש קיום המצוה.
אמת.
השאר תגובה