הלכות ומנהגים של עריכת “סיום”

הרב יהושע פפר
ו' ניסן ה'תשע"ח

 

בשבועות וימים שקודם לחג הפסח, לצד ניקיונות וקניות, רבים יחשבו גם על השאלה של איזו מסכת יוכלו לסיים לקראת ערב החג. הסיבה לכך היא כמובן “תענית בכורות” (או “בכורים”), יום תענית יוצא דופן, שנהגו בו רבים להתיר את האכילה על-ידי עריכת סיום מסכת.

לקראת חג הפסח, נדון אפוא במאמר הנוכחי בדיני ומנהגי סיום מסכת, הנוגעים הן לשנה כולה, והן כמובן לערב הפסח. על סיום איזה ספרים וחלקי תורה ניתן לערוך סיום? מה צריכים לאכול כדי להיות חלק מסעודת הסיום, והיכן? איזו הלכות נוספות קשורות לעריכת הסיום?

בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

שמחת הסיום

בגמ’ (שבת קיט, ב) מובא המקור הבסיסי לשמחת הסיום: “אמר אביי: תיתי לי, דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתא, עבידנא יומא טבא לרבנן”. ההגעה לקו הסוף של לימוד מסכת הוא מקור של שמחה, ולרגל זאת יש לקבוע “יומא טבא לרבנן”.

בים של שלמה (ב”ק פרק ז, סימ לז) ביאר שמדובר בסעודת מצווה: שמחה גדולה היא בשביל אותו תלמיד חכם שגומר מסכת שלמה, וגם אחרים הבאים לשמוע את הסיום נחשבים משתתפים בסעודת מצווה. הוא אפילו כותב שצריך היה לומר ברכת “שהשמחה במעונו” במעמד הסיום, אך בסוף כתב שאין לעשות כן להלכה.

מקור נוסף לעניין הסיום הוא במסכת בבא בתרא (קכא, א), שם נאמר שיום ט”ו באב נקבע יום של שמחה כיון שהוא (לפי דרך אחת) “יום שפוסקים בו מלכרות עצים למערכה”. כלומר, כיון שזכו באותו היום להשלים מצוה גדולה, הייתה בו שמחה גדולה, ונחשב בשל כך ליום טוב (כן מבואר ברשב”ם ובנימוקי יוסף). באותה המידה, כתב הים של שלמה (שם, בסוף הפרק) שסיום מסכת גוזר יום של שמחה”.

הרמ”א (יורה דעה רמו, כו) פסק אפוא כי “כשמסיים מסכת, מצוה לשמוח ולעשות סעודה, ונקראת סעודת מצוה”. בט”ז (ס”ק ט) הוסיף בשם מהרש”ל כי “אפילו אחרים שלא סיימו, מצוה לשמוח עם זה שסיים”. בש”ך (ס”ק כז) ציין לדברי מהר”ם מינץ (סימן קיט) שכתב שמדובר בסעודת מצווה, ולכן אפילו אבל תוך י”ב חודש מפטירת אביו ואמו יכול לסעוד שם (אם כי בב”ח כתב לאסור אכילה לאבל תוך י”ב חודש בסעודת סיום).

ועי’ גם בשו”ת חוות יאיר (סימן ע) האריך בנושא, וביאר שכיון שמסיים מסכת הרי מדובר בסיום של דבר מצווה, ולכן יש בו יום טוב של שמחה.

מה צריכים לסיים?

הגמרא מציינת סיום מסכת לעניין יומא טבא של סיום. האם ניתן להשלים עוד לימודים כדי לגזור סיום?

בפני יהושע (ברכות יז, א) כתב שניתן לערוך סיום גם בסיום לימוד ספר מתוך ספרי התנ”ך (מדובר שם בספר איוב), וכתב שאם עושים סיום וסעודת מצווה על מסכת מן התלמוד, קו וחומר שיש לעשות כן בספר מתוך התנ”ך. כן פסק גם בשו”ת אגרות משה (אורח חיים א, קנז; ב, יב).

בשו”ת האלף לך הלכה (אורח חיים שפו) כתב אף הוא שיש לערוך סיום על ספר מספרי התנ”ך, אך התנה שמדובר בסיום על-פי דין רק כאשר הספר נלמד באופן עצמאי, ולא כאשר כל הלימוד אינו אלא לכוונת הסיום בלבד. כלומר, רק אם אדם לומר את הלימוד בכל אופן, ובמקרה גומר את הספר סביב ערך פסח, יש להחשיבו בתור סיום לעניין אכילה בתענית בכורות.

בשו”ת תשובות והנהגות (חלק א, סימן ש) כתב שבשעת הדחק ניתן להקל גם בסיום של לימוד “מתוכנן” (לשם הסיום) של ספר מהספרי התנ”ך, אם הוא נלמד עם פירוש רש”י.

סיום המסכת

בש”ך (שם) כתב שכדי לערוך סיום יש לשייר חלק קטן מתוך המסכת, שנלמד במעמד הסיום עצמו. יש לציין שאין צורך ללמוד את המסכת כסדר, אלא אף מסכת שנלמדה שלא כסדר יש לערוך סיום עם גמר הלימוד (שו”ת מנחת יצחק ח”ב, סימן צג, חלק ד)

יש פוסקים שהדגישו שיש לשייר חלק מתוך המסכת שאינו קשה מידי, באופן שאחרים השומעים את הסיום יוכלו להבין את הנלמד, ולהשתתף בכך בסיום (בן איש חי, צו א, כה). הדבר חשוב במיוחד בסיום לעניין תענית בכורות או באכילת בשר בתשעת הימים, כאשר אחרים חייבים להשתתף בסיום על-פי דין.

אולם, המנהג השגור הוא שכל מי שנוכח במעמד הסיום יש להשתתף בסעודת המצווה של הסיום, גם בכור בתענית בכורות וגם לעניין אכילת בשר בתשעת הימים, אפילו אם לא שמע או לא הבין את דברי הלימוד של הסיום. במשנה ברורה (תע, י) מזכיר שהמנהג הוא שכולם שומעים את מי שמסיים את הלימוד.

תענית בכורות

בשולחן ערוך (אורח חיים תע, א) הביא את המנהג של תענית בכורות: “הבכורות מתענין בערב פסח, בין בכור מאב בין בכור מאם. ויש מי שאומר שאפילו נקבה בכורה מתענה” (בנוגע לנשים, כתב הרמ”א שאין המנהג כן). כמבואר במשנה ברורה, עניין התענית הוא לזכר הצלת בכורי ישראל מגזירת בכורי מצרים של ליל הפסח.

המשנה ברורה (ס”ק י) מביא שיש שנהגו להתענות, ולא להתיר את האכילה בסעודת מצווה (זו דעת שו”ת תשובה מאהבה, כפי שהובא בשו”ת מנחת יצחק, שם), אך המנהג הרווח הוא להתיר את האכילה בתענית זו על-פי השתתפות בסעודת מצווה. בערוך השולחן (שם, ס”ק ה) כתב שכך המנהג כבר כמה דורות, ואין מי שמחמיר בכך, וביאר שהמנהג התפתח משום חולשת הדורות האחרונים, ובשל העובדה שמדובר בתענית של מנהג ולא של דין הגמרא.

מתוך דברי הערוך השולחן מבואר שעל המתענים הרוצים לאכול להשתתף בסעודת הסיום במקומה, ורק לאחר השתתפות זו מותר להם לאכול לאחר מכן בביתם. כן מפורש בשו”ת תשובות והנהגות (שם), תוך שהוא חולק על שו”ת רבבות אפרים (חלק א, סימן רצו), שכתב שגם אם לא אכלו במקום הסיום מותר להם לאכול במקום אחר.

בשו”ת מנחת יצחק (חלק ח, סימן מה) מציין שלעניין אכילת בשר בתשעת הימים, אין להתיר אכילת בשר אלא בסעודת הסיום עצמו, ולא לאחר מכן. אמנם מצאנו שהמלך שלמה ערך סעודת שבעה ימים לרגל חנוכת המקדש, שאף היא מקור אפשרי לעניין סעודת הסיום (כמבואר בפתחי תשובה, יורה דעה רמו, ח), אין אנו מרחיבים את שמחת הסיום לאותם ממדים. למה אפוא מותר לבכורים לאכול כל היום, לאחר האכילה בסעודת המצווה של הסיום?

המנחת יצחק מיישב, בשם שו”ת ארץ צבי (סימן עט), שיש שני חלק בכל תענית: מצוות התענית, ואיסור אכילה. ואולם, עניין איסור האכילה יסודו בעינוי וצער, ולכן בתענית בכורות שאין עניינו צער ועינוי יש רק את מצוות התענית, ולא איסור אכילה. לעניין מצוות התענית, כיון שאכל פעם אחת שוב אין מצוות התענית חלה עליה (שכן אינו מתענה) – ואילו איסור אכילה אינו קיים ביום תענית בכורות. מכאן שיש להמשיך באכילתו כל היום.

הלכות נוספות

  • אם אינו יכול להיות בעצמו בסיום, יש המתירים לאדם להשתתף בטלפון. אין להסתמך על כך אלא בשעת הדחק גדול (מובא בספר יומא טבא לרבנן, עמ’ 70, הערה 16, בשם הגרש”ז אויערבך זצ”ל).
  • יש אומרים שאין אומרים תחנון בבית כנסת שעתיד להתקיים בו סיום באותו היום (שו”ת יביע אומר, חלק ד, סימן יג). אחרים פסקו שאומרים בו תחנון (שו”ת ציץ אליעזר חלק יא, סימן יז, חלק ו). כמובן שבערב פסח בכל אופן אין אומרים תחנון.
  • יש אומרים שניתן לחלק מסכת לכמה חלקים הנלמדים על-ידי כמה אנשים, ולעשות סיום בין כולם (קניין תורה, חלק ה, סימן נב). אחרים חלקו בזה, וכתבו שבוודאי לעניין תענית בכורות ואכילת בשר בתשעת הימים אין להקל בדבר (ראו יומא טבא לרבנן, עמ’ 95, הערה 16).

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים