ברכה על סיפור יציאת מצרים

שאלה:

שלום לרבנים למה לא מברכים על הגדה? תודה רבה

תשובה:

בענין זה עסקו רבים מהראשונים והאחרונים:

א. תשובת הרא”ש (כלל כד סימן ב’) וששאלת, למה אין מברכין על סיפור ההגדה, הרבה דברים צוה הקב”ה לעשות זכר ליציאת מצרים ואין אנו מברכין עליהן, כגון, הפרשת בכורות וכל המועדים. שאין צריך להזכיר בהפרשת בכורות שאנו עושין אותו זכר ליציאת מצרים, אלא שצוה הקב”ה לעשות המעשה ומתוך כך אנו זוכרים יציאת מצרים. ולאו דוקא הגדה בפה, אלא אם ישאל מפרשין לו (וזהו ההגדה לצד שזוכרים יציאת מצרים). ע”כ. והרב שבח פסח (לרבי ישמעאל כהן בעל שו”ת זרע אמת, דיני קדש אות ב’) ביאר, כיון דאינה אלא בלב אין מברכין. וראה להלן. [ויש שהקשו, דהא מקרא מלא צווח והגדת לבנך, וזה אי אפשר בלב. וצ"ל דאף שאומר בפה הרי העיקר ההבנה וידיעת הסיפור, והעיקר נעשה בלב, וכמו שנאמר ולמען תספר וגו' וידעתם כי אני ה' וגו'].
ב. שכל מצוה שאין לה קיצבה, שביד האדם למעט בה או להרבות בה, אין מברכים עליה, (הרשב”א). וכן הוא בהגדת מעשה נסים להגאון חוות דעת, בשם מהרי”ף, שהוא מפני שאין לזה שיעור. [וראה למהר"ם שיק (תרי"ג מצות פ' בא), שהעיר על זה מכח דברי הרמב"ם ז"ל. ע"ש]. וגם צריך לספר ביציאת מצרים כל ימי חייו, ואין המצוה נגמרת, וז”ש מצוה עלינו לספר ביצי”מ. ואי תימא א”כ למה אין מברכים על זה, על זה בא המענה: “וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח”, שכיון שאין למצוה זו קיצבה, שכל המרבה הרי זה משובח, מש”ה אין מברכים על מצוה זו. (וע”ע במאירי פ”ג דמגילה כא. ע”ש).
ג. שכבר יצאו ידי חובת סיפור יציאת מצרים בברכת הקידוש, שבו מוזכרת יציאת מצרים, (אבודרהם). וכן הוא ברבינו ירוחם (נתיב ה’ ח”ד דף מד) בשם רבינו פרץ, ובפרי חדש (סימן תעג סק”ו). ועל פי זה מבואר מה שאנו אומרים בהגדה, “מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר וכו’”, שאע”פ שיש עלינו מצוה לספר ביציאת מצרים, מכל מקום אין מברכים, שבקריאת ההגדה אין זה אלא בבחינת “וכל המרבה לספר ביציאת מצרים”, שהרי כבר יצאו ידי חובה בקידוש, ולכן אמר וכל “המרבה” לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח, (פר”ח). והגאון רבי יעקב ענתבי זצ”ל (בקובץ גדולת מרדכי עמוד כב) תמה על זה, דהא קא מקשה הרב מפסוק והגדת לבנך, והיאך יוצא ידי חובה בזה בקידוש, ועוד דא”כ יברך קודם הקידוש על מצות סיפור יציאת מצרים. ועוד קשה ע”ז, שהרי כיון שבריבוי סיפור יצי”מ ממשיך לקיים את המצוה, אכתי אמאי לא יברך, ומאי שנא מלולב, דאמרו בפסחים (ז:) נטלו ויצא בו מברך אשר קדשנו במצותיו וציונו על נטילת לולב, וכתבו התוספות, דאע”ג דבעינן לברך עובר לעשייתן, אכתי עוסק במצוה הוא, שהרי צריך לנענע, ואף שאין הנענוע מעכב, אפ”ה מברך. ולפ”ז כיון שהמרבה לספר ביציאת מצרים, ממשיך את המצוה, וכמ”ש הרמב”ם בספר המצות (מ”ע קנז) שציונו לספר ביציאת מצרים בליל ט”ו מניסן בתחילת הלילה, כפי צחות לשון המספר, וכל מי שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו השי”ת, ומה שעשו לנו המצרים, ואיך לקח ה’ נקמתינו מידם, ולהודות לו יתעלה על כל הטוב שגמלנו, יהיה יותר טוב, וכמ”ש וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח, ע”כ. וא”כ כ”ש מנענוע הלולב שאינו אלא מדרבנן, ואמאי לא יברך. וגם יש להקשות שהרי צריך לקיים מצות והגדת לבנך, ולהאריך בסיפור נפלאותיו, והאיך יצא י”ח כ”ז בקידוש, ועיין בשו”ת חזון עובדיה ח”א (עמ’ צא) מה שהאריך בזה.
ד. ועוד, שכבר יצאו ידי חובה, בליל פסח בקריאת שמע של ערבית, שהזכיר בה יציאת מצרים, וק”ש טעונה ברכה לפניה ואחריה. (שבלי הלקט).
ה. וז”ל המאירי: (ספ”ק דברכות) וראיתי מי ששאל למה אין אנו מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו להזכיר את יציאת מצרים, וכן להתפלל, ואיני רואה מקום לשאלה זו, שיציאת מצרים ותפלה הרי הן ברכות גמורות לעצמן, והזכרת יציאת מצרים בליל פסח בהגדה של פסח, יש מי שמזהיר שלא לברך עליה לפניה, ואף על פי שיש ברכה לאחריה, שהרי אפשר לו לסמוך על אמת ואמונה שחתם בה גאל ישראל. ואף על פי שאין הטעם ברור, מכל מקום המנהג כך הוא, אלא שיש חולקים ומברכים, ע”כ.
ו. ועוד, כיון שההגדה כולה קילוסין ותשבחות להשי”ת, לא שייך לברך על סיפור ההגדה, כשם שאין אנו מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו לברך ברכת המזון (שהיא חיוב מדאורייתא). דברכת אשר גאלנו ברכה גמורה היא, (שו”ת בשמים ראש סימן קצו). והיינו משום דלא מצינו ברכה על ברכה. [והכא ברכת אשר גאלנו בהגדה הויא כברכת המזון].
ז. סיפור יציאת מצרים סמוכה למצה ומרור, וכיון שבירך על מצה ומרור פוטר ארבע כוסות וסיפור יציאת מצרים, כיון שהיא סמוכה לחבירתה.
ח. וכיוצא בזה כתב בחסד לאברהם, שכל מצוה שנסמכה למצוה אחרת ואי אפשר לקיים את המצוה השניה מבלי לקיים את המצוה הראשונה, לא תיקנו לברך על השניה, וסיפור יציאת מצרים סמוכה למצות מצה ומרור, וכיון שבירך על המצה והמרור, אינו מברך על סיפור יציאת מצרים, ולכן אין מברכים על ד’ כוסות.
ט. שהרי מצינו שגר מברך על הטבילה רק אחר הטבילה, כדי שיוכל לומר “וצונו”. וגם כאן הרי אמרו חכמים שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, והוי כאילו רק עתה נעשה יהודי, וממילא כולנו כמו גרים. ולכן אין אנו מברכים קודם ההגדה. ואין מברכים גאל ישראל אלא אחר סיפור יציאת מצרים. (חת”ס).
י. ועוד, שאין מברכים על מצוה שאינה ניכרת שעושה אותה לשם פועלה, (שו”ת קרן לדוד), והיינו, שבמצוות שההגיון מחייב את קיומן, לא שייך לברך על זה בלשון וצונו, שהרי גם בלי ציווי ה’ יתברך היינו צריכים לקיים מצוות אלו, וכן בסיפור יציאת מצרים שההגיון מחייב אותנו לשבח ולפאר ולהודות למי שעשה לנו ולאבותינו ניסים ונפלאות. (מעש”ת). ומטעם זה אין מברכים על מצות כיבוד אב ואם, מפני שיבה תקום, מצות הלואה, מצות צדקה, מצות ג’ סעודות שבת, אכילה בעיוהכ”פ, וכדומה, שבכל אלה אין ניכר שעושה אותם לשם פועלם.
יא. ועוד, הואיל ומפסיקים בסיפור יציאת מצרים בסעודה, והרי צריך לספר ביציאת מצרים עד שתחטפינו שינה, וכיון שאינו עושה את כל המצוה בבת אחת, אין לברך, וכמ”ש הרוקח והכל בו בכיו”ב, שאין מברכין על ד’ כוסות. (שבח פסח).
יב. ועוד, שאין מברכים על מצוה שבאה על ידי קללה, וכעין מה שכתב בשו”ת הרשב”א חלק א’ (סימן יח), בשם רבנו יוסף אבן פלט, שכל מצוה שהיא באה מתוך עבירה, כגון השבת הגזלה, וחזרת הרבית, שלא צונו לגזול כדי להשיב, וכו’. וכן אין מברכים על הגרושין, משום דיש מקצת הגרושין שהן בעבירה, כגון שלא מצא בה דבר עבירה ומגרשה. ע”ש. וגם כאן איך נברך על כך שמתחלה אבותינו היו עבדים לפרעה במצרים. וכיוצא בזה כתב התומים (סימן צז) שאין לברך על הצדקה, משום שהיא קללה ופורענות, דכתיב ואתה לא תלוה גבי ברכה, וזה עוונותיו היטו אלה, שלא קויים בו אפס כי לא יהיה בך אביון, על כן אין לברך, והכא נמי כיון שאם תבוא הגאולה תהיה יציאת מצרים טפילה ואין צורך להזכירה, ועונותינו היטו אלה, והאריכו קצנו, לכן אין צריך לברך על זה, ואף על גב דחכמים אומרים כל ימי חייך להביא לימות המשיח, אינה אלא טפלה בזכרון הגאולה האמיתית, דכעת עושים הטפל (לעת”ל) עיקר, על כן אין לברך על זה. (חסד לאברהם מה”ת).
יג. אין מברכים על מצוה שהמעשה גופא מעיקר המצוה וללא התכלית, וביציאת מצרים עיקר התכלית להשריש בלב הבנים, וכמ”ש והגדת לבנך.
יד. בשו”ת מחנה חיים (ס”ס כח) כתב, שנראה לי שאדם יחיד שיושב לבדו אין צריך לספר ביציאת מצרים, אלא זוכר במחשבה ביציאת מצרים, ורוב הנסים אשר הפליא ה’ לעשות, כי הסיפור הוא רק לאחרים, דכתיב למען תספר באזני בנך וכו’, ורק בעמלק דכתיב זכור ואל תשכח, דרשו בגמ’ מגילה (יח.) דבעינן זכירה בפה, אבל ביציאת מצרים די בזכירה בלב, והסיפור רק לאחרים, ואם כן תליא אם אחרים רוצים לשמוע, כמ”ש הרשב”א (בתשובה סימן יח) גבי צדקה, שאין מברכים על נתינת צדקה, שתלויה אם ירצה העני לקבל מידו. ע”ש. ולכאורה עיקר תירוצו דהוי דברים שבלב. ומה שבפה (שהוא מספר לאחרים) תלוי בדעת אחרים, ולכן אין מברכים, וכן הוא לשון הרא”ש בתשובה (כלל כד סימן ב), דסיפור יציאת מצרים לאו דוקא בפה, אלא אם ישאל מפרשים לו. (ועיין בשאגת אריה סי’ יג, מה שדן בדין זכירת יצי”מ בהרהור הלב, ואכמ”ל). וכן מבואר בדברי המהר”ל בהגדה של פסח, דכיון שמקיים מצות סיפור יצי”מ כשהוא לבדו גם במחשבה, לפיכך לא תיקנו על זה ברכה.
וכיו”ב י”ל דכל מצות עשה שאין בה מעשה, אין מברכים עליה, ולמאן דאמר עקימת שפתיו לא הויא מעשה, סיפור יציאת מצרים חשיב כמצוה שאין בה מעשה, ולכן אין מברכים על מצוה זו, ואינו דומה לברכות התורה, דשאני ברכות התורה דכתיב בה קרא. [רשב"א]. ויש לדחות, דמאי דבעינן מעשה כדי לברך, היינו לאפוקי מצוה שהיא בשב ואל תעשה, אבל אם היא נעשית בקום ועשה, אף למאן דאמר דעקימת שפתיו לא הויא כמעשה בידים, מכל מקום היא בקום ועשה, ושפיר מברכינן.
ובשו”ת רבי עקיבא איגר (מהדו”ק סי’ כט) העיר, לפמ”ש הר”ן, והובא בט”ז א”ח (סימן תפ”ט) דרבנן גמירי להו דהאי וספרת גבי עומר דצריך לספור המנין, מה שאין כן בשאר ספירות, כגון גבי יובל דכתיב וספרת לך, וכן בזבה כתיב וספרה, שפיר לא תקנו ברכה גבי זבה, משום דגמירי להו הכי גבי ספירת יובל, דאין צריך לספור המנין, וא”כ הוי דברים שבלב. אך א”כ תיקשי לפמ”ש הר”ן דגמירי להו הכי גבי ספירה דיובל דאין צריך לספור, ולפי הנראה מדברי תוס’ דפרק המדיר שכתבו בפשיטות דמברכים על ספירת היובל, א”כ תיקשי לפי האמת לפי דברי הר”ן הוי דברים שבלב ואין ראוי לברך עליהם. איברא דהמעיין בתוס’ מנחות (סה:) יראה שכתבו בזה”ל: ושמא מברך על ספירת היובל וכו’, הרי דלא פסיקא להו דמברכים על ספירת היובל, וגם לא מצאתי ברמב”ם הל’ שמיטה ויובל שהזכיר מזה דמברכים, ואפשר דהיינו טעמא דס”ל כמו שכתב הר”ן, דגמירי להו דבשאר ספירות חוץ מספירת העומר אין צריך להוציא בשפתיו המנין, וא”כ הוי דברים שבלב ואינו ראוי לברך.
והנה סברא זו דאין מברכין על דברים שבלב, מבוארת גם בלבוש ובמג”א, בסימן מ”ז אות ד’, גבי המהרהר בתורה שא”צ לברך, משום שאין מברכין על המחשבה.
ועל פי זה נתבאר בילקוט יוסף על הלכות תפלה כרך א’ (סימן פט), הטעם שאין מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו להתפלל, שהרי מן התורה די בבקשה אחת ובלב, ועיין במגן אברהם (סימן ק”א ס”ק ב’), שנסתפק אם די במה שמתפלל רק בלב. ובחובת הלבבות (שער חשבון הנפש פ”ג ד”ה והתשיעי) כתב, שדי אם מתפלל בלב. וראה להפרי מגדים בפתיחה להלכות תפלה. ועיין עוד בילקוט יוסף על הלכות כיבוד אב ואם בפרק א’ (הערה י’ עמוד פט).
ומרן החיד”א במחזיק ברכה (או”ח סי’ תלב סק”ו) הביא מספר הפרדס (כת”י) ששמע מפי החכם רבי יהודה בנו של הרשב”א, ששמע מאביו, דהנהו כללי דכיילי על איזו מצוה חייב לברך ועל איזו מצוה פטור, כולם הם אבני תוהו על אבני בהו, אלא באותה מצוה שידענו שתיקנו לנו רבותינו לברך מברכין, ועל מצוה שלא תיקנו ברכה לא מברכינן. עכ”ד.
וכיו”ב מצינו במאירי (מגילה כא: ד”ה כבר בארנו) שכתב, ומ”מ אין למדין מן הכללות, שכמה מצוות נעשות בלא ברכה, עשיית מעקה, ועשיית דין, פריקה, השמטת כספים וקרקעות, שילוח עבדים והענקתם, ועמידה מפני הרב, ומורא וכבוד אב ואם, ונתינת הצדקה והלואה לעני, השבת גזלה והשבת אבידה, עזיבת לקט שכחה פאה, ופרט ועוללות, ונתינת מעשר עני, והשבת העבוט, ושלוח הקן, ושמחת גר יתום ואלמנה, מצות יבום וחליצה, וכן הרבה. אלא שיש מי שאמר כלל בזה, שכל אלו אינן חובה קבועה על אדם, אלא כשיזדמן אותו ענין לידו, ובכל כיוצא בזו אין כאן ברכה. ועל דרך האמת רוב מצות נכללות בדין זה, אלא שהשחיטה אינה חובה קבועה, ומברכין [עליה]. וכן קידושי נשים לדעת גדולי המחברים שכתבו בחיבוריהם, כל המקדש אשה צריך לברך ואחר כך מקדש, כדרך כל המצות שמברך עליהם עובר לעשייתן, ומ”מ לא נהגו בכך, וסוף דבר ראינו לקצת גאונים שהאריכו בזה, ר”ל לבאר על איזו מצוה מברכין ועל איזו מצוה אין מברכין, ולא מצאו להם כלל אחד לכלול בו את כולם, עד שהסכימו שאין הדבר תלוי בטעם אחד, אלא בענינים רבים, מהם מפני שאין בהם מעשה, כהשמטת כספים ודומיהם, ומהם שהם מצוה הבאה בעבירה, כגון השבת גזילה ודומיהם, ומהם שעשייתן כדי להשמר מן הלאוין, לא שיהא גופן מצוה, כגון הגעלה שאינה מצוה בתורה להשבית בליעתן של כלים, אחר שאין בהם חמץ בעין, אלא שמ”מ אם רוצה להשתמש בהם צריך להגעילן. ומהם שאין הדבר תלוי מכל וכל במברך, כגון נתינת צדקה, שמא לא יקחנה, והדומים לזה. וכן אצלי טעם אחר שלא לברך על ענין שאינו מוגבל, אלא לכל אחד כרצונו, ומפני זה אין מברכין על ההגדה בלילי פסחים, שהסיפור ביציאת מצרים אינו מוגבל, אלא כל אחד מאריך כרצונו. וכן הרבה מצות בדין זה.

החתם סופר מיישב א' : דכל המצוות כעין נטילת לולב שופר וכדו' הם מצוות דיש עשייה לאחר הברכה משא"כ סיפור היציאה דהם רק דיבורבעלמא (ועוד שאין שיעור של זמן, אפשר לספר דקה ואפ שלש שעות) אין מברכין על זה
ויישוב ב' : דיש הלכה שגוי שבא לטבול לגרות אינו מברך לפני הטבילה דהרי הוא גוי אלא מברך אחר הטבילה ואם כן ג"כ דעובדי עבודה זרה אנו ובקריאת ההגדה אנו "נטהרים" לאט לאט עד שבסוף ההגדה אנחנו מברכין ברוך אתה ה' אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים.