לתרומות לחץ כאן

ברכת האילנות: הלכות ומנהגים

 

הגמרא (ברכות מג, א) מלמדת: "האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי, אומר בָּרוּךְ שֶׁלֹּא חִסַּר בָּעוֹלָמוֹ כְּלוּם וּבָרָא בוֹ בְּרִיוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת להִתְנאוֹת בָּהֶם בְּנֵי אָדָם".

ברכה זו מקבילה, בוודאי במובן הטכני, לשאר "ברכות הראייה" – ברכות שתוקנו על-ידי חז"ל לברך על הראייה או חוויה של תופעת טבע מיוחדת. ברכות אלו כוללות ברכות על הרים וגבעות, על ברקים ורעמים, על הים הגדול, וכך הלאה. באותה מידה, מברכים על התופעה של לבלוב העצים.

ואולם, הברכה קובעת לעצמה סימן נפרד בשולחן ערוך (סימן רכו, שלו רק סעיף אחד), והיא אף נבדלת משאר הברכות לנוכח עיסוק רחב בהיבטים קבליים של הברכה.

במאמר הנוכחי נעסוק אפוא בהלכות ומנהגים של ברכת האילנות. האם יש חובה לברך את הברכה? מה הזמן הנכון לברך אותה? האם מותר לברך את הברכה בשבת? כמה עצים צריכים כדי לברך את הברכה על ראייתם? בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

האם חובה לברך?

אין חובה על האדם לצאת מדרכו כדי לראות הרים גבוהים, לשמוע רעמים או לראות את הים. הברכה שאנו מברכים על תופעות טבע אלו ואחרים הן ברכות הראייה – כאשר אדם רואה את אחת התופעות, עליו לברך את הברכה. הברכות הן נסיבתיות: הן תלויי נסיבה, ואין בהן חובה.

עקרונית, לברכת האילנות יש את אותו המעמד: כמו שאין חובה לטוס לשווייץ כדי לברך על האלפים, כך אין חובה ללכת ולראות עצים מלבלבים כדי לברך עליהם. מכאן כתבו כמה פוסקים שאנשים אינם רגילים בדרך כלל לברך ברכה זו.

ועולם, כמה פוסקים כותבים רבות בשבח ברכה זו, ומזכירים שמנהג תלמידי חכמים להקפיד לברך את הברכה אחת בשנה (עי' לבוש, סימן רכו; ערוך השולחן, שם; אשל אברהם (בוטשטש, שם).

הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל נזהר לברך את הברכה, והעיד על עצמו שמאז הגיעו למצוות לא הפסיד מעולם את הברכה (הליכות שלמה, תפילה פרק כג, הערה קכא).

באיזה חודש מברכים?

נחלקו הפוסקים אם יש לברך את הברכה דווקא בחודש ניסן, או שמא ניתן לברכו מוקדם יותר וגם מאוחר יותר. יש פוסקים שמדייקים מלשון הגמרא, וכן לשון השולחן ערוך, שיש לברך את הברכה דווקא בחודש ניסן. גם פוסקים שמזכירים שיקולים קבליים מקפידים שיש לברך דווקא בחודש ניסן (עי' ברכי יוסף רכו, ב; כף החיים רכו, א; בדי השולחן יח).

ואולם, אחרים אינם מבחינים בכך, ומבארים שדברי הגמרא אינם מכוונים לחודש ניסן דווקא, ולא הוזכר החודש אלא מפני הרגילות של עצים ללבלב בתקופה זו. אם אדם רואה לראשונה עצים בלבלובם בחודשים אחרים של השנה, אין לדעה זו כל מניעה מלברך עליהם. זו דעות כל הראשונים שכתבו על הסוגיה (עי' בריטב"א, ראש השנה יא, א; ספר האשכול א, כט; רוקח שמב), ודעת פוסקים רבים (משנה ברורה רכו, א; בדי השולחן, שם; שו"ת יחווה דעת א, א).

לכתחילה, ראוי אפוא להמתין עד לניסן כדי לצאת ידי חובת כל הדעות. אולם, אם יש חשש שלא יראה עצים בלבלובם בחודש ניסן, או אם כבר עבר חודש ניסן וטרם בירך את הברכה, יש לברך במוקדם או במאוחר (כך הדין בוודאי נוהגים מנהג אשכנז; על הנוגעים מנהג ספרד להיזהר יותר לברך דווקא בחודש ניסן; עי' גם בכף החיים).

הנ"ל נכון דווקא ביחס למקומות המיושבים בהמיספרה הצפונית, שבהם העצים מלבלבים סביב חודש ניסן. בהמיספרה הדרומית, שם עונות השנה הן בהיפוך, וכן במקומות הצפוניים שבהם החורף מסתיים מאוחר והלבלוב מתאחר, לכל הדעות יש לברך מתי שהעצים מלבלבים, כל מקום לפי עונתו (שו"ת הר צבי, אורח חיים א, קיח; שו"ת ציץ אליעזר יב, כ; ערוך השולחן רכו, א).

לברך ביום השבת

ביחס לברכה ביום השבת אנו מוצאים חילוק בין פוסקים אשכנז לבין פוסקים עדות המזרח. בכף החיים (רכו, ד) כותב שאין לברך ביום השבת, מחשש שהמברך עלול לקטוף פרי מהעץ. הרב חיים פלאג'י מוסיף שהמנהג בקושטא (כיום איסטנבול) היה לברך בשבת, ואילו המנהג באיזמיר היה שלא לברך בשבת (ספר מועד לכל חי א, ח).

אולם, גם בקרב פוסקים ספרדיים אנו מוצאים חילוקי דעות, שכן יש מציינים לדברי הגמרא בסוכה (לו, ב), שם מבואר שמותר להריח הדס המחובר לקרקע בשבת, למרות שאסור להריח אתרוג שמחובר לקרקע. ההבדל בין השניים הוא ביחס לאתרוג יש חשש שהמריח יתלוש את האתרוג, שעיקר שימושו לאכילה, ואילו ביחס להדס אין חשש כזה, כיון שעיקר שימושו לריח – וניתן להריח אותו גם בהיותו מחובר.

חילוק זה מוזכר בשולחן ערוך (אורח חיים שלו, י), ומכאן עולה שגם ביחס לברכת האילנות, מותר לברך על אילנות בשבת, ואין לחשוש שמא יבוא לקטוף את הפרי (שבינתיים אינו אלא פרח; עי' בשו"ת יחווה דעת א, ב).

פוסקים אשכנזים אינם דנים בשאלה של ברכת האילנות בשבת, ומתוך שתיקתם יש ללמוד שאין מניעה לברך את הברכה בשבת, על הדרך שמברכים שאר ברכות הראייה בשבת (עי' ספר וזאת הברכה, עמ' קנז; הליכות והנהגות לרב אלישיב זצ"ל, הו"ד בהגדה של פסח, מהדורת רא"ם).

היכן וכמה

לפי מקורות קבליים, כדי לברך את הברכה יש לצאת את העיר ולהגיע למקום שיש בו עצים רבים. עיקרון זה מבוסס על לשון הגמרא, המציינת את "מי שיוצא בימי ניסן ורואה עצים". מכאן שיש "לצאת" את העיר, ולראות "עצים" (כף החיים רכו, ב-ג; שו"ת לב חיים ב, מד).

ואולם, תנאים אלו אינם מוזכרים בדברי פוסקי ההלכה, המוקדמים והמאוחרים, ומדבריהם עולה בבירור שניתן לברך את הברכה גם בתוך העיר, על עצים הגדלים בחצר פרטית.

ביחס לשאלת עצים רבים – כאשר מיעוט רבים שניים – יש פוסקים הכותבים שיש לברך לכתחילה על יותר מעץ אחד (עי' מורה באצבע קמח; שו"ת ציץ אליעזר, שם; הליכות והנהגות, שם). מנגד, אחרים כותבים שדי בעץ אחד אפילו לכתחילה, והשימוש בלשון רבים ("עצים") משמש כלשון גנרית בלבד, כפי שאנו מוצאים במקומות נוספים (עי' במשנה, ברכות נד, א, שם מבואר שמברכים על ההרים … והמדבריות, כולם בלשון רבים, למרות שכמובן מברכים גם על הר אחד ומדבר אחד).

בשו"ת רבבות אפרים (ח, עז) מתעד שפעם ראה את הרב משה פיינשטיין זצ"ל מברך על אילן אחד.

זמן מוקדם וזמן מאוחר

פירות רבים – תפוזים, רימונים, שזיפים, אפרסקים, נקטרינות, ועוד – מתחילים את קיומם מתוך לבלוב של פרח. עם הזמן, הפרח מבצבץ ועולה, ואחרי (לאחר תהליך של פולינזיה) הפרח נופל והפרי, קטן מאד, מופיע ומתחיל לגדול.

הזמן הנכון לברך את הברכה הוא כאשר מתחיל תקופת הלבלוב, עד שהפרי גדל לגודלו המלא. כאשר הוא מגודל, שוב אין לברך (משנה ברורה רכו, ד).

באופן כללי, אין לברך ברכות הראייה אלא בפעם הראשונה שבה נתקל אדם בתופעה המסוימת. הסיבה לכך היא שמברכים את הברכה כתגובה ספונטאנית של הודיה ושבת לה' על נפלאות הטבע. יש אומרים שהוא הדין ביחס לברכת האילנות, שאין לברך את הברכה אלא בפעם הראשונה שאדם רואה את העצים בלבלובם (מחצית השקל רכה, ט; חיי אדם סג, א; קיצור שולחן ערוך ס, א).

מנגד, המשנה ברורה (רכו, ה) פוסק שאין הדבר כן, אלא גם אם לא בירך אדם את הברכה בראייתו הראשונה, עדיין יכול לברך כאשר הוא רואה שוב בזמן מאוחר יותר. הסיבה לכך היא שלבלוב הינו תופעה עונתית, ולכן יש לברך את הברכה לכל תקופת הלבלוב (פסקי תשובות רכו, הערה נד).

נשים והברכה

אין ספק שנשים אשכנזיות מברכות את הברכה, כפי שהן מברכות גם על מצוות עשה שהזמן גרמא. אמנם נשים פטורות ממצוות אלו, אך בקיומן את המצוות נהוג במנהג אשכנז שאף נשים מברכות על המצווה.

בנוגע לברכת האילנות, גם נשים ספרדיות מברכות את הברכה, משום שניתן לברך את הברכה גם לאחר חודש ניסן (לפי רוב הפוסקים), ואין הברכה אפוא תלויה בזמן אלא בתופעה של הלבלוב (אור לציון ג, ו, א).

גם לפי הדעה שאין לברך אלא בניסן, יש לומר שההגבלה אינה קשורה ל"זמן גרמא", כי היא תלויה לתופעת הטבע ולא לתקופת השנה (טורי אבן, מגילה כ, ב). עוד יש לומר שלא מדובר ב"מצווה" אלא בברכת הראייה, והכלל של "זמן גרמא" אינו חל עליה.

 

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *