הגעלת כלים בשבת / ברכה על דבר התלוי בבחירתו של האדם

שאלה:

שלום הרב!
1.האם מותר להגעיל כלים בשבת?(לכאורה אעפ"י שזה לכאורה יחשב כ'מתקן' מ"מ אולי כיוון שאפשר להשתמש(שימוש ארעי) בכלי זה בצונן כגון לשתות ממנו מים אזי כיוון שיש אפשרות לשימוש בכלי זה אזי לא ייחשב כמתקן כמגעילו?

2.ידוע שאין מברכים על הגעלת כלים משום שההגעלה עצמה אינה נחשבת כמצווה אזי למה על שחיטה מברכים הרי אין מצווה לשחוט?

תשובה:

שלום וברכה

1. ראה משנה ברורה סי' תקט ס"ק כו ובשער הציון שם ס"ק לא שאכן צידד לדינא שאין בזה איסור של תיקון כלי אלא שיש איסור בחימום המים, ואפילו ביום טוב הוא שלא לצורך אוכל נפש. ונפק"מ כשיש לו מים מוכנים מבעוד יום.
2. ראה בהרחבה במקורות שהעתקתי ממאמר שכתבתי בזה לפני שנים מספר.

הרחבה:

ברכה על דבר התלוי בבחירתו

הרדב"ז בתשובותיו (ח"ד סי' כז) דן בדברי התוס' שכתבו דאין מברכין על ספירת ז' נקיים מחמת החשש שמא תראה ותסתור ונמצאו כל ברכותיה לבטלה, והקשה, מאי שנא ממי שקיבל עליו תענית דאומר ברכת עננו בשחרית ומנחה ולא חיישינן שמא יאנס ויהיה מוכרח לסתור תעניתו באכילה ושתיה.

ויעויי"ש שכתב לחלק בשני אופנים: חדא, דמ"מ בעת התפילה שרוי הוא עדיין בתענית, משא"כ גבי ספירת נקיים שאם תסתור בטלה ספירתה כולה למפרע[1]. תו כתב, דכיון שהזבה אינה חייבת להטהר מטומאתה, אלא שאם רצתה להטהר לבעלה או להכנס למקדש וכדו' עליה לספור ולטבול, אין מצוה זו חשובה לברך עליה. כדבריו אלו כתב גם בספרו על סדר המצוות מצודת דוד (סי' שפט), וכ"כ מהר"ם חגיז בספרו אלה המצוות (סי' שו). וחזינן מדבריו אלו, דכל מצוה התלויה בבחירתו של אדם אין מברכים עליה.

[וראה בחק יעקב (או"ח סי' תפט ס"ק ו) שתמה על דבריו, דהא קיי"ל טבילה בזמנה מצוה, וא"כ חובה גמורה וטלת על הזבה מותרת להטהר מטומאתה גם כשאין בעלה בעיר (ורק בזמנינו שכל אשה מחמרת על עצמה כזבה גדולה דנו הפוסקים ביו"ד ריש סי' קצז האם מתקיים בכך דין טבילה בזמנה מצוה, ראה בית יוסף שם. וראה מש"כ בזה הנוב"י תנינא יו"ד סי' קכג בהגהות מבן המחבר מש"כ בזה בביאור שיטות הראשונים השונות). ובישוב קושיא זו ראה בשו"ת מהר"ם שיק יו"ד סי' כג].

כעין דבריו מצינו ברז"ה סוף מסכת פסחים, שדן מפני מה לא תיקנו ברכה על אכילת מצה כל שבעת ימי החג כמו שמברכים על ישיבת הסוכה כל שבעה.

וכתב, דעל מצות ישיבת הסוכה כל ימי החג הוא מוכרח, שהרי אינו יכול להמנע משינה כל שבעה, וכמו שאמרו בשבועות (כה ע"א) האומר שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר. אבל אכילת מצה בפסח אינה מחוייבת המציאות, שהרי יכול לאכול פת אורז וכדו', וכיון שנעשה הדבר ע"י בחירתו לא תיקנו ברכה על כך.

ולדבריהם קשה, כיון שהגר אינו מחוייב להתגייר ומרצונו בא להסתופף תחת כנפי השכינה, מדוע מברכין על מילתו.

והנראה לבאר בזה, ע"פ מה שנתבאר לעיל סי' כח בשיטת השו"ע דסבר שנוסח הברכה במילת הגר היא "למול את הגרים" דמשתמע להבא. שטעמו בזה הוא, משום שעצם מעשה הגרות אינו נשלם ע"י מעשה המילה עד שיטבול, וממילא עיקר תכלית מעשה המילה אינו מתקיים עתה כלל, ולפיכך הורו לברך בלשון עתיד. ומה שבכל זאת מברכים על מילה זו אף שאינה מביאתו לכלל ישראל, הוא משום שעצם מעשה המילה בגר זוהי חובה המוטלת על בית דין משום מצות "ואהבתם את הגר" או משום מצות "אהבת ה'", ומצוה זו עצמה היא המחייבת בברכת המצוות.

נמצא לפי"ז שברכת המילה בגר אינה מחמת מצות הגר אלא מחמת המצוה המוטלת על בי"ד, וא"כ אין כאן מקום לקושיא כלל, שהרי מצות הבי"ד מוטלת עליהם בתורת ודאי, דכל שבא גר לפניהם מחוייבים הם לקבלו ע"י מילה וטבילה ואין הדבר נתון לבחירתם, ועל מצוה זו תיקנו לברך. אלא שעדיין יקשה לדבריהם מפני מה גר מברך על טבילתו, שברכה זו ודאי נתקנה מחמת מצות הגר ולא מחמת מצות בי"ד.

ונראה לומר, דכיון שברכה זו לא נתקנה על טבילת הגר לבדה, אלא כל חייבי טבילות מברכים ברכה זו, נכללת גם טבילת הגר בתקנה זו אף שבבחירתו באה לו. דוגמא לדבר מצינו בברכת האירוסין והנישואין, דאף שמי שכבר קיים מצות פריה ורביה אנו מחוייב מעיקר הדין במצוה זו, אעפ"כ מברכים בעת נישואיו, והטעם בזה, דאחר שנתקנה ברכה זו למי שמחוייב בדבר תקנה קבועה תיקנו בכל נישואין.

קושיא לסברא זו מדין ברכת השחיטה

אמנם, עצם דברי הרדב"ז והרז"ה הנ"ל צ"ע, שהרי ממצות שחיטה למדנו שמברכים גם על מצוות שאינו מחוייב בהן ובבחירתו באו לו, שהרי אם ירצה יכול להמנע מאכילת בשר ואפי' הכי מברכים על השחיטה. וראה בפרי חדש (סי' תפט ס"ק א) שעמד בקושיא זו, והכריע מחמת כן שלא כדבריהם (וכן הוא בכנסת הגדולה יו"ד סי' קצה ע"ד הטור). אכן בדוחק י"ל, דגם מצות השחיטה אינה מסורה תמיד לבחירת האדם שהרי ביו"ט יש חובה גמורה לאכול בשר משום שמחה, ומשחיטה זו אינו רשאי להבטל.

באופן אחר י"ל בזה, עפ"ד הט"ז (יו"ד סי' א ס"ק יז) שהעלה דברכת השחיטה אינה מכלל ברכות המצוות אלא ברכת השבח היא, וברכה זו גם לשיטת הרדב"ז נאמרת גם בדבר הנתון לבחירתו של אדם. אלא דמ"מ יקשה מדין הפרשת תרומות ומעשרות, שאף זה דבר הנתון לבחירת האדם שאם ירצה לא יאכל מן התבואה ולא יתחייב בהפרשתה וכמו שנראה מדברי המג"א באו"ח סי' ח (ס"ק ב) שהפרשת התרומה אינה חובה המוטלת על בעל הכרי מחמת עצם מציאות הכרי אלא דבלא זה אסור הוא באכילת פירותיו, וזאת עפ"ד רש"י בגיטין (מז ע"ב) עיי"ש[2].

ראיה נוספת הביא לזה הגאון רבי שלמה קלוגר בספרו טוב טעם ודעת (הל' שחיטה סי' יא), מהא דכתב הרמב"ם בהל' תרומות (פ"ד הל' א) "עושה אדם שליח להפריש לו תרומות ומעשרות", ולא הזכיר דלכתחילה מצוה בו יותר מבשלוחו, מכאן למד שעצם מעשה ההפרשה אינה חובה המוטלת אקרקפתא דגברא, אלא זהו היכי תימצי לתקן את המאכל כמו בשחיטה, ובזה לא שייכא הלכה זו. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא היאך מברכים לשיטת הרמב"ן וסיעתו על הפרשה זו הנתונה לבחירתו של אדם.

אמנם יעויין בט"ז (יו"ד סי' א ס"ק יז), דהפרשת תרומות ומעשרות חובה גמורה היא אפי' אינו רוצה לאכול מפירותיו, וכן היא דעת הגר"א באו"ח (סי' ח ס"ק ב), ובאמרי בינה (דיני תרומות ומעשרות סי' ג) שלמד כן בשיטת הרמב"ן ותוס' רי"ד, עיי"ש, וראה מש"כ בזה בשו"ת משנה הלכות (ח"ט סי' רלב).

גדר דין ברכת הציצית לענין זה

עוד קשה לסברא זו, מפני מה תיקנו ברכה על מצות הציצית הרי גם מצוה זו באה לאדם ע"י בחירתו, שאם לא ירצה לא ילבש בגד בעל ארבע כנפות ולא יתחייב בדבר.

מיהו קושיא זו יש ליישב בפשיטות, דחילוק רב יש בין דין ציצית לספירת ז' נקיים, דבספירת נקיים לעולם לא חל חיוב לספור, ובכל רגע שתרצה רשאית לבטל ספירתה, וכל מהותה של ספירה זו הוא רק היכי תימצי להטהר לבעלה. משא"כ לענין ציצית, דאף שאינו מחוייב ללבוש בגד בעל ארבע כנפות, מיהו אחר שלבשו מחוייב להטיל בו ציצית, ואפשר דבכה"ג יודו הרדב"ז והרז"ה דצריך לברך.

יתירה מזו מצינו באור זרוע (ברכת המוציא סו"ס קמ), דהקשה, היאך אומרים "וציוונו" בנוסח ברכת הציצית הרי אין כל חובה ללבוש בגד בעל ד' כנפות ולהתחייב במצוה זו. וכתב ליישב, דאף שמדין תורה אין כל חובה מוטלת עליו להביא עצמו לחיוב זה, מ"מ מדרבנן חובה גמורה היא, ולכך אמרינן "וציוונו".

בס' תבואות שור (יו"ד סי' א ס"ק נט) כתב, דאף דאין חיוב ללבוש בגד בעל ד' כנפות מ"מ כיון דבעידנא דריתחא נענשין על כך הוי כחיוב ושפיר יש להזכיר לשון "וציוונו" בנוסח הברכה. ואף לדבריו י"ל, דחלוק דין ברכה מזו מברכת ספירת נקיים ואכילת מצה כל ימי הפסח.

[1] הפרי חדש (או"ח סי' תפט) כתב לפרש באופן אחר, דלענין תענית לא חששו כ"כ, היות ואין הדבר מצוי שלא יוכל המתענה להשלים תעניתו, משא"כ בספירת נקיים שדמים מצויים אצלה והדבר מצוי טובא שתסתור ספירתה משום כך חששו יותר.

בהגהות דברי חמודות לבעל התוס' יו"ט ע"ד הרא"ש (נדה פ' תינוקת ס"ק לה) העלה בזה סברא מחודשת, דאפשר שאה"נ מעיקר הדין זבה מברכת על ספירתה, אלא שעתה אין אנו יודעים בברור איזו זבה ואיזו נדה, ומספק לא מברכינן.

והיותר נראה לומר בזה, דחלוק דבר התלוי בידי שמים – כסתירת ז' נקיים, מדבר התלוי בידי אדם. דלענין סתירת ז' נקיים שאין הדבר בידה חששו יותר, משא"כ לענין השלמת התענית שאף אם תכבד עליו הרבה בידו לאזור חייל ולהשלימה, לא חששו כ"כ.

בתשובות הרדב"ז (אלף תתקצח) דן, היאך תיקנו חכמים לברך ברכת אירוסין ולא חששו שמא יחזור בו הבעל קודם הנישואין ונמצאת ברכתו לבטלה.

ותי', דכיון שנהוג עלמא להטיל קנס וחרם על ביטול הקידושין לא חששו כ"כ, ד"שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב".

אמנם, יעויין במקנה (קידושין קו"א סי' לג) שדן, האם המקדש על תנאי מברך ברכת הארוסין. והרי כשמקדש על תנאי ודאי שאין ביטול הקידושין כרוך בקנס וחרם, שהרי לצורך זה התנה להדיא שאם ירצה יוכל לחזור בו, וא"כ מפני מה הוצרך שם המקנה לדון בזה מחמת עצם הקידושין המוטלים בספק, תיפוק ליה שיש לחוש בזה לברכה לבטלה.

אכן, באופן אחר י"ל בזה, ע"פ דברי ההלכות קטנות (ח"א סי' רסד), שכתב לחלק בזה בין ברכת השבח לברכת המצוות, והעלה דבברכת השבח יכול לברך מספק, שאף אם יתברר שלא נתקדשה לא חשיבא ברכה לבטלה (וראה מש"כ בזה הרמ"א בדרכי משה או"ח סי' ח לענין ציצית).

[2] עפ"ז פי' האחרונים את שיטת הרמב"ם (הל' שבת פכ"ד הל' י), דכתב שאסור לעשר מעשר פירות בערב שבת בין השמשות. וקשיא, מפני מה לא התיר זאת הרמב"ם משום המצוה שבדבר, וכשם שהתירו מטעם זה לעשות באותה שעה ערובי חצירות. וע"כ דאין כל מצוה בדבר אלא שמתקן פירותיו וכמש"נ. (וראה מש"כ בזה במג"א סי' ח ס"ק ב, בחי' הגרעק"א יו"ד סי' א ע"ד הט"ז בס"ק יז, ובחי' חת"ס לגיטין שם).