שאלה:
ידוע מה שפסקו פוסקי זמנינו [אגרות משה, שבט הלוי, מנחת יצחק, תשובות והנהגות], לביהמ"ד או שאר מקום ציבורי שיכולים לכתוב מודעה דכל מי שמביא חפצים ספרים וכדומה למקום זו לאחר ל' יום הרי זה הפקר…..
ויל"ע בזה, דהרי הבעלים אינו אומר שמסכים למודעה זו, ואיך יש להם רשות לעשות בחפץ של אחר הפקר בע"כ. ואפי' אם נימא דהוי אבידה מדעת, מ"מ הרי נחלקו הראשונים (הובא בשו"ע סוף סי' רס"א) אבידה מדעת הוא הפקר והוי של המוצא או לא. ונחלקו הפוסקים איך קיי"ל בזה. ובודאי כדאי להחמיר.
ועוד כמה פעמים נכתב שם הבעלים בהספר, והישיבה או המוסד מוכרים ספרים אלו, ואמאי אין המוצא מחויב בהשבה, הא אין זה ברשות הישיבה [בשלמא אם אין בו סימן יש בו יאוש, אבל כשיש בו סימן מנא לי' דיש בו יאוש].
תודה רבה
תשובה:
שלום וברכה,
פינוי חפצים מבתי כנסיון וממקומות ציבוריים אינו מדין אבדה מדעת אלא מדין פיקדון שלא באו בעליו לקחתו. וכדלהלן:
הרמב"ם (שכירות פרק ז הלכה ז) והמחבר (סימן שיט) וז"ל: מי שהכניס פירותיו לבית חבירו שלא מדעתו או שהטעוהו עד שהכניס פירותיו והניחם והלך, יש לבעל הבית למכור לו מאותן פירות כדי ליתן שכר הפועלים שמוציאין אותן ומשליכין אותם לשוק. ומדת חסידות הוא שיודיע לבית דין וישכירו ממקצת דמיהן מקום משום השב אבידה לבעלים אף על פי שלא עשה כהוגן. ויש אומרים דצריך להודיעו תחלה, ואם נאנסו לאחר שהודיעו, פטור (הרא"ש וטור). עכ"ל.
ונחלקו הפוסקים בדעת הרמב"ם והמחבר האם צריך להודיעו לפני שמוציא את חפציו או לא.
הכניס ברשות ולא בא לקחתם
ויש לדון כשהכניס בהיתר, ואח"כ השאיר שם את החפץ, כמו הנכנס לבית מדרש ללמוד שמותר לו להכניס ספרים ללמוד, אך להשאיר שם אין לו רשות, האם נחשב להכניס שלא בידיעת הבעלים. ויש לפשוט זאת מדברי האגרות משה (חו"מ ח"ב סימן נו) שהביא את מחלוקת הרמב"ם והרא"ש לגבי המעשה שנשאל ששכר חדר לקופסאות של אתרוגים, והנה עברו שנתיים ולא בא לקחתם. מבואר בדבריו שלמרות שהשוכר הכניס את הקופסאות ברשות, אך מאחר שהשאיר שלא ברשות, דינו כהכניס פירות לבית חברו בלי ידיעתו. ובפת"ח (חלק פקדון פ"ז הערה ו) חלק על דבריו, ודעתו שאין לדמות מפקיד שלא בא ליטול את הפיקדון למכניס לחצר חברו שלא ברשות, כיון שעצם הכנסת הפיקדון היה ברשות. וכמו בכל פיקדון שלא בא המפקיד לקחת פיקדונו שאסור לבעל הפיקדון להשליך את הפיקדון לחוץ.
ולכן בחפצים שנשכחו במקומות ציבוריים, ולא באים בעליהם ליטלם, לדעת הגר"מ פיינשטיין דינו כמכניס לחצר חברו שלא ברשות, שלדעת הרמ"א אסור להוציא לחוץ בלי שיודיע, ובדעת הרמב"ם נחלקו הפוסקים האם צריך להודיע. ולהוציא לחוץ למקום הפקר נראה מהפוסקים שלכו"ע אסור. ולדעת הפת"ח כיון שבשעה שהכניסו את החפצים היה זה ברשות, ומה שמשאירים ולא נוטלים לא נחשב למכניס שלא ברשות, ולכן לכו"ע יהיה אסור להשליך בלי להודיע.
מודעה על שכיחת חפצים
הפוסקים המליצו לכתוב מודעה שאין רשות להשאיר חפצים, וכל החפצים הנשארים זמן מסוים ולא יבואו ליטלם הרי הם הפקר. היתרון במודעה שכזו שנחשב שמניח את החפצים בלי רשות, ולרמב"ם יכול לפנותם בלי הודעה. ולרא"ש אפשר שנחשב מודעה ושוב א"צ מודעה.
כשהחפצים גורמים היזק
הט"ז ביאר את דעת הרמב"ם שאם הטעה את בעה"ב כאותו מעשה המובא בגמרא מותר להוציאם בלי להודיע, וכמו שאמרו בגמרא כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישיב לו בראשו. ואין לנו להכריח את בעה"ב שישכיר מוקמו בלי רצונו. ואם הכניס פירות לחצר חברו שלא ברשות אם צריך לאותו מקום מותר לו לסלק את הפירות, וא"צ להודיע לבעל הפירות, ומקור לזה מהגמרא ריש המניח הממלא חצר חברו כדי יין הרי זה משבר ויוצא משבר ונכנס – דעביד איניש דינא לנפשיה. ואם אינו צריך לאותו מקום אינו יכול להוציא, משום זה נהנה וזה אינו חסר, וגם בזה אם מודיע לו מותר לו לסלקם. וכתב הט"ז שהלכה כהרמב"ם, וגם הרא"ש לא חולק עליו בזה. נמצא שלדעת הט"ז באופן שהכניס בלי רשות אם הפירות מזיקים לבעה"ב מותר לו להוציאם בלי רשותו של בעל הפירות אף לדעת הרא"ש – מדין עביד איניש דינא לנפשיה. ואם אין הפירות מזיקים לבעל החצר צריך בעה"ב להודיע לפני שמוציא את הפירות.
לפי דברי הט"ז יש להתיר במקומות ציבוריים גדולים שנשארים שם הרבה חפצים, וגורם להפרעה גדולה כשנערמים מגבות רבות במקוה או ספרים רבים בבית מדרש, שמותר לפנות את כל החפצים כדין הממלא חצר חברו חביות שמותר לבעל החצר לשבור את החביות כדי להשתמש בחצרו.
לייחד מקום לחפצים ולהשכיר את המקום לבעלי החפצים
על דברי הרמב"ם [הנ"ל] שכתב שמותר לשכור פועלים מדמי הפירות ולהוציאם החוצה, כתב רבנו ירוחם (נתיב ל ח"א, הובא בב"י) שהרמב"ם לא חילק בין אם החצר קיימא לאגרא או לא קיימא לאגרא, ורבנו ירוחם השיג על דבריו וחילק שאם החצר לא קיימא לאגרא מותר לו להוציא משום דעביד איניש דינא לנפשיה, אבל בחצר דקיימא לאגרא אין לו להוציאם לחוץ, כיון שבלא"ה משכיר לאחרים להניח שם חפציהם, וא"כ עתה משכיר למכניס. הסמ"ע (ס"ק א) הביא את דברי רבנו ירוחם, ומשמע שפסק כדבריו. וכן העלה בשו"ע הרב.
ונראה שהרמב"ם ורבנו ירוחם נחלקו בחצר דקיימא לאגרא האם מותר להוציא, או שחייב להשכיר לו כיון שבלא"ה קיימא לאגרא. אבל אם מחליט שאינו רוצה להוציא את הפירות אלא להשכיר את המקום לבעל הפירות לכו"ע מותר, ואדרבה טוב עושה עם בעל הפירות. ולפ"ז מצאנו פתרון לחפצים שנאשרים במקומות ציבוריים, שיכול הגבאי לייחד מקום לכל החפצים הנשארים, ולהשכיר את המקום לבעלי החפצים, ולגבות את דמי השכירות מדמי החפצים, וכך החפצים הם של ביה"כ, ובכך יכול לעשות הגבאי עם החפצים כראות עיניו. וכן שמעתי מרוה"כ הרה"ג יוסף פליישמן ששמע ממרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שנתן עצה זו.
בהצלחה מרובה.
