הלכות זמנים: חצות יום וחצות לילה

הרב יהושע פפר
כ"ו אדר ה'תשע"ח

 

פרשת החודש מסמן את התחלת תקופת הפסח, שבה אנו חוגגים את גאולתנו ממצרים. קריאת השבת כוללת את המצווה הראשונה שניתנה לישראל בתור עם: מצוות קידוש החודש.

ההכנה הראשונה להיותנו עם קשורה למושג של זמן. באופן כללי, כל דבר שאנו עושים נעשה בתוך מסגרת של זמן. הזמן הוא שמוביל מנקודת הראשית לנקודת האחרית, ובו גלומים התכלית והייעוד של הבריאה כולה. עוד טרם רגע היווצרותנו בתור עם, זכינו אפוא למסגרת זמן המותאמת לבני ישראל, לפי ההגדרה של קידוש החודש.

במאמר הנוכחי נדון בנקודה מסוימת של זמן, הנוגעת במיוחד לחג הפסח: זמן חצות – חצות יום וחצות לילה. יציאת מצרים אירעה בחצי הלילה, זמן של מכת בכורות. וכן להלכה, הזמן של חצות לילה נוגע ללילה הסדר (שלפי דעה אחת עלינו לסיים אכילת המצה קודם חצות), וזמן של חצות יום לערב פסח (שמן התורה עלינו להשבית את כל החמץ עד חצות).

נדון אפוא ביסודות של זמן חצות יום ולילה.

זמן חצות היום

מבין השניים, חצות יום וחצות לילה, יש לפתוח את הדיון בזמן חצות יום – שכן הוא הפשוט יותר. הזמן של חצות יום הוא אמצע היום, דהיינו, הזמן שהחמה נמצאת האמצע מסלולה ברקיע השמים, בקו ישר מעל לראש האדם (עי’ תוספות יו”ט, פסחים ה, א).

לפי רוב הפוסקים קל לחשבן נקודה זו, לפי חישוב נקודת האמצע בין שעת זריחת החמה (העץ החמה) לבין שקיעת החמה. כן נפסק בשערי תשובה (אורח חיים פט, א), וכן כאמור דעת רוב הפוסקים.

עם זאת, דעת הרב משה פיינשטיין (שו”ת אגרות משה, או”ח ח”ב, סימן כ) היא שזמן חצות היום שווה בכל משך השנה, ואינו משתנה כלל. הרב פיינשטיין מזכיר שהוא קיבל עיקרון זה מאביו, ואף מביא לכך ראיה מדברי רש”י (למרות שהראיה אינה ברורה כל צרכה). יסוד זה נאמר אף על-ידי הערוך השולחן (או”ח סימן רלג, סעיף יד), שכתב כי זמן חצות יום הוא תמיד בשעה 12:00 לפי השעון המקומי.

כאמור, דעת הפוסקים אינו כן, אלא זמן חצות משתנה מידי יום, לפי נקודת האמצע שבין זריחת החמה לבין שקיעתה, וכן נקטו כל הלוחות הנהוגים.

משמעות הלכתית של חצות יום

הזמן של חצות יום חשוב לכמה עניינים הלכתיים משמעותיים. הראשון מתוכם, שהוא דין תורה, הוא איסור חמץ, שמתחיל מן התורה בחצות יום של ערב פסח. משעה זו והלאה אסור לאדם שיהיה כל חצץ ברשותו.

הגמרא (פסחים ד, ב) לומדת הלכה זו מלשון הפסוק “ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”. הגמרא מבארת שלא ייתכן שכוונת הדברים הוא יום הפסח עצמו, שכן אסור שיהיה חמץ ברשות אדם בחג הפסח אפילו לרגע (ותהליך של תשביתו גוזר היות החמץ ברשות האדם), אלא הכוונה היא לערב פסח, משעת חצות (שאז זמן הקרבת קרבן הפסח).

לפי רוב הראשונים, אף איסור אכילת חמץ מתחיל מזמן חצות בערב הפסח: כפי שאיסור שהיית חמץ בבית מתחיל בערב פסח בשעת חצות, כך גם איסור אכילת חמץ (כן דעת הרמב”ם, וכן פסק בשולחן ערוך אורח חיים סימן תמג, א – אך יש שחילקו בין איסור שהיית חמץ של ערב פסח, לבין איסור אכילת חמץ מן התורה שמתחיל דווקא עם פרוש חג הפסח).

בנוסף לאיסור תורה של חמץ, יש כמה הלכות מדרבנן שזמנם חצות היום. למשל, האיסור (מדרבנן) על תספורת, וכן על כניסה למרחץ ואכילת סעודה גדולה קודם שהתפלל מנחה, מתחיל מחצות היום. כן, סוף זמן תפילת שחרית, עבור מי שלא התפלל בזמן הראוי מחמת אונס או שוגג, הוא בשעת חצות, וכן אסור לאדם להתענות בשבת וימים טובים עד חצות (עי’ מגן אברהם קנז, ס”ק ו). כמה דינים של תשעה באב ממשיכים עד חצות היום (כגון ישיבה על-גבי ספסל).

זמן תפילת המנחה הוא מחצי שעה אחר חצות יום – הלכה שנלמדת מדין התורה של הקרבת קרבן התמיד אחר חצות.

זמן חצות הלילה

חישוב זמן חצות לילה קשה יותר מחישוב חצות יום, שכן אין אינדיקציה אסטרונומית לחצות לילה. לפי דעת רוב הפוסקים זמן חצות לילה הוא “אמצע הלילה”, כלומר חצי הזמן שבין צאת הכוכבים לבין עלות השחר של מחרת – על דרך הגדרת זמן חצות יום. כן מבואר גם בשו”ת התשב”ץ (ח”א סי’ קט), בשולחן ערוך הרב (סימן א’, ס”ח), ובפוסקים רבים (עי’ כף החיים, סימן א, ס”ק ז). וכן פסק במגן אברהם (א, ט, בשם שב יעקב ח”א, סימן א).

לפי דרך זו, אין הקבלה הכרחית בין זמן חצות יום לבין זמן חצות לילה: זמן חצות לילה הוא נקודת האמצע בין צאת הכוכבים לבין עלות השחר, ואין לכך קשר עם נקודת האמצע בין זריחת החמה לבין שקיעתה.

עם זאת, הרבה פוסקים נקטו שזמן חצות לילה הוא י”ב שעות (שוות) לאחר זמן חצות היום: מעתיקים את זמן חצות היום, ולפיו קובעים את זמן חצות לילה. כך נקטו בשו”ת שב יעקב (שם), ביד אפרים (סימן א), ביערות דבש (ח”א דרוש טו ו-ח”ב דרוש יב), בסידור היעב”ץ, ועוד.

לפי דרך זו, זמן חצות לילה הוא נקודת האמצע בין שקיעת החמה לבין זריחת החמה – בדיוק כפי שחצות היום היא נקודת האמצע בין הזריחה לבין השקיעה. ההיגיון בזמן זה הוא שזמן חצות הלילה הוא הזמן שמקביל בלילה לחצות היום: אם בחצות היום החמה מכוונת למעלה מראשינו, אזי בחצות הלילה החמה היא מכוונת “למטה מרגלינו” – אמצע הזמן של התרחקות החמה מן הארץ.

מנגד, יש פוסקים שהעירו שאין להשתמש בזמן חצות היום לעניין חצות הלילה, כי זמן זה אינו “אמצע הלילה”, אלא יש לחשב את זמן חצות הלילה כאמור לעיל, שהוא נקודת האמצע בין צאת הכוכבים לבין עלות השחר. אם נשתמש בזמן צאת הכוכבים של הגאונים (דעת הגר”א והשולחן ערוך הרב, ולא כשיטת ר”ת) חישוב זה יניב זמן חצות לילה מוקדם בהרבה מזמן חצות לילה המקביל לחצות היום.

ואמנם, בהסכמה לספר “מצות מצוה” פקפק בעל מחבר ספר פאת השולחן על המנהג לחשב חצות הלילה כזמן מקביל לחצות היום, וכתב שיש להחמיר ולחשב את הזמן כנקודת האמצע בין צאת הכוכבים לבין עלות השחר. ב’אשל אברהם’ (בוטשאטש, תנינא סימן תעז) כתב להסתפק שמא יש לחשב זמן חצות לילה בדרך זו, או שמא יש לחשב את הזמן במקביל לחצות היום.

ההלכה המרכזית והחשובה ביותר של חצות לילה היא לעניין זמן אכילת מצה כיום, ובזמן המקדש לעניין זמן אכילת קרבן פסח, שמצוותם (לכמה שיטות, וכן להלכה) קודם חצות הלילה. כן ישנן כמה מצוות שמצוותן עד עלות השחר, כגון קריאת שמע של לילה, שמדרבנן יש לקיים עד חצות (כמבואר במשנה בתחילת מסכת ברכות).

זמן סגולי של חצות לילה

מדברי הגמרא ביבמות (עב, א) אנו למדים שחצות הלילה מהווה “עת רצון” מיוחד לעסק בתורה ולתפילה, ומכאן המקור למה שנהגו צדיקים ואנשי מעשה לקום ממיטתם בחצות לילה, ולערוך סדר “תיקון חצות” (ראה בטור, אורח חיים, סימן א).

לעניין הזמן הסגולי של חצות לילה, כתב המגן אברהם (סימן א, ס”ק ד) בשם (ספר שערי ציון בשם) הזוהר שתמיד יש לחשב את תקופת הלילה כשתים-עשרה שעות, הן בקיץ והן בחורף. במחצית השקל ביאר את דבירו שתמיד יש לחשב י”ב שעות מזמן צאת הכוכבים, והיא תקופת הלילה, וזמן חצות הלילה הוא תמיד שש שעות משעת צאת הכוכבים. לפי הגדרה זו, יש לציין שליל קיצי בחלקים מסוימים של העולם יכול להמשיך ארוכות לתוך שעות הבוקר.

המגן אברהם מזכיר, עם זאת, שהגדרה זו אינה תקפה לעניין שאר הלכות, כגון לעניין קריאת שמע, אכילת מצה, וכדומה. הוא מבאר כי “אע”ג שכתבתי בסי’ א’ בשם הזוהר שלענין חצות לילה חשבינן הלילה לי”ב שעות, שאני התם דלגבי הקב”ה לילה כיום יאיר, ולכן חושב לעולם י”ב שעות לילה, ואנחנו צריכים לכוין העת שהוא רצון לפניו. אבל התפילות נגד תמידין תקנום, ומסור בידינו הכל לפי המקום והאופן מהלך החמה, וכן השבתות ומועדים”.

כלומר, יש לחלק בין “עת רצון” של חצות הלילה, שנקבע לפי חשבון י”ב שעות של לילה (שכן אצל הקב”ה אין יום ולילה כפשוטו), לבין שאר ענייני הזמנים שאינם מתחשבים לפי חשבון י”ב שעות של לילה, אלא לפי החישוב הנ”ל.

יש שאפילו הציעו שלעניין “עת רצון” של חצות לילה, יש לקבוע את הזמן לפי חצות לילה של ארץ ישראל, גם כאשר אדם נמצא בארצות הרחוקות. כן כתב בחתם סופר (תורת משה, פרשת בא), וכן מבואר בספר מור וקציעה (או”ח סימן א), שביאר כי “לא מצאתי מקום בשכלי להכיל דבר זה [שיהיה עת חצות לילה משתנה לפי מקומות שונים בעולם] אם לא על-פי מה שכתב הכוזרי (סימן יח) ששבתות ה’ ומועדי ה’ תלויים בנחלת ה’ שהיא העיקר, אם כן מה שעושים תיקון חצות בשאר מקומות בחו”ל אינו רק זיכרון בעלמא, על דרך ‘אם אשכחך ירושלים’, ו’ציון היא דורש אין לה’ – מכלל דבעי דרישה”.

לדעת רבי יעקב עמדין (וכן כתב במור וקציעה, סימן שדמ, לעניין התחלפות הימים), עיקר קביעת הזמנים תלויה בזמני ארץ ישראל, ולכן זמן של “עת רצון” לעניין תיקון חצות נקבע דווקא לפי חצות הלילה של ארץ ישראל, ומה שנוהגים לערוך “תיקון חצות” בחוץ לארץ אינו אלא זכר לעיקר העניין שבארץ ישראל.

פוסקים אחרים לא הזכירו את עניין ארץ ישראל לחישוב זמן חצות לילה, ובשו”ת אגרות משה כתב בפירוש שאין לכך כל משמעות, ויש לחשב את זמן חצות לכל דבר ועניין לפי המקום המסוים.

סיכום

להלכה אנו נוקטים שחצות יום ולילה משתנים מיום ליום. חצות היום הוא הזמן שהחמה עומדת מעל לראשנו, והוא באמצע הזמן שבין הנץ החמה לבין שקיעת החמה.

לעניין חצות לילה, רבים מחשבים את זמן חצות לילה על-ידי הוספת י”ב שעות (שוות) לזמן חצות היום – ונמצא שהם זמן אחד. כן המנהג הפשוט, וזהו הזמן המופיע בדרך כלל בלוחות הזמנים.

יש מחמירים שלעניין דיני תורה, כגון אכילת מצה בליל הפסח (אבל לא לעניין אכילת אפיקומן), ראוי להקפיד על זמן חצות לילה המוקדם יותר, שהוא אמצע הזמן בין צאת הכוכבים (של הגאונים) לבין עלות השחר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים