שררה לגר / אלו תפקידים גר אינו יכול למלא?

שאלה:

שלום בירצוני לדעת כמו ששמעתי גר צדק לו יכול להיות דיין בבית דין למרות שזה קצת קשה לי אים שמעיה ואבטליון בכול מיקרה האים גר יכול להיות משגי חכשרות שוחט מוהל סופר סתם וכן שער מיקצועות התורה מה הוא יכול ומה לו מעניין לדעת תודה מראש

תשובה:

שלום וברכה

אעתיק לך מעט ממה שנכתב בס' משנת הגר של הרב משה קליין שהיה בעריכתי.

בגמ' גיטין (נז ע"ב) איתא: "מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים. מאן אינון, שמעיה ואבטליון". וכידוע לא רק לימדו תורה ברבים[1] אלא אף שימשו שניהם כנשיא ואב"ד. ובספרי המפרשים האריכו לדון, האם היו שמעיה ואבטליון גרים ממש או שמא אף שמבני בניו היו היתה אמם מישראל. דלכאורה קשה, היאך נתמנו שמעיה ואבטליון לשמש כנשיא ואב בי"ד, הרי אין למנות גר לשום שררה שבעולם. הא ניחא אם היתה אימם מישראל א"כ לשיטת הרמב"ם שדי בזה לענין מלוכה יתיישבו הדברים, אבל אם נאמר שגרים ממש היו היאך הותר הדבר.

ועוד, אף אי נימא שהיתה אמם מישראל עדיין לא יתיישבו הדברים לשיטת הסוברים לעיל שצריך שיהיו אביו ואמו מישראל.

ולעצם הנידון האם היו גרים ממש או מזרע הגרים לבד, נחלקו הדעות:

הרמב"ם בהקדמתו ליד החזקה נקט בפשיטות שהיו גרים ממש, כדבריו אלו כתב גם הרע"ב בפירושו למסכת אבות פרק קמא.

האברבנאל בספרו נחלת אבות למסכת אבות פרק ראשון כתב, וז"ל: "אודיעך מה שראיתי בספרי הכותים, אמרו על אבטליון שהיה בחור וסדר נימוסים ודתות הרבה, ועוד היום יש ביניהם דת אחת הנקראת דת אבטליון. ואמרו, שאבטליון זה עזב עבודת הצלמים שהיו ברומי והלך לבקש דת אחרת, והוא בלי ספק זה הנזכר במשנה".

כדבריהם משמע לכאורה במסכת עדויות פ"ה, שם שנינו: "הוא היה אומר אין משקין את הגיורת ולא את השפחה שהיא משוחררת וחכמים אומרים משקין. אמרו לו מעשה בכרכמית שפחה משוחררת שהיתה בירושלים והשקוה שמעיה ואבטליון, אמר להם דוגמא השקוה".

ופי' שם הרמב"ם, הראב"ד והרע"ב, דוגמא השקוה – כלומר דוגמתם הם, והיינו, דכיון שהיו גרים רצו להחזיק הגיורת בכל דיני ישראל. וא"כ שבה קושייתנו למקומה, היאך נתמנו שמעיה ואבטליון לנשיא ואב"ד.

דין קיבלו עלייהו במינוי של שררה

ובכנה"ג שם כתב, דאין לומר שהיה זה בהסכמת העם כולו וחשיב כקיבלו עלייהו, שהרי כבר נתבאר ש"קיבלו עלייהו" מהני רק לעשיית דין, אבל לענין מלוכה את עצם הקבלה אסרה תורה, שנאמר "לא תוכל לתת עליך איש נכרי", וכמו שאמרו באגריפס המלך וכדלעיל.

אלא דכתב לחלק בזה בשני אופנים:

א. אפשר שמה שהקפידה תורה שלא יעמידו מלך מבני הגרים אפי' בהסכמת העם, הוא דוקא לענין מלוכה, אבל לשאר מינוי של שררה מהני כשקיבלו עלייהו וכמו בעשיית דין. שהרי להדיא מצינו שלענין מלוכה החמירו יותר מבשררה, דלכל מינוי של שררה די בכך שאמו מישראל, אבל למלוכה דעת רבים מן הראשונים שצריך שיהיו אביו ואמו מישראל דוקא. אלא שגם בדרך זו עדיין יש להסתפק, דאף שלשאר שררות יש להקל כשקיבלו עלייהו, מ"מ מינוי של נשיא ודאי דומה למלך הוא, וא"כ אפשר שמינוי זה שווה בגדריו למלך שלא מועיל כשקיבלו עלייהו.

ב. אפשר שגם במלך אם קיבלוהו עליהם בהסכמת כולם בלב שלם ונפש חפיצה אין איסור בדבר, ומה שנענשו בימי אגריפס על שאמרו לו אחינו אתה, מפני שמלך שלא ע"י קבלתם, דאף שהיה מלך כשר מ"מ עיקר מלוכתו היתה בכוחם של אבותיו בית חשמונאי, ואנוסים היו על מלוכתו. ומ"מ לענין הלכה, אחר שנתבאר מדברי גדולי הפוסקים ששמעיה ואבטליון היו גרים ממש, נמצא שלכל הפחות לענין מינוי של נשיא ואב"ד מהני קבלתם להתיר בזה מינוי של גר. עכ"ד כנה"ג, וראה בברכי יוסף שם שהאריך בדבריו.

ג. אמנם יש מן האחרונים שתי' באופן אחר (ראה מגן אבות לרשב"ץ פ"א משנה י), וזאת על דרך מש"נ לעיל גבי עשיית דין, שבמקום שלא מצוי ישראל הדומה לו בחכמה מותר למנותו למינוי של שררה, וע"כ כיון ששמעיה ואבטליון שני רבותיו של הלל הזקן היו גדולי דורם התירו למנותם לכך אף שהיו גרים.

ד. התומים (סי' ז סק"א) כתב, דכיון שהנשיא בזמנם היה מינוי שנעשה ע"י המלך, שעדיין מלכו בימיהם מלכי בית חשמונאי הכשרים, ממילא בטלה קושייתנו מעיקרה, שכן יש כח ביד המלך למנות שופטים ושוטרים כרצונו, ומכח סמכותו של המלך יכולים לשפוט ולדון אפי' בדיני נפשות.

ה. באופן שונה מעט כתב החתם סופר בחידושיו לנדה (מט ע"ב), דמינוי זה של נשיא ואב בי"ד היה כפוף לסמכותם של בית רבן גמליאל שהיו מזרע בית דוד, ומשום כך יכולים היו למנות לכך גם מבני הגרים. ורק בזמן הלל הזקן מחלו בני בתירא על כבודם ומסרו לידו את נשיאות ישראל לגמרי, כך שהיה הוא הנשיא הראשון שלא היה כפוף לזרע בית דוד.

[1] יש שדנו האם מותר למנות גר לשמש כרב קהילה, וזאת מחמת דברי הגמ' בהוריות דף י "שררה אני נותן לכם – עבדות אני נותן לכם". אמנם ברמ"א בסי' רמב כתב שיש לבחור הראוי להסמיך, ולדבריו גר פסול לכך שכן אינו ראוי לסמיכה.

הרחבה בפרטי הדין הנ"ל:

דיני הגר לענין שררה

מט. אף שהגר נחשב כישראל לכל דבר ואחינו הוא בתורה ובמצוות, פסול הוא מלשמש כדיין ואפי' בדיני ממונות, דכתיב (דברים יז טו): "מקרב אחיך תשים עליך מלך – ממובחר שבאחיך"[1]. אולם, אם היו גם בעלי הדין גרים כמותו רשאי הוא לשמש להם כדיין[2]. ויש שהכשירו גר לדון בדיני ממונות אף כשבעלי הדין מהמשפחות המיוחסות בישראל, ולשיטתם רק בדיני נפשות פסול הוא מלדון[3].

נ. אם קיבלו עליהם בעלי הדין שישמש להם כדיין רשאי לדונם[4]. ואף בזה יש שהתירו[5] רק באקראי בעלמא ולא בדרך קבע.

נא. לעומת זאת, יש שהתירו[6] לגר לשמש כדיין בדרך אקראי גם בלא שקיבלוהו עליהם.

נב. כאשר אין בנמצא דיין הגדול כמותו בחכמה מותר למנות גר לשמש כדיין[7].

נג. אף שהגר פסול מלשמש כדיין, אם עבר ודן – יש שכתבו[8] דבדיעבד דינו דין.

נד. גר פסול מלשמש כדיין בחליצה, גם אם היו החולץ והיבמה שניהם גרים כמותו[9]. ואפי' קיבלוהו עליהם כדיין מרצונם[10].

נה. החליצה נעשית בפני חמישה דיינים[11] – שלושה מהם הם עיקר הבית דין וכדיני ממונות הנידונים בפני שלושה, ושנים נוספים בכדי לפרסם את הדבר[12]. וע"כ, יש שהתירו[13] לגר לשמש כאחד משני דיינים אלו שאינם מעיקר בית הדין, ויש[14] שהתנו זאת בכך שיהיה ניכר מצורת ישיבתם מי הם שלושת הדיינים, ומי הם שבאו רק כדי לפרסם את הדבר.

נו. אם באו להתדיין בפני גר והוא אינו כופה עליהם לקבל את פסק דינו, יש שכתבו[15] שאין בכך כל איסור.

נז. אם היתה אמו מישראל  כשר הוא לדון ואפי' בדיני נפשות[16], וזאת אף שהיה אביו נכרי[17]. אבל למעשה חליצה אינו כשר עד שיהיו אביו ואמו שניהם מישראל[18]. ויש אומרים[19], שאם היה אביו מישראל, אפי' היתה אמו גיורת – כשר הוא לדון בחליצה.

נח. כמו"כ אם היתה אמו של הבעל דין מישראל, דינו כישראל לכל דבר ואין הגר רשאי לדון בדינו[20]. וכל שכן שאם היו בעלי הדין בני גרים, והיתה הורתם בקדושה שאין הגר רשאי לעסוק בדינם[21].

נט. הגר כשר לשמש כדיין למעשה גרות[22], ויש שהחמירו בזה[23].

ס. נחלקו הפוסקים האם גר רשאי לערוך גט אשה, יש שאסר, וסבר שעריכת הגט נעשית בפני בית דין דוקא[24], וממילא גר פסול לשמש כדיין לענין זה, ויש חולקים, ולשיטתם א"צ בית דין לעריכת הגט.

סא. כמו כן נחלקו הפוסקים האם גר רשאי לשמש כדיין בהיתר עגונה[25].

פסול הגר לשמש כמלך

סב. אין ממנים מלך אלא מן המשפחות המיוחסות שבישראל מזה כמה דורות[26]. ויש שהקלו בזה, ולדבריהם, אם היתה הורתו ולידתו בקדושה הרי הוא כשר לדון[27].

סג. יש מן הראשונים[28] שסברו שאין ממנים מלך אלא א"כ היו אביו ואמו שניהם מן המשפחות המיוחסות שבישראל, ויש שכתבו שדי בכך שאמו מישראל[29].

סד. יש שכתבו[30], שמה שאמרו שאין ממנים מלך אא"כ היו אביו ואמו מישראל, הוא רק כאשר נתמנה עתה ברצון העם, אבל מלך הבא בירושת אבותיו א"צ שיהיו אביו ואמו מישראל.

סה. אין ממנים גר לשום שררה שהיא[31]. ולשררה של נשיאות אין למנותו אפי' אם קיבלוהו עליהם העם כולו מרצונם[32].

סו. המלך או הנשיא רשאים למנות גר למינוי של שררה הנתון תחת מרותם[33].

סז. יש שכתב, שמותר למנות גר למשרת ראש ישיבה ואין זה נחשב כמינוי של שררה[34]. כמו כן מותר למנות גר לש"ץ קבוע כמנהג הקהילות, ואין זה נחשב כמינוי של שררה[35].

סח. יש שהחמיר שלא למנות גר כאחראי על משגיחי כשרות וסבר ששררה יש בדבר[36].

סט. אין למנות גר להיות גבאי צדקה (הממונה על איסוף כספי הצדקה מאנשי העיר), ולא להיות מופקד על חלוקת הצדקה לעניים. ומ"מ מותר למנותו להיות גזברם של גבאי הצדקה[37].

[1] יבמות (מה ע"ב, קב ע"א).

[2] יבמות (קא ע"ב קב ע"א), שם איתא: "אמר רבא: גר דן את חברו דבר תורה, דכתיב (דברים יז טו): שום תשים עליך מלך – עליך הוא דבעינן מקרב אחיך, אבל גר דן את חברו הגר. ואם היתה אמו מישראל – דן אפי' ישראל. ולענין חליצה – עד שיהא אביו ואמו מישראל". וכן פסק שו"ע (סי' רסט סעי' יא). ובבאור החילוק בזה בין דינו של ישראל לדינו של גר חבירו ראה מש"כ בזה בנתה"מ (סי' ז ס"ק א).

[3] רש"י ביבמות שם. דלשיטתו מה שפסלו גר מלשמש כדיין זהו בדיני נפשות בדוקא, ולא בדיני ממונות. מקור דבריו אלו מסוגית הגמ' בסנהדרין (לו ע"ב), שם שנינו: "הכל כשרים לדון דיני ממונות", ואמרו בגמ', דלאיתויי גר אתי, שאף הוא כשר לעשיית דין. אולם הרא"ש (שם סי' ב) פי', דדברים אלו אמורים בגר הבא לדון בדינו של גר חבירו, שבזה הוא שריבתה תורה לגר שכשר הוא לדון, אבל בדינו של ישראל אינו כשר אפי' לדיני ממונות. כדבריו אלו כתבו גם הרי"ף בסנהדרין שם, הרמב"ם (הל' סנהדרין פי"א הל' יא), ובתוס' (יבמות מה ע"ב ד"ה כיון).

[4] רא"ש (שם).

[5] ישועות ישראל (חו"מ סי' ז ס"ק א). ויעויין שם עוד שנסתפק האם גר כשר לשמש כדיין לקיום שטרות.

[6] ר"ן בחידושיו לסנהדרין (לו ע"ב) בשם רבינו דוד. (עיי"ש שפי' עפ"ז מה שאמרו בסנהדרין הכל כשרים לדיני ממונות לאיתויי גר).

[7] דעת זקנים לבעלי התוס' (פרשת משפטים) בשם הר"מ מקוצי.

[8] דעת זקנים שם. ולדבריהם, הלכה זו שלא ישמש גר כדיין אינה מעכבת בתקפותו של פסק הדין, אלא "דין קדימה" בעלמא הוא, ליקח לכתחילה דיין שהיו אביו ואמו מישראל. וע"ע מש"כ בזה התומים (חו"מ סי' כב ס"ק ו).

[9] יבמות (קא ע"ב). והנה, מפשטות דברי הגמ' שם נראה דפסולו מדאורייתא, וכדדרשינן מקרא, דכתיב (דברים כה ז): "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל" – בבי"ד של ישראל ולא בבי"ד של גרים. אמנם בים של שלמה (פ' מצות חליצה סי' ד) כתב דאינו אלא מדרבנן, וקרא לאסמכתא בעלמא.

[10] רא"ש (שם), ובתוס' (נדה מט ע"ב).

[11] סנהדרין (ב ע"א).

[12] גמ' שם.

[13] תרומת הדשן (סי' רכו) בשם אור זרוע.

[14] בית שמואל (אבהע"ז סי' קסט ס"ק ד). ומקורו של חילוק זה, הוא ע"פ  דברי הגמ' ביבמות (קא ע"ב), דאיתא שם: "אמר רב שמואל בר יהודה: הוה קאימנא קמי דרב יודא, ואמר ליה תא סלק לזירזא דקנה למלויי ביה חמשה, אמר ליה, תנינא: בב"ד של ישראל ולא בב"ד של גרים, ואנא גר אנא כו'". וחזינן להדיא שגר אינו כשר לשמש אף לזה, וע"כ שדברי האור זרוע הנזכר שהתיר בזה, אמורים כשניכר לעין כל שדיינים אלו אינם מעיקר בית הדין.

[15] רא"ש שם. וטעמו בזה, דעיקר דין השררה הוא מה שכפופים למרותו, דע"ז קפיד קרא "דלא תתן עליך איש זר", אבל אם בידם של בעלי הדין להחליט אם לקבל דבריו אם לאו, אין בכך כל פסול. כדברים אלו פסקו התוס' שם (ד"ה אנא), ובמרדכי (הו"ד בדרכי משה חו"מ סי' ז), וראה מש"כ בזה בקצוה"ח שם. בברכי יוסף (חו"מ סי' ז) דן עוד, האם סברא בפני עצמה היא או דמהני מדין "קיבלו עלייהו", ועיי"ש עוד שמנה כמה שיטות בדבר.

[16] חידושי הרשב"א לסנהדרין שם. (בחידושי הר"ן שם תמה הרבה היאך יתכן להתיר לגר להיות חלק מן הסנהדרין ולדון בדיני נפשות ואפי' היתה אמו מישראל, הא סוף סוף אינו ממובחר שבאחיך, ומחמת כן למד שרק באקראי התירו לו לדון וכדלעיל).

[17] רי"ף, רא"ש, ור"ן בסנהדרין שם, התוס' ביבמות (מה ע"ב ד"ה כיון), רמב"ם (הל' סנהדרין פי"א הל' יא), ובשו"ע (סי' רסט סעי' יא).  מקורו של חילוק זה הוא מסוגית הגמ' ביבמות שם: "רבא אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסי בבל, ואע"ג דאמר מר שום תשים עליך מלך – כל משימות שאתה משים אל יהיו אלא מקרב אחיך, האי כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה". ע"כ וכן הוא להדיא בסוגית הגמ' ביבמות (קב ע"א).

[18] יבמות (קב ע"א) ע"פ באורו של רש"י. וכן הכריע בשו"ע (אבהע"ז סי' קסט סעי' ב).

[19] תוס' בבאורם לדברי הגמ' שם. וטעמם בזה הוא, דכיון שדינו כישראל (שהרי גם אמו נתגיירה כהלכה), קביעת היחוס שלו תקבע לפי מעמדו של אביו. וכדבריהם פסק הרמ"א באבהע"ז שם. [באורינו זה בשיטת התוס' הוא לפי מה שכתב בכנסת הגדולה בחו"מ (סי' ז), אמנם בספרו דינא דחיי (לאוין סי' רכא) ציין לדברי האחרונים, שפי' בדעת התוס' שהמדובר הוא בישראל הבא על הנכרית, שאם נתגייר, בנו כשר לדון בחליצה, ודברים תמוהים הן, שהרי דינו כגר לכל דבר וכלל אינו מתייחס אחר אביו, וצ"ע].

[20] כנסת הגדולה (חו"מ סי' ז). ובברכי יוסף (שם).

[21] ברכי יוסף שם.

[22] בשו"ע (סו"ס רסט) נתבאר שהגר כשר לשמש כדיין בדיני ממונות בדינו של גר חבירו, עפ"ז סברו מקצת פוסקים, שאין לפוסלו מלשמש כדיין בבי"ד של גרות, דבית דין של גרות שווה בדיניו לבי"ד הכשר לדון בדיני ממונות, וראה בזה בעיונים סי' פד. וע"ע עיונים סו"ס יא בענין ד' גרים שטבלו יחד האם יכולים לשמש כבי"ד לגרות בבת אחת זה לזה.

[23] ס' אות ברית (סי' רסח ס"ק יא). וטעמו בזה, משום דכתיב: (דברים א טז): "ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו", ומשמעות הכתוב היא, שהדיינים הראויים לשפוט בדיני ממונות בין איש ובין אחיו (ישראלים) הם אלו הכשרים לקבלת גרות. וא"כ בעינן דיינים הכשרים לדון בדיני ישראל.

הגרי"ש אלישיב (ס' הערות קידושין עו ע"ב) העלה בזה סברא אחרת, דבי"ד של גרות אינם דנים את הגר לבד, אלא כיון שמקבלים הם אותו לעדת ישראל נמצא שדנים הם את כללות העם, שבהסכמתם והחלטתם יהיה זה נמנה עליהם, והגר אינו רשאי לדון את ישראל.

ולענין הלכה בזה נסתפק שם היכי לידייניה להאי דינא, וראה פסקי דין ירושלים (ח"ז עמ' תיח), שהורה להם הגרי"ש אלישיב להקל בזה במקום שיש ספק נוסף, וכגון שהיה זה הרכב בית הדין הנוכח בעת המילה שלמקצת מן הראשונים נוכחותם באותה שעה אינה מעכבת (ראה אגר"מ יו"ד סי' קנח, וביו"ד ח"ג סי' קה), אבל אם קיבל עליו מצוות לפניהם, כיון דהוי ספקא יקבל עליו מצוות שנית בפני בי"ד אחר.

ולענין הטפת דם ברית בכה"ג נראה דבכל גווני יש להקל, מחמת צירוף השיטות דס"ל שמילה שנעשית בגיותו לשם מצוה אף שלא נעשתה כלל לשם גרות עולה לו לחלות הגרות וא"צ הטפה, וכ"ש בנידון דידן דנימא הכי. ובפרט כאשר יש בזה צירוף נוסף, כגון שהיה זה באקראי, דנתבאר לעיל שלדעת מקצת פוסקים הגר כשר לדון באקראי, וכדו'.

[24] עיין נודע ביהודה (תנינא אבהע"ז סי' קיד) שהאריך בביאור שיטות הראשונים בזה, וע"ע שו"ת חתם סופר (אבהע"ז ח"ב סי' סה).

[25] עיין שו"ת בית הלוי (סוף ח"א) שדן בזה, ומצדד להקל ע"פ דברי החלקת מחוקק (אבהע"ז סי' יז ס"ק עח) והט"ז (שם ס"ק נו) דס"ל דלא בעינן בי"ד להיתר עגונה, וע"ע שו"ת חתם סופר (אבהע"ז ח"ב סי' קל). מיהו דעת הבית שמואל שם דבעינן בית דין להיתר עגונה, ולדבריו נראה דגר פסול לזה.

[26] רמב"ם (הל' מלכים פ"א הל' ד), וז"ל: "אין מעמידין מלך מקהל גרים אפי' אחר כמה דורות עד שתהיה אמו מישראל, שנאמר: "לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא". ולא למלכות בלבד, אלא לכל שררות שבישראל, לא שר צבא ולא שר חמישים או שר עשרה, אפי' ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות. ואצ"ל דיין או נשיא שלא יהא אלא מישראל וכו'". מדבריו למדנו שאין ממנים מלך ממשפחת גרים אפי' אחר כמה דורות.

[27] הגה' בית הלל לשו"ע (סי' רסט) עפ"ד רש"י בב"ק (פח ע"א).

[28] ר"ן (סנהדרין לו ע"א), רשב"א (יבמות קב ע"א), ובתוס' בסוטה (מא ע"ב). מקור דבריהם בזה, הוא מהא אמרינן בסוטה (מא ע"א): "אגריפס המלך עמד וקבל וקרא עומד, ושבחוהו חכמים, וכשהגיע ל'לא תוכל לתת עליך איש נכרי' (דברים יז טו), זלגו עיניו דמעות, אמרו לו: אל תתירא, אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה". ואמרו בגמ' (סוטה מא ע"ב): "באותה שעה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה", ומשמע ששלא כדין אמרו לו, דכיון שמבני עבדים היה, פסול הוא למלכות אף שהיתה אמו מישראל, וע"כ משמע שלא די בכך כדי לשמש כמלך. וראה בשו"ת חיים שאל (ח"א סי' פז), ובעיונים סי' פד.

ויש לעיין האם נשיא שווה בזה למלך, או שמא רק במלך הדין כך, ואילו לענין נשיא כו"ע מודו שדי בכך שאמו מישראל. והנה, לענין כבודו של נשיא מצינו דדינו חמיר משל מלך, דהמלך שמחל על כבודו כבודו מחול ואילו נשיא שמחל על כבודו אין כבודו מחול (רמב"ם הל' ת"ת פ"ו הל' ו, ובהל' מלכים פ"ב הל' ג), וא"כ אפשר דה"ה נמי להא, וצ"ע.

[29] רמב"ם שם.

[30] נודע ביהודה (קמא חו"מ סי' א), ובתשובות חתם סופר (או"ח סי' יב).

[31] רמב"ם שם.

[32] כנסת הגדולה (חו"מ סי' ז ס"ק א).

[33] חידושי חתם סופר למסכת נדה (מט ע"ב), ובתומים (סי' ז ס"ק א). ועיי"ש שפירשו עפ"ז היאך נתמנו שמעיה ואבטליון להיות נשיא ואב בי"ד על ישראל אף שהיו גרים.

[34] שו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ד סי' כו). ויעויין שם שכתב, שמצות "אהבת הגר" מחייבת להקל בנידון זה ככל הניתן, ומשום כך יש לסמוך ולומר דכיון שמשרה זו עבדות יש בה שמשועבד לתלמידים ללמדם בעיתים קבועים, לא נחשב הדבר לשררה.

בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ג סי' שה) נתן בזה טעם נוסף, דמינוי זה אין עיקרו כיבוד אלא תפקיד, שע"כ אינו מורישו לבניו, והכל נקבע בזה לפי חכמתו ויראתו של אדם, ומשום כך אין הוא נחשב כשררה.

מיהו יעויין שם שברבנות החמיר יותר, לפי שיש מן הפוסקים דס"ל שיש ירושה ברבנות, ובזמנינו נהוג שהרב מופקד על רבים מעניני העיר ויש בכך שררה.

בקובץ בית לוי (טו עמ' קלא) הובא מאמרו של הגר"נ גשטטנר שכתב לחלק בזה בין משרת רבנות שענינה שררה, למשרת מורה הוראה המתמקדת בהוראת איסור והיתר בלבד ואין בה שררה, דלמנותו למשרה זו יש להקל טפי. (ומ"מ גם לענין רבנות יש להקל במקרה שאין בנמצא גדול כמותו כמבואר לעיל).

[35] משפט שלום למהרש"ם (סי' רלז).

[36] שו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' מד), ושו"ת משנה הלכות (חי"ג סי' כד).

[37] גליון מהרש"א (יו"ד סי' רנו) בשם ס' אהלי יעקב להר"י ששפורט. וטעמו, דכיון דממשכנין על הצדקה נמצא שמינוי של שררה הוא, שכן ביד הגבאי לכוף את אנשי העיר ליתן מעות לצדקה. וכן חלוקת כספי הצדקה חשיבא כעשיית דין, ולא גרע דינה משאר דיני ממונות שאין ממנים אותו כדיין להם. אבל לשמש כגזבר בעלמא, שאין זה מינוי של שררה אלא נאמנות בעלמא, רשאי.