להתפלל לפני העמוד ביארצייט

הרב ירוחם ארלנגר‎
י"ב אדר ה'תשע"ח

שאלה:

שלום וברכה,

האם לבני אשכנז יש ממש חיוב גמור להיות שליח ציבור בכל התפילות ביארצייט?

תשובה:

שלום רב.

לשון הרמ”א (יו”ד סי’ שעו סעי’ ג) “נהגו לומר קדיש”, “נהגו לגשת לפני העמוד”, כלומר, דין זה הוא מנהג ואינו חיוב גמור, אולם יש בו תועלת רבה מאוד לנפטר. אם אינך מסוגל לגשת לפני העמוד מומלץ לשכור אדם שיעשה זאת במקומך, כך נוהגים אצל כאלו שלא הניחו אחריהם בנים אלא בנות בלבד. אם יש אחים הניגשים לפני העמוד נראה שאפשר להקל גם בזה, אולם יש לעשות לכל הפחות דברים אחרים לעילוי נשמת ההורים, אם על ידי תרומות צדקה או זיכוי הרבים לפי יכולתך ונטיית ליבך. כמו כן, אם תוכל למצוא לעצמך מנין קטן במקום שלא מכירים אותך וזה לא “ילחיץ” אותך, זה ודאי טוב.

מקורות:

הטעם לאמירת הקדיש והתפילה לפני העמוד כשליח ציבור בשנה הראשונה שלאחר פטירת האב או האם, הוא משום ש”ברא כרעא דאבוה”, כלומר, האב והאם נשכרים בשמי מרומים עבור כל מצוה והנהגה טובה שנוהגים בה בניהם אחריהם, וכמו שאמרו בסנהדרין (קד ע”א) “ברא מזכה אבא). וכיון שמשפט הרשעים בגיהנום י”ב חודש (ראה עדיות פ”ב משנה י), יש לבנים להוסיף זכויות באותה העת ולפדות את האב והאם מדינם.

באור זרוע (ח”ב סי’ נ) עמד על מקור דין זה, ומביא מעשה נורא מדברי המדרש, ממנו נלמד גודל חשיבות ענין זה, וז”ל שם: “מנהגנו בארץ כנען וכן מנהג בני רינוס, לאחר שיאמרו הצבור אין כאל-הינו עומד היתום ואומר קדיש וכו’, ומעשה ברבי עקיבא שראה אדם אחד שהיה ערום ושחור כפחם והיה טוען על ראשו כטען עשרה טעונין, והיה רץ כמרוצת הסוס. גזר עליו רבי עקיבא והעמידו ואמר לאותו האיש, למה אתה עושה עבודה קשה כזאת, אם עבד אתה ואדונך עושה לך כך אני אפדה אותך מידו וכו’. אמר לו אותו האיש, מת הוא ובכל יום ויום שולחים אותי לחטוב עצים ושורפין אותי בהם. אמר לו [רבי עקיבא], בני מה היתה מלאכתך בעולם שבאת ממנו, א”ל גבאי המס הייתי והייתי מראשי העם ונושא פנים לעשירים והורג עניים. א”ל כלום שמעת מן הממונים עליך אם יש לך תקנה, א”ל בבקשה ממך על תעכבני שמא ירגזו עלי בעלי פורענות שאותו האיש אין לו תקנה, אלא שמעתי מהם דבר שאינו יכול להיות שאילמלי היה לו לזה העני בן שהוא עומד בקהל ואומר ברכו את ה’ המבורך ועונין אחריו ברוך ה’ המבורך לעולם ועד, או יאמר יתגדל ועונין אחריו יהא שמיה רבא מברך – מיד מתירין אותו האיש מן הפורענות. ואותו איש לא הניח בן בעולם ועזב אשתו מעוברת וכו’. באותה שעה קיבל עליו רבי עקיבא לילך ולחפש אם הוליד בן כדי שילמדו תורה ויעמידו לפני הצבור וכו’, והלך ושאל עליו, כיון שבא לאותו מקום שאל עליו, אמרו לו ישתחקו עצמותיו של אותו הרשע. שאל על אשתו, אמרו לו ימחה זכרה מן העולם. שאל על הבן אמרו הרי ערל הוא, אפילו מצות מילה לא עסקנו. מיד נטלו ר”ע ומלו והושיבו לפניו ולא היה מקבל תורה עד שישב עליו [רבי עקיבא] מ’ יום בתענית. יצתה בת קול ואמרה לו: רבי עקיבא לך ולמד לו, הלך ולמדו תורה וק”ש וי”ח ברכות וברכת המזון, והעמידו לפני הקהל ואמר ברכו את ה’ המבורך וענו הקהל ברוך ה’ המבורך לעולם ועד, יתגדל יהא שמיה רבא, באותה שעה מיד התירו המת מן הפורעניות. מיד בא לר”ע בחלום, ואמר יהי רצון מלפני ה’ שתנוח דעתך בגן עדן שהצלת אותי מדינה של גיהנם. מיד פתח ר”ע ואמר יהי שמך ה’ לעולם ה’ זכרך לדור ודור. וכן מצא מורי ה”ר אלעזר מוורמשא דתנא דבי אליהו רבא, דקטן האומר יתגדל מציל אביו מן הפורענות”.

זכות אבות מועילה להצלת הבנים

ויש לידע, שכשם שניתן כח לבן לזכות את אביו בהיותו בגן עדן, להצילו ממשפט הגיהנום ולהוסיף על מדרגתו בגן עדן, כך זכויותיו של האב מועילות לבניו אחריו, וכמו שאומרים בתפילה ג’ פעמים בכל יום “וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם” [וראה שו”ת הרשב”א (ח”ה סי מט) שהקשה, מהו שאמרו בסנהדרין (שם) “ברא מזכא אבא, אבא לא מזכה ברא”, הרי בכל עת מזכירים אנו בתפילתנו את זכויותיהם של האבות הק’, וכן מצינו אצל משה רבינו ע”ה (דברים ט כז) שעמד והתפלל זכור לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב. והאריך לפרש, שזכויותיו של האב עומדת לבנים רק בעולם הזה כשהם בגוף הגשמי. והטעם, הוא על פי מה אמרו בנדה (לא ע”א): “האב נותן בשר וגידין והאם נותנת אודם ושחור שבעין, והקב”ה נותן הנשמה”. והיינו שכל עניני הרוח וחיי הנשמות הן מהקב”ה ואין לאב והאם בכך כל חלק, ואילו החיים הגשמיים באים מן האב והאם. אולם, זכויותיו של הן עומדות לאב גם בעולם הנשמות, משום שעל ידו נסבב שבא הבן לחיי העולם הזה, ובפרט, כאשר יש לתלות שמקיים הוא את המצוות מחמת החינוך שקיבל מן האב בחיי חיותו[1]].

ונראה להטעים את הדברים, על פי מש”כ בס’ החינוך (מצוה ת) בביאור ענין הירושה, ז”ל: “משרשי המצוה, כדי שידע האדם ויתבונן כי העולם ביד אדון משגיח על כל בריותיו, וברצונו וחפצו הטוב זוכה כל אחד ואחד מבני העולם בחלק הנכסים שהוא משיג בעולמו, ומתנתו ברוך הוא מבורכת שתמשך לעולם לאשר יתננה לו, אם לא כי מחטא הקדמוני נקנסה מיתה בעולם, ומפני סילוק גופו אינו בדין להיות הפסק למתנת האל המבורכת, אבל תתפשט מאליה בגוף המשתלשל ממנו שזהו בנו או בתו”. ומלתא דפשיטא הוא, שאם בקנינים חומריים הדין כך, ק”ו שכך הוא בקניני הנצח שמעצם מהותם אינם כלים לעולם, וכשם שהשפיעו על האב טובה וברכה בחיי חיותו, כך מן הדין הוא שימשיכו שפע לעולם על בניו אחריו, ומידה טובה מרובה.

האבות יודעים ממעשי הבנים

בסוגית הגמ’ בברכות (יח ע”א), שהמתים יודעים את אשר נעשה בעולם הזה, וכמו שאמרו שם: “רבי חייא ורבי יונתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות, הוה קשדיא תכלתא דרבי יונתן. אמר ליה רבי חייא, דלייה כדי שלא יאמרו למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו. אמר ליה, ומי ידעי כולי האי, והא כתיב: (קהלת ט) ‘והמתים אינם יודעים מאומה’, אמר ליה, אם קרית לא שנית, אם שנית לא שלשת, אם שלשת לא פירשו לך, ‘כי החיים יודעים שימותו’ (קהלת שם)  – אלו צדיקים שבמיתתן נקראו חיים”.

ונראה פשוט, שהואיל והמתים יודעים את הנעשה בעולם הזה, ודאי מפילים הם תחינה לפני ריבון העולמים שיושיע ויסייע ביד בניהם, וכפי שאמרו בגופא דההיא סוגיא (שם ע”ב): “בני רבי חייא נפוק לקרייתא אייקר להו תלמודייהו, הוו קא מצערי לאדכוריה, אמר לו חד לחבריה, ידע אבון בהאי צערא וכו’”. והיינו, שסמכו על תפילת אביהם רבי חייא לפני ריבון העולמים שבזכותה יוושעו [ראה ס’ הכותב על העין יעקב, שידעו מדברי אביהם לרבי יונתן שהמתים יודעים את הנעשה בין החיים, אלא שנתחדש להם עתה, שאינם יודעים רק את הנוגע לצערם שלהם וכמו במעשה דרבי יונתן, אלא גם צער בניהם נודע להם ובודאי מבקשים הם רחמים עליהם].

על דרך זו יש לפרש בדרך דרוש את הכתוב (במדבר כג ט): “כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”. דהיינו, שזכויותיהם של ישראל עולים למעלה ראש עד שאין כל אומה ולשון יכולים להזיקם, משום ש”מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו” – אלו הם האבות והאמהות שבכל הדורות, שנותנים עיניהם בבניהם אחריהם עד סוף כל הדורות ללמד עליהם זכות לפני ריבון העולמים, ומעשיהם הטובים עומדים להם להנצל מרודפיהם עד קץ הימים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים