לתרומות לחץ כאן

פרשת זכור: הלכות ומנהגים

 

בקריאת פרשת זכור, כפי שאנו נוהגים מידי שנה, אנו מקיימים את מצוות זכירת מעשה עמלק ומחייתו. זכירה זו היא מצווה מן התורה, כמאמר הכתוב: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים" (דברים כה, יז).

במאמר הנוכחי נדון בגדרי מצווה זו ובפרטיה. האם מדובר במצוות התורה, או במצווה דרבנן? האם חובה לקיים את המצווה על-ידי קריאת התורה ברבים? מהו העיתוי הנכון לעניין קיום המצווה? והאם נשים חייבות בקריאת פרשת זכות?

בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

מצווה מן התורה

מתוך הפסוק המוזכר לעיל מבואר שיש מצווה מן התורה לזכור את מעשה עמלק. הגמרא מלמדת שיש לקיים מצווה זו באמירה בפה, ולא די בזכירה בלב בלבד. כיון מצווה גם על "לא תשכח", בהכרח שהכוונה לזכירת עמלק אינה רק לזכירה בלב, אלא אף לאמירה בפה (מגילה יח, א).

עם זאת, דברי הגמרא מותירים ספקות רבים ביחס לקיום המצווה. מה מסגרת הזמן לקיום המצווה – זכירה תמידית, זכירה מידי יום, מידי שנה, או אולי פעם בחיים? האם יש צורך לזכור את מעשה עמלק מתוך נוסח מסוים, או שניתן לעשות כן בכל נוסח? האם יש לזכור את מעשה עמלק דווקא במסגרת קהילתית או בקבוצה, או שמא ניתן לעשות כן ביחידות?

הגדרת קריאת פרשת זכור תהיה תלויה בתשובה לשאלות אלו: האם אכן מדובר במצווה מן התורה? לדעת התוספות יש להשיב על כך בחיוב.

בגמרא (ברכות יג, א) מובאות שתי דעות בנוגע לשאלה אם רשאי אדם לקרוא בתורה בכל לשון, או שמא אין לקרוא בתורה אלא בלשון הקודש. התוספות (שם) הביאו את דברי רש"י (מגילה יז, ב) שמדובר בחובת קריאת התורה, והקשו על פירושו: הרי הגמרא דורשת פסוקים (כגון תיבת "והיו"), וקריאת התורה אינה דין תורה אלא תקנת דרבנן (תקנת עזרא).

על שאלה זו תירצו התוספות: "וי"ל דמיירי בפרשיות המחוייבין לקרות דאורייתא, כמו פרשת זכור". מכאן למדנו שלדעת התוספות חייב אדם לקרוא פרשת זכור מן התורה, ואין המצווה של זכירת מחיית עמלק מתקיימת בזכירה בלבד, כל אחד לפי צחות לשונו.

מדברי הרא"ש (ברכות פרק ז, סימן כ) עולה שסובר שלא רק שקריאת פרשת זכור היא חובה מן התורה, אלא שחובה היא לקרוא פרשה זו בפני עשרה, שכן כתב (בעניין רבי אליעזר ששחרר את עבדו כדי לצרפו למניין עשרה): "דלא מסתבר דאיירי בעשרה דאורייתא, כגון לקרות פרשת זכור שהוא מן התורה" (עי' גם בשער הציון תרפה, ה).

ב'קרן אורה' (ברכות ה', א) מבאר את דבריו שמצוות הזכירה קשורה למצוות מחיית עמלק, וכיון שמצוות המחייה מוטלת על הציבור (ואין ציבור בפחות מעשרה), כך מצוות הזכירה מוטלת דווקא על הציבור (שכן עניין הזכירה הוא לעורר את הציבור למצוות מחיית עמלק), ואין המצווה מתקיימת אלא בעשרה.

ב'בית יוסף' (או"ח סימן תרפה) ציין בשם התוספות שהקריאות של פרשת זכות ופרשת פרה הן דאורייתא (ואכן כן כתבו בתוספות הרא"ש), וכן הובאה שיטתם ב'שולחן ערוך' שם (תרפה, סעיף ז): "יש אומרים שפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקראם מדאורייתא, לפיכך בני הישובים שאין להם מנין צריכים לבא למקום שיש מנין בשבתות הללו, כדי לשמוע פרשיות אלו שהם מדאורייתא" (כך סתם ה'שולחן ערוך' בסימן קמו, סעיף ב).

זכירת עמלק בכל לשון

לפי דעות אחרות, נראה שדין זכירת עמלק אינו שונה משאר זכירות, ומן התורה אין נוסח מסוים שחייב אדם לאומרו, אלא רשאי אדם להזכיר את העניין לפי רצונו. ואולם, חז"ל תיקנו שיש לקיים את המצווה דווקא בניסוח של פרשת זכור.

כך מבואר ברמב"ם בדין זכירת יום השבת כמאמר הכתוב "זכור את יום השבת לקדשו", שביאר (הלכות שבת, פרק כט, הלכה ה; וכן בספר המצוות עשה קנה, ובספר החינוך מצווה לא) שאין חובה מן התורה להזכיר את השבת בנוסח קבוע ומסוים, אלא כל אדם רשאי לקיים את מצוות הזכירה בכל דרך שיבחר בה.

הרמב"ם סתם דבריו בחובת זכירת עמלק (ראה ספר המצווה עשה קפט; בהלכות מלכים פרק ה, הלכה ה; ספר החינוך מצווה תרג), כלשונו: "היא שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק, מהקדימו להרע לנו, ושנאמר זה בכל עת ועת, ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו, ונזרז העם לשנוא אותו, עד שלא תשכח המצוה ולא תחלש". מתוך סתימת הדברים משמע שאין צורך להזכיר בנוסח קבוע.

הרמב"ן (בפרשת כי תצא) הסתפק בדבר, וסיים ש"הנכון בעיני" הוא שאין צורך – בנוגע למצווה דאורייתא – בנוסח קבוע של קריאה בתורה: "והנכון בעיני שהוא לומר שלא תשכח מה שעשה לנו עמלק, עד שנמחה את שמו מתחת השמים, ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה לנו הרשע, ולכן נצטוינו למחות את שמו".

עיתוי המצווה

לפי דעת התוספות נראה עוד שהמצווה היא להזכיר את מעשה עמלק פעם אחת בשנה.

יסוד זה מבואר באריכות בשו"ת 'חתם סופר' (אה"ע ח"א, סימן קיט), שביאר כי דין זה – כפי שנתקן על-פי חז"ל לשמוע פרשת זכור פעם בשנה – נלמד מהלכות אבלות, שם נאמר שתקופת שכחה היא י"ב חודש, שלכן אין אבלות יותר מי"ב. אף בשנה מעוברת, כתב שם שדי מעיקר הדין בקריאה פעם אחת בשנה, כי השכחה אינה רק תולדה של חילוף תקופת י"ב חודש, אלא אף על-ידי חילוף תקופות השנה. רק לאחר שעבר על האדם מעגל השנה, על ימי החג והמועד שבו, שולטת עליו השכחה.

עם זאת, כתב בשו"ת מהר"ם שיק (על המצוות, מצווה תרד) שה'חתם סופר' עצמו היה מחמיר בשנה מעוברת להורות לתלמידיו לקיים את מצוות זכירת עמלק בקריאת התורה של פרשת כי תצא בספר דברים.

בניגוד לדעה זו, מלשון הרמב"ם מבואר שאין זמן מסוים לקיום מצווה זו, כלשונו הנ"ל: "שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק… ושנאמר זה בכל עת ועת". כך משמע אף מדבריו בהלכות מלכים (פרק ה, הלכה ה): "ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו וכו". מלשון הרמב"ם מבואר שאין זמן מוגדר לקיום המצווה, ונראה שעלינו להזכיר את העניין בפה מזמן לזמן, כדי שלא ישכחו הדברים מלבנו.

בספר החינוך (מצוה תרג) כתב "שלא נדע זמן חיוב זה, ואפשר דצריך לזכור פעם בשנה או שנים או שלש". כלומר, החינוך אינו מוחלט ביחס לתדירות הקיום הנדרש. יש לציין שבהמשך דבריו הוא קובע שבוודאות יש לקיים את המצווה לכל הפחות פעם אחת בחייו באופן ש"עובר על זה ולא זכר וקרא פביו מעולם מה מה שעשה עמלק לישראל, בטל עשה זה, וגם עבר על לאו הבא על זה שהוא לא תשכח".

יש לציין את דברי השל"ה (תורה שבכתב, פרשת כי תצא) שיש מצווה גדולה לומר פרשה זו מידי יום, כדי לקיים את מצווה הזכירה.

קריאות נוספות של זכירה

האם אפשר לקיים את זכירת עמלק על-ידי קריאות אחרות של תורה שמוזכר בהן מעשה עמלק? בשאלה זו נחלקו ה'מגן אברהם' וה'משנה ברורה'.

דעת ה'מגן אברהם' (סימן תרפה, ס"ק א) היא שיוצא אדם ידי חובת הזכירה אף בקריאת פרשת  "ויבא עמלק" שקוראים בפורים (מתוך פרשת בשלח). משום כן פסק שעדיף לבא למקום שאין קורין זכור בשבת, כדי לשמוע מגילה בפורים ולצאת בקריאת התורה מצוות הזכירה, מללכת למקום שיש בו קריאת פרשת זכור ואין בו קריאת המגילה.

ה'משנה ברורה' (ס"ק טז) הביא דבריו ופקפק בהם, ונטה לומר שאין אדם יוצא ידי חובתו אלא בקריאת פרשת זכור של פרשת כי תצא: "אבל לענ"ד עיקר דינו של המגן אברהם צ"ע, דהא כתיב בתורה זכור את אשר עשה וגו' אשר קרך בדרך ויזנב בך וגו' תמחה וגו', והכונה שלא לשכוח מה שעשה לנו עמלק ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה לנו הרשע, ולכך נצטוינו למחות את שמו, כמו שכתב הרמב"ן בביאורו, וזה לא נזכר בפרשת ויבא עמלק".

לדעת ה'משנה ברורה', אין לקיים את המצווה בקריאת פרשת "ויבוא עמלק", כי לא נזכר בו עניין מחיית עמלק, ורק זוכרים בכך את מעשה עמלק. כיון שכל יסוד הזכירה הוא לבוא לידי מחייה – כמבואר ברמב"ם שזכירת עמלק היא כדי ש"נעורר הנפשות במאמרים להלחם בו, ונזרז העם לשנוא אותו, עד שלא תשכח המצוה ולא תחלש – יש לקרוא דווקא את פרשת זכור, שבה זוכרים את מעשה עמלק ואת חובת מחיית עמלק.

לדעת ה'מגן אברהם', צריך לומר שדי בקריאת פרשת "ויבוא עמלק" שיש בה מעשה עמלק, שכן מתוך קריאת הפרשה נבוא לידי שנאת עמלק ומחייתם, גם אם אין עניין המחייה מוזכר בקריאה עצמה.

קריאה מתוך ספר תורה כשר

בשל החובה לקרוא פרשת זכור בקריאת התורה (כמו שנפסק ב'שולחן ערוך'), כתב ה'פרי מגדים' (משבצות זהב, סימן קמג, סק"א) שבוודאי צריך לקרוא מתוך ספר תורה כשר.

אולם בשו"ת 'שואל ומשיב' (מהדורא ג, חלק א, סימן שצ) כתב שאין צורך בספר תורה כשר, וביאר שכל מה שצריכים לקרוא את קריאת התורה מתוך ספר תורה הוא מפני ש"דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרים בעל פה". כיון שכן, עיקר מצוות הזכירה מתקיימת אף ללא ספר תורה כשר. כן כתב גם בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד, בסימן האחרון שנדפס בספר).

בשו"ת 'מנחת אלעזר' (ח"ב סימן א) האריך במה שאירע בקהילה אחת שנפרדו שתי יריעות לפני קריאת פרשת זכור, וקשרו אותם בני הקהילה בעניבה כדי שלא יהיה ספר התורה פסול. לדעתם, היה מותר לעשות לעבור על איסור דרבנן כדי לקיים מצווה דאורייתא. ה'מנחת אלעזר' כתב שנהגו בכך שלא כדין, כי אפשר לקרוא פרשת זכור מתוך חומש, וכך אפשר לקרוא מתוך ספר התורה פסול (שהוא עדיף מחומש), ולא היו צריכים לתקן את הספר.

כך מבואר עוד בספר 'שלחן שלמה' בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל (סימן תרפה) שאם נמצא פסול בספר תורה לאחר שנקראת הפרשה אין צריך לקרוא שנית, והוא כדברי הפוסקים הנ"ל.

האם נשים חייבות בפרשת זכור

ב'ספר החינוך' (שם) כתב שנשים פטורות ממצות הזכירה, כיון שאין דרכה של אשה לכבוש, ופטורות הן ממצות המחייה. סברא זו נובעת מהקשר בין מצוות הזכירה לבין מצוות המחייה, כמו שנתבאר לעיל מתוך דברי הרמב"ם.

ב'מנחת חינוך' שם תמה על הלכה זו (שכן מי גילה לנו שמצוות הזכירה קשורה דווקא עם מצווה המחייה), והוסיף להקשות שהרי מחיית עמלק היא מלחמת מצווה, עליה אמרו חז"ל שאפילו כלה יוצאת מחופתה לצורך מלחמת מצווה (כמו שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים, פרק ז, הלכה ד). על דרך זו תמה בשו"ת 'אבני נזר' (או"ח סימן תקט; ועי' ב'מחרשת', סימן כב, אות ו, שביאר שאין נשים חייבות אלא במלחמת יהושע, שיש בה משום יישוב ארץ ישראל).

אולם כבר העידו רבים שלא מצאנו מנהג אבותינו שתבואנה נשים לשמוע פרשת זכור, כמו שכתב בשו"ת תורת חסד (סימן לז, ע"ש שכתב שנשים פטורות מפני שמדובר במצוות עשה שהזמן גרמה), וכך מובא בקובץ קול תורה (ניסן תשס"ג) בשם הרב משה פיינשטיין זצ"ל שלא נהגו נשים לשמוע קריאת פרשת זכור. ועי' גם בספר 'טעמא דקרא' שהביא הרב חיים קנייבסקי את דעת ה'חזון איש' שנשים פטורות ממצווה זו.

בנוגע למה שהעיר ב'מנחת חינוך' שהרי אף נשים חייבות במלחמת מצווה, יש לציין את דברי הרדב"ז (הלכות מלכים, שם) שאין הכוונה שנשים נלחמות בפועל (שכן הדבר אינו תואם את העיקרון של "כל כבודה בת מלך פנימה"), אלא שהן מספקות מים ושאר צרכים ליוצאי המלחמה – ולכן אין הנשים בכלל מצוות מחיית עמלק.

עם זאת, ישנם פוסקים שהחמירו לחייב נשים בשמיעת פרשת זכור, כמו שכתב ב'מנחת חינוך'. כך מבואר בשו"ת 'בנין ציון' (ח"ב, סימן ח) בשם רבו (הוא מציין שהרב נתן אדלר היה מחמיר מאד בעניין), וגם בשו"ת 'מהר"ל דיסקין' (קונטרס אחרון אות קב) כתב שנשים חייבות במצווה, וביאר שם שאין כאן מצווה שהזמן גרמא, ועוד שהרי רצונו של עמלק היה להשמיד את הנשים כאנשים (ועי' גם בשו"ת מנחת יצחק ח"ט, סימן סח בשם 'רוב הפוסקים').

למעשה, כל אחד ינהג בזה לפי מנהגו. יש לציין שבארץ ישראל בכלל, ובירושלים בפרט, נהגו רבים שאף נשים הולכות לשמוע פרשת זכור בבית הכנסת, ואולי נהגו כן על-פי דעת מהרי"ל דיסקין שהיה מגדולי רבני ירושלים. אך גם עבור מי שמחמיר בכך, יש להעיר שהרב משה פיינשטיין התנגד להצאת ספר תורה עבור קריאת נשים נפרדת, ונשים המבקשות לשמוע פרשת זכור תצטרפנה למניין אנשים (הובא ב'מועדי ישורון').

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *