שאלה:
זוג חילוני שחיים ביחד ויש להם חשבון בנק משותף, ועכשיו הם רוצים להתחתן, האם החתן יכול לקנות טבעת נישואין מהכסף המשותף שלהם?
תשובה:
שלום רב,
אין בעיה מאיזה חשבון יצא הכסף, ואפילו אם האישה עצמה היא זו שקונה את הטבעת גם אין כל בעיה שהרי היא נותנת את הטבעת אח"כ לחתן כדי שיקדשה בזה. ובכך היא מקנה לו את הטבעת.
מקורות:
כתב השולחן ערוך (אבה"ע סי' כח סי"ט): "השואל חפץ מחברו והודיעו שרוצה לקדש בו אשה, מקודשת". מקור הדברים הוא מהרא"ש (בתשובה כלל לה סי' ב, ואת עיקרי הדברים כתב גם בקידושין פ"א סימן כ). אמנם הרשב"א (שו"ת, ח"ד סי' רעג, וח"ו סי' ב) חולק על זה, ודעתו שאין מועילים הקידושין בטבעת שאולה. עיין שם שכתב השואל (ח"ד סי' רעג): "ויש מי שאומר: טבעת שאולה ע"מ לקדש בו את האשה, מקודשת גמורה וכו'. והכא נמי מדהשאילו לקדש בו את האשה, על מנת כן השאילו, ומקודשת גמורה היא, וכן הורו הגאונים ז"ל". והשיב לו על זה הרשב"א: "גאונים אלו שאמרת שהורו כן, לא שמעתים בעולם, ואיני מודה בדבר זה". והוסיף שם בהסבר הדבר: "ששאלה יש כאן, מתנה ומכר אין כאן. דלעולם אין מכר ומתנה בלשון שאלה. מאי קא אמרת, אדם יודע שאין מקדשין בכלי שאול וגמר ונתן לשם מתנה, לא היא. חדא, דלאו כולי עלמא האי דינא ידעי. ואדרבה רובא דעלמא טעו בהא, דלאו דינא דקדושין גמירי. ואינו דומה למקדש אחותו, ולא למכיר בה שאינה שלו, דבהנך לא טעו אינשי. אבל הכא, רובא דעלמא טעו בה". הרי שדעת הרשב"א שקידושין בטבעת שאולה אינם מועילים, משום שאין המשאיל מתכוון להקנות את הטבעת לאיש המקדש. וראה עוד באבני נזר (אבה"ע סי' קלו).
אולם גם לדעת הרשב"א מדובר רק בטבעת שואלה ממישהו אחר. אבל אם החתן מקדש בטבעת שקיבל מידי הכלה אין בכך כל בעיה, שהרי הרשב"א הקשה על עצמו מהדין של קידשה בגזל דידה (שלה) שהיא מקודשת. ולכן חילק בין טבעת שהשאיל ממישהו אחר שאין כוונתו להקנות לבין ובטבעת שקיבל מהכלה שודאי יש לה כוונה להקנות כדי שהקידושין יחולו.
יש להוסיף עוד סברא נוספת. ראה בספר טיב קידושין (למהרא"ל צינץ, סי' כח ס"ק נד) שהרבה להקשות על הרא"ש, אולם גם הוא הסכים שבמקום שהאשה עצמה הביאה את הטבעת, הרי היא מקודשת. ובזה דחה את הוכחת הרא"ש מקידשה בגזל דידה. וז"ל שם: "בשלמא בגזל דידה, נתנו לו על מנת שיקדשנה ויחזיר הממון לה ואין לה הפסד מזה כלל, דידוע שאין עיקר כוונת אשה על פרוטה של הקידושין, רק על עיקר הזיווג, א"כ אינה מפסדת כלום רק פרוטה של קידושין שאין דעתה על זה, שהיא עצמה חפצה בכך שהרי נתרצית להתקדש".
כלומר, כאשר האשה מביאה את הטבעת לאיש לצורך הקידושין, ויודעת שהטבעת תחזור להיות שלה, בודאי אין לה שום מניעה מלהקנות לו את הטבעת בקנין גמור, שהרי את הטבעת אינה מפסידה, וגם אינה מקפידה שיביא הבעל ממון משלו בתמורה לקידושין, שהרי אשה המתקדשת אינה עושה זאת משום הפרוטה, אלא משום רצונה להיות מקודשת. על כן בודאי כוונתה להקנות לו את הטבעת באופן המועיל, כדי שתהיה מקודשת.
ראה עוד בשו"ת חתם סופר (אבה"ע סי' פו), שנשאל אודות מעשה שלא היה לחתן טבעת קידושין, ועל כן הביאה לו הכלה משלה טבעת, והרב המסדר קידושין הורה לשוב ולקדשה בשנית. וטעמו, משום שהגמרא בגיטין (כ:) מסתפקת במקרה שאשה נתנה לבעלה טס כדי שיכתוב עליו את הגט ויתננו לה, אם יודעת היא להקנות קנין גמור לבעלה, באופן שיודעת שהחפץ ישוב אליה. וכן בטבעת שנתנה לו לקדשה, שיודעת שעתידה היא לקבל את הטבעת, קיים ספק זה שמא אינה יודעת להקנות לו את הטבעת בקנין גמור לצורך הקידושין.
והשיב החתם סופר, שדעת רוב הראשונים שמסקנת הגמרא היא שאשה יודעת להקנות בכהאי גוונא, ורק דעת הרשב"א היא שהדבר נשאר בספק. ועל כן, אין ספקו של הרשב"א מוציא מודאי של שאר הראשונים שסברו שהאשה מקנה לו את החפץ בקנין גמור [ועיין שם שהאריך לבאר שגם לדעת הרשב"א הקידושין חלו, והסיק שמה שהורה אות רב לחזור על מעשה הקידושין, היה זה רק משום מידת חסידות]. אולם אם היא אומרת בפירוש שהיא מקנה לו ברור ופשוט שאין כל סרך בעיה.
