שאלה:
בס' השבת אבידה כהלכה (פ"ד סעיף א') כתב וז"ל, סימן מובהק הוא סימן שקיים רק בחפץ זה, וכגון נקב וכו'. הנותן סימן מובהק, מחזירים לו החפץ מהתורה, ולדעת רוב הפוסקים גם לרמאי מחזירים, כשנותן סימן מובהק, עכ"ל. ובהערה (אות ד') כתב דהמקור לדבריו הוא וז"ל, כ"פ הרמ"א בסי' רס"ז סעיף ו' לביאור הש"ך סק"ג וד', ביאור הגר"א סקט"ז, ערוך השלחן סעיף ו', ודלא כמחבר שם סעיף ה'. ובט"ז כתב שבודאי רמאי צריך להביא עדים שהאבידה שלו, עכ"ל.
ולכאו' דבריך אינם מדוייקים, דהנה לדעת הש"ך (סי' רס"ז סק"ב) נראה להכריע, דבסימן מובהק לגמרי מחזירים האידנא לסתם בני אדם, אבל בידוע שהוא רמאי אין מחזירין אפי' סימן מובהק לגמרי, וצריך להביא עדים שהיא שלו. ונמצא דבודאי רמאי, דעת הרמב"ם והראב"ד והמגיד משנה והשו"ע והש"ך והט"ז ס"ל דלא מחזירים בסימן ודאי, וא"כ לכאו' זהו ההלכה. ולהש"ך גם להרא"ש אין הכרח, ויתכן שמודה שלא מחזירין לרמאי ודאי בסימן מובהק, ובודאי גם הרמ"א יכול להתפרש כן.
ע"כ נראה שיש לסמוך על דעת המחבר הש"ך והט"ז שפוסקים דבודאי רמאי לא מחזירין אפי' שסימן מובהק לגמרי.
האם הרב שליט"א מסכים לדברי
תודה רבה
תשובה:
שלום וברכה,
דעת הש"ך לא ברורה כ"כ. אבל למחבר והט"ז הדין כמו שכתבת.
בהצלחה.