סעודות השבת: הלכות ומנהגים

הרב יהושע פפר
ט' שבט ה'תשע"ח

 

פרשת בשלח כולל את הפרק שמתאר את המן, אותו אכלו בני ישראל בצאתם ממצרים, ואת אופן ירידתו מן השמים ואכילתו על-ידי העם.

בימי חול ירדה מנת המן בבוקר, בכמות הראויה לצריכה של אותו היום. אולם, בערב שבת נפלה מנה כפולה של מן, המספיקה ליומיים – ששי ושבת. בראותם תופעה זו פנו העם אל משה, שהסביר שהמן לא ייפול מן השמים בשבת, ולכן המנה הכפולה של ששי. בניגוד לימי החול, מן שנותר עד הבוקר בין ששי לשבת לא יירקב, ויישאר לאכילת השבת.

כאשר יום השבת הגיע, והמן הנותר אכן לא רקב, שוב דיבר משה אל העם: “ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה’ היום לא תמצאהו בשדה” (שמות טז, כה).

הגמרא (שבת קיז, ב) מבארת שפסוק זה מהווה מקור לחיוב של שלש סעודות בשבת. המילה “היום”, המוזכרת שלש פעמים בפסוק, מרמזת על שלשת הסעודות המחויבות בשבת.

מכאן נדון במאמר הנוכחי בהלכות שלש הסעודות של שבת. מהו אופיו של חיוב זה? האם חובה לאכול סעודה שלישית גם במצב של שובע? מתי צריך אדם לאכול את הסעודות? ואיזה מאכלים חייב אדם לאכול בהן? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

מקור החיוב

המשנה מבארת שכאשר שריפה פורצת בשבת, מותר להציל “מזון שלש סעודות”. בהקשר הלכה זו, המציינת את מספר הסעודות שאוכלים בשבת, הגמרא מציינת את לשון הברייתא:

“תנו רבנן: כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת? שלש, רבי חידקא, אומר: ארבע. אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו, ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום לה’ היום לא תמצאוהו בשדה. רבי חידקא סבר: הני תלתא היום – לבר מאורתא, ורבנן סברי: בהדי דאורתא”.

כלומר, לפי רבי חידקא המילה “היום” מתכוונת ליום עצמו, ולא ללילה, ומכאן שיש לאכול שלש סעודות ביום של שבת, לבד מסעודות הלילה. מנגד, לפי התנא קמא (הדעה ראשונה) המילה “היום” מתכוונת ליום השבת כולו, המתחיל בליל שבת ומסתיים ביום השבת. ביום השבת כולו, כולל לילה ויום, יש לאכול שלש סעודות.

חיוב דאורייתא או דרבנן

המקור לחיוב שלש סעודות מדברי הפסוק מורה, לכאורה, שמדובר בדין תורה.

ואולם, ברמב”ם (הלכות שבת פרק ל, הלכה ט) כולל את חיוב שלש סעודות בדיני “עונג שבת”, ובתחילת הפסק מבואר שעונג שבת הוא “מדברי סופרים” (שנרמז בדברי הנביאים) ולא מדין תורה. מבואר אפוא שלדעת הרמב”ם חיוב סעודות השבת אינו דין תורה, אלא מדרבנן בלבד.

על-פי דברי הגמרא הנ”ל, יש שחלקו על הרמב”ם, וסברו שחיוב שלש סעודות הוא אכן דין תורה. כן כתב הלבוש (אורח חיים רצא), הט”ז (אורח חיים תרעח, א, עיי”ש שביאר שלכן פת סעודות השבת קודם לנר חנוכה), והערוך השולחן (אורח חיים רעד, עיי”ש שהביא כמה סימוכין לשיטה זו). בפרי מגדים (משבצות זהב רצא, א) מזכיר דעה זו, אך חולק עליה ומבאר שמדובר בחיוב דרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא הוא.

בביאור דעת הרמב”ם ויישוב הסתירה, לכאורה, עם דברי הגמרא מהם משמע שמדובר בדין תורה, ציין בערוך השולחן את דברי הטור (אורח חיים רעד) לפיהם הקב”ה דאג שכל יהודי קיבל שלשה מנות של מן ליום השבת, מה שמורה על עניין שלש סעודות של שבת. על-פי זה כתב בערוך השולחן שייתכן שתקנת שלש סעודות נתקנה על-ידי משה רבנו עצמו, באותו את תבנית ירידת המן שהתחלק לשלש סעודות של שבת. אמנם מדובר אפוא בתקנת חכמים (ואולי של משה רבנו), אך עיקרון שלש סעודות כבר מופיע בתורה, ומכאן גם מעמדה המיוחד של התקנה.

מתי לאכול שלש סעודות

בהלכות גדולות מביא מנהג עתיק לחלק את סעודת היום לשני חלקים, ובכך לקיים שתיים מתוך שלש סעודות השבת. ראשונים אחרים חלקו על מנהג זה, וכתבו שאין לחלק את סעודות היום לשני חלקים, וחילוק זה אינו עולה כדי שתי סעודות. שיטה זו מוזכרת בדברי הרמב”ם (שבת ל, ט), שכותב כי “חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת, אחת ערבית, ואחת שחרית, ואחת במנחה”.

התוספות (שבת קיח, א) מביאים את דעת הלכות גדולות, ודוחים אף הם את המנהג על-פי דברי המשנה. המשנה קובעת שאם שריפה פורצת בשעת המנחה מצילים מזון של סעודה אחת, ומכאן משמע שזמן סעודה שלשית הוא דווקא לאחר מנחה. בנוסף לכך, תוספות מזכירים שחלוקת הסעודה לשני חלקים מהווה “ברכה שאינה צריכה”, ומכאן סיבה נוספת לדחות את המנהג (עי’ גם באור זרוע, שבת נב).

דעה זו היא דעת רוב הראשונים והפוסקים, וכן נפסק בשולחן ערוך (רצא, ב). מכאן שיש להיזהר לאכול את הסעודה השלישית דווקא לאחר זמן המנחה (מחצי שעה אחר חצות).

השולחן ערוך ממשיך (רצא, ג) ש”אם נמשכה סעודת הבוקר עד שהגיע זמן המנחה, יפסיק הסעודה ויברך ברכת המזון, ויטול ידיו ויברך ברכת המוציא, ויסעוד”. המשנה ברורה מוסיף שיש לצאת לטיול קצר בין שתי הסעודות, כדי לוודא שהן תחשבנה שתי סעודות ולא סעודה אחת.

יש לציין שמי שלא אכל את סעודת ליל שבת חייב לאכול שלש סעודות בחיים (רצא, א), כדי לקיים את שיטת הפוסקים שאין זמן הסעודות מעכב.

מה חייבים לאכול?

התוספות (סוכה כז, א) כותבים שבניגוד לסעודות המחויבות בסוכה, לעניין סעודת שבת חובה לאכול פת, כיון שהסעודות נלמדות מאכילת המן, שבא במקום לחם (ונקרא “לחם מן השמים”). במרדכי (שבת שצז) כתב אף הוא כן, והביא בשם ר’ אליעזר ממץ כי אף בסעודה שלישית חייב לאכול פת.

אולם, המרדכי מציין גם את שיטת הראבי”ה, לפיה מותר לאכול “מיני תרגימא” בסעודה שלישית. אמנם כל הסעודות נלמדות מאכילת המן, אך לפי דעה זו ירידת ואכילת המן מלמדת על מספר הסעודות, ולא על תוכן אכילתן.

בשולחן ערוך (רעד, ד) פסק שהסעודה הראשונה והשנייה חייבות להיות סעודות פת. בנוגע לסעודה השלישית, השולחן ערוך (סעיף ה) מזכיר מספר דעות. לפי דעה אחת, יש לאכול דווקא פת, אך דעות אחרות מתירות מיני דגן, מאכלים המלפתים את הפת, ויש מתירים אפילו פרות.

השולחן ערוך עצמו פוסק שיש לאכול דווקא פת לסעודה שלישית, אלא אם האדם שבע, שאז מותר לאכול מאכלות אחרים. כיון שיש דעות שאין חובה גמורה לאכול פת בסעודה שלישית, פסק השולחן ערוך (אורח חיים קפח, ח) שמי ששכח להוסיף “רצה” בברכת המזון של סעודה שלישית, אין לו לחזור ולברך ברכת המזון.

נשים בשלש סעודות

האם נשים חייבות בסעודות השבת?

רבנו תם (הובאו דבריו בתוספות, שבת קיז, ב) כותב שנשים חייבות בסעודות השבת, שכן “אף הן היו באותו הנס” – כלומר, נס של ירידת המן. הרמב”ן, מנגד, כותב שפירוש זה מיותר הוא, שכן נשים חייבות בכל עניינים של שבת בלאו הכי. כלל זה נובע מהיקש בין הפן השלילי של שבת (“שמור”) לבין הפן החיובי של שבת (“זכור”).

ייתכן שלדעת רבנו תם הטעם לתקנת שלש סעודות השבת אינו מפני עונג שבת, כמבואר לעיל, אלא משום “זכר למן”, כך שאין לחייב את הנשים אלא משום שאף הן היו באותו הנס.

אנו זוכרים את המן גם באופן אחר, והוא על-ידי מצוות “לחם משנה” – שתי כיכרות הפת שעליהן אנו בוצעים בסעודות השבת. השולחן ערוך (רצא, ד) פוסק שיש לבצוע על לחם משנה גם בסעודה שלישית.

יין בסעודה שלישית

ביחס לשתיית יין בסעודה שלישית, פסק השולחן ערוך שבניגוד לסעודות הראשונות, אין צורך לפתוח את הסעודה השלישית ביין. פסק זה הוא בניגוד לדעת הרמב”ם (שבת ל, י), שפסק כי יש לשתות כוס יין גם בסעודה שלישית.

הטור (סימן רצא) הביא בדעת הרמב”ם שיש לקדש אף בסעודה שלישית, ומציין את דעת הרא”ש החולקת על כך. הבית יוסף מציין אפשרות שאין זו הכוונה בדעת הרמב”ם, אלא שיש לקבוע את כל סעודות השבת על היין משום חשיבותן.

כאמור, השולחן ערוך פסק שאין צורך לשתות יין בסעודה השלישית, וכן המנהג, אך המשנה ברורה (רצא, כא) מזכיר שיש להשתדל לשתות יין בסעודה שלישית כדי לקיים את שיטת הרמב”ם.

מאמץ של סעודה שלישית

באוצר הגאונים (רכט) מזכיר שמי שיצטער באכילת סעודה שלישית פטור מאכילתה. הסיבה לכך היא שאכילת סעודות השבת יסודה משום עונג שבת, ומי שאכילת סעודה שלישית אינה עונג עבורו אלא צער, פטור אפוא מאכילתה.

ואולם, פוסקים אחרים לא הסכימו לכך. למשל, בשבולי הלקט (צג) כתב שגם אם אכילת הסעודה תזיק (במידת מה) לבריאותו של אדם, עדיין יש לו לאכול כמות קטנה. דעה זו נפסקה בשולחן ערוך, שהדגיש את חשיבותו של אכילת סעודה שלישית: “יהא זהיר מאד לקיים סעודה שלישית, ואף אם הוא שבע יכול לקיים אותה בכביצה”. אולם, עוד הוסיף ש”אם אאי אפשר לו כלל לאכול, אינו חייב לצער את עצמו”. [ועוד הוסיף ש”החכם עיניו בראשו, שלא ימלא בטנו בסעודת הבוקר, כדי ליתן מקום לסעודה שלישית”.

יש לבאר שגם אם מטרת סעודות השבת הוא לשם עונג שבת, עדיין מאחר שתיקנו חז”ל חיוב של שלש סעודות, חיוב זה קיים גם במקום שאין בסעודה משום עונג, שלא חילקו חז”ל באופן זה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים