דיני חתן בשנה ראשונה

שאלה:

שלום הרב,
ב״ה שכיתי והתחתנתי לפני כמה חודשים, ורציתי לדעת- האם הרב יודע על ספר (או מקום) מסויים שם יש ריכוז של כל דיני חתן בשנה ראשונה? [עברתי על מה שכתוב בספר החינוך (ובמנחת חינוך), אבל רציתי לדעת אם יש עוד.]
ישר כח גדול לכולם!

תשובה:

ראשית מזל טוב וכל הברכות!

אינני מכיר ספר שמרכז משהו כזה, אבל לפני שנים מספר כתבתי כך באחד הספרים שבעריכתי:

יציאה לסחורה בז' ימי המשתה

י. מצוה על החתן בכל שבעת ימי המשתה לשבת בביתו ולשמח את אשתו, ואינו רשאי לעשות מלאכה בז' ימים אלו. אולם, אם אין לו מעות המספיקות לכדי פרנסתם באותם ימים, רשאי הוא לעסוק במלאכה כפי השיעור הנצרך למזונותיהם[1].

שנה ראשונה לנישואין

יא. מהכתוב (דברים כד, ה): "נקי יהיה לביתו שנה אחת", למדו חכמים, שאסור לחתן לעזוב את ביתו לצורך פרנסה ולהטלטל בדרכים למקומות מרוחקים בשנה הראשונה לנישואיו, אלא יעסוק במלאכה במקום קרוב, וישוב בכל לילה לביתו.

ומכל מקום, אם אין פרנסתו מצויה לו במקום קרוב, רשאי הוא לצאת מביתו לצורך פרנסתם, אף שיעדר מביתו ימים רבים מחמת טלטול הדרכים[2].

[1] ז"ל הרמב"ם (הל' אישות פ"י הל' יב): "הנושא בתולה תיקנו חכמים שיהא שמח עמה שבעת ימים, אינו עוסק במלאכתו, ולא נושא ונותן בשוק, אלא אוכל ושותה ושמח", וכ"ה בשו"ע (אבהע"ז סי' סד סעי' א). וע"ע בדברי הרמב"ם (הל' אבל פי"א הל' ז) ד"שבעת ימי המשתה הרי הן כרגל" (ועי' בריטב"א שלהי מס' תענית), ויסודם של דברים בסוגית הגמ' בכתובות (ה ע"א). ומ"מ נראה פשוט, דכיון דהלכה זו אינה אלא מדרבנן, וחיוב הבעל לזון את אשתו ולפרנסה לדעת רבים מן הפוסקים הוא מדאורייתא, לא העמידו חכמים דברים לעקור עיקר דין תורה האמור בפסוק "שארה לא יגרע".

זאת ועוד, גם לדעת הסוברים דחיוב מזונות דרבנן, כיון שכל עיקרה של תקנה זו אינו אלא בכדי שיהא שמח עמה כל אותם הימים, נראה פשוט שכאשר הם סובלים חרפת רעב ואין  השמחה שורה במעונם, עדיף טפי שיעשה במלאכה וישמחה בשארית היום במאכלים ערבים כפי רגילותה.

כמו כן נראה פשוט, דכיון שחיוב המזונות מוטל עליו בתורת חוב ממון, עדיף הוא משאר צרכיו, ומותר לטרוח בקיומו אפי' בז' ימי המשתה.

וביותר, למש"כ במנחת פתים ע"ד השו"ע שם, דגדר תקנת חכמים זו היא לעשות אותם הימים כחולו של מועד, והרי כאמור לעיל אדם שאין לו מזונות לצורך המועד רשאי לעסוק במלאכה בימי המועד לצורך השגתם [ואין לחוש בזה למראית העין, דכבר כתב הפרי חדש יו"ד סי' פז ס"ק ז, דלא חיישינן להכי אלא היכא דאיתמר, ואין לנו לחדש גזירות מדעתנו, ועיי"ש כרתי ופלתי ס"ק ז, דמעשים בכל יום שאנו נותנים יין אדום הנראה כדם לתבשיל של בשר ואין אנו חוששין בזה למראית העין].

אמנם, לענין יום הראשון משבעת ימי המשתה עי' מנחת פתים שם בשיטת הרא"ש (ריש כתובות), דביום זה אסור במלאכה מדאורייתא, וכדכתיב (שיר השירים ג, יא): "ביום חתונתו, וביום שמחת ליבו". ולפי"ז אפשר, דביום הראשון אסור לעסוק במלאכה, אלא ילווה מעות, ולמחר יעשה במלאכה ויפרע חובו דמאתמול [דאף דכתבו הפוסקים דהמחזר על הפתחים בא לידי עצבות, עי' באור הלכה סי' תקמב שהתיר משום כך מלאכה בחוה"מ, הלוואה שאני].

מיהו מלתא דפשיטא הוא, שחוב גמור מוטל על החתן לדאוג קודם נישואיו שלא יבוא לידי כך, אלא יהיו מזונותיו מצויים לו לכל שבעת ימי המשתה, ויקיים תקנת חז"ל כדת, וכמבואר בסוכה (כה ע"ב) דהחתן ושושביניו אינם יוצאים מבית החופה כל שבעת הימים, ועוסקים בשמחת הנישואין.

[2] בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' רלח) האריך לבאר, דאף דכתיב (דברים כד, ה): "נקי יהיה לביתו שנה אחת", אין פירוש הדברים שחייב הוא לשהות כל אותה שנה בביתו ולשמח את אשתו, דאין לך צער גדול מזה שלא יעשה לפרנסתו ויהיו נצרכים להשאל על הפתחים לפרנסתם. וע"כ דאיסור זה האמור בקרא "נקי יהיה לביתו" אינו אלא ליוצא לצבא שמחרף נפשו במלחמה, ויכול הדבר לבוא לידי צער לו ולאשתו, ע"כ. ואף בזה לא אמרו אלא במלחמת הרשות, דבמלחמת מצוה הכל יוצאים, אפי' חתן מחדרו וכלה מחופתה, עי' סוטה (י ע"א).

[וע"ע ברדב"ז שם שכתב דבס' המצוות לרמב"ם מדפוסים ישנים היה כתוב דאסור לבעל לצאת לסחורה תוך שנה ראשונה, וטעות היא של המעתיקים, וכוונת דברי הרמב"ם שאסור לצאת לצורך עסק בצרכי הרבים, אבל לצורך פרנסתו מלתא דפשיטא הוא דשרי].

אמנם, בספר החינוך (מצוה תקפא) כתב בגדרה של מצוה זו, וז"ל: "שנמנע החתן מלצאת מביתו כל השנה, כלומר, ללכת במסעות רחוקים, ונמנע גם כן שר הצבא מלהוציאו בעל כרחו, כלומר, להוציאו ללכת למלחמה או לעשות מהמלאכות הצריכות בשביל המלחמה, כגון לספק מים ומזון לאחיו, או לתקן עניני העיר לשמרה מהאויב, ועל זה נאמר (דברים כד, ה), ולא יעבר עליו לכל דבר". ומבואר מדבריו, דאיסור זה אינו אמור ביוצא למלחמה בדוקא, אלא הלכה כללית היא שאין לו לחתן לצאת מביתו למסעות ארוכים עד תום שנה ראשונה לנישואיו. וכבר העיר על דבריו בבינת אדם (כלל קעט סעי' יט). אולם ראה פי' העמק דבר (דברים כד, ה) שכתב, שדין "ושימח את אשתו" אינו מוטל על הבעל בתורת חיוב גמור, אלא למצוה בעלמא, וזהו דלא כמשמעות דברי החינוך.

מיהו יעויין בשו"ת חתם סופר (אבהע"ז ח"ב סי' קנה) דכתב, דדברי החינוך אמורים בחתן היוצא מביתו לשאר צרכים, אבל אם הוא יוצא לצורך פרנסה ולקיום חיובו לזון את אשתו, דינו כיוצא לדבר מצוה דשרי לכו"ע [ועיי"ש עוד שהאריך בשיטות הראשונים בהלכה זו, והעלה דבלאו הכי החינוך יחיד בזה בדבריו, והראשונים כולם נחלקו עליו בזה, וס"ל דהלכה זו אמורה רק ביוצא למלחמה]. וע"ע מש"כ בזה בשדי חמד (מערכת חתן וכלה ס"ק כט).