כבוד וניוול המת בהלכה

הרב יהושע פפר
י' טבת ה'תשע"ח

 

בפרשת ויחי אנו למדים על מותם של יעקב אבינו ויוסף, שעמם מסתיים ספר בראשית. התורה מספרת שלפי הנוהג המצרי, יעקב ועשו נחנטו לאחר מותם. על-ידי שימוש בטיפולים מיוחדים, מנהג מצרים היה לייבש כל לחות מהגוף, עד שהוא נשאר יבש לגמרי, באופן שלא היה נרקב.

במצרים העתיקה נראה שהמתים היו חלק מהותי ועקרוני מהחברה החיה, ועמדו במרכז של התרבות הדתית והריטואלית. ברור שאין הדבר כן ביהדות, העושה הפרדה חדה (בניגוד לנצרות) בין בית הכנסת לבין בין הקברות, בין החיים לבין המתים. ואולם, גם במסורת ישראל ברור שכבוד המת מהווה עיקרון מקודש, והלכות רבות עוסקות בכך.

במאמר הנוכחי נדון אפוא בכבוד וניוול המת. מה כלול במצוות כבוד המת ואיסור ניוולו? האם מותר לפנות קברים, ובאיזו נסיבות? מה הדין ביחס לתרומת אברים מן המת? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

קדושת הגוף

אמונה בסיסית במסורת ישראל היא שגם לגוף יש מידה של קדושה. כפי שהחתם סופר מבאר (ח”ו, סימן י), הגוף אינו כלי בלבד לנשמה, המאבד כל ערך פנימי לאחר צאתה ממנו, אלא יש בו ערך מהותי שהוא משמש גם לאחר מיתה. הגמרא משווה אפוא את הגוף לספר תורה, כך שחובה על האדם לקרוע כשאאר הוא נוכח בצאת הנשמה, כפי שהוא חייב לקרוע כאשר ח”ו הוא עד לשריפת ספר תורה (מגילה כו, ב).

לפי זה, ניוול המת מהווה פגיעה בקדושת הגוף (עי’ שו”ת דעת כהן, סימן קצט). אחרים מבארים שפגיעה בגופה מהווה כפירה בנצחיות הנשמה, הסובלת כאשר הגוף מנוול (עי’ דרשות הר”ן, דרוש ז; גשר חיים ח”ג, פרק ה). בשו”ת מנחת יצחק (ח”ה, סימן ט) כותב עוד שניוול המת מהווה כפירה בתחיית המתים.

במקרים של חיטוט ופינוי קברים יש סיבה נוספת לאיסור, שכן חיטוט הקבר גורם למתים להימלא בחדה, מחשש שהם נקראים לבית דין של מעלה (עי’ ט”ז וש”ך, תחילת סימן שסג).

על-פי ביאור זה, כתב הרב דוד אופנהיימר (בתשובה שבסוף ספר חוות יאיר) כי מדובר באיסור דרבנן. ואולם, רבים כתבו שאיסור ניוול המת הוא איסור תורה (כמבואר בבית יוסף, יורה דעה שסה; ראב”ד, מועד קטן ח, א; נודע ביהודה, יורה דעה רי; חתם סופר, יורה דעה שלו; ועוד רבים).

איסור ניוול המת מופיע בגמרא (בבא בתרא קנד, א), והוא נלמד מכמה מקורות אפשריים. מקור אחד המובא במדרש (ספרי, כי תצא רכא) הוא מצוות קבורה, בה נדון להלן. על-פי הריטב”א (מכות ז, א), אחרים מזכירים מקור לאיסור מתוך מצוות “ואהבת לרעך כמוך”.

מצוות קבורה

מצווה בסיסית השייכת לתחום של כבוד וניוול המת היא מצוות הקבורה. מקור המצווה הוא בפרשת כי תצא: “ולא תלין נבלתו על העץ, כי קבור תקברנו ביום ההוא” (דברים כא, כג). אסור להלין את הגופה בלילה, אלא יש לקוברה מיד.

מדברי הפסוק ניתן להבין שלא נאמר האיסור של הלנת המת והחובה לקברו אלא בהרוגי בית דין, שעליהם מדבר הכתוב. אולם במשנה (סנהדרין מו, א) מבואר שיש חובת קבורה בכל מת: “ומתירין אותו מיד, ואם לן – עובר עליו בלא תעשה … ולא זו בלבד אמרו, אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה“. מדברי המשנה למדנו שהלנת המת נחשבת לאיסור תורה, ובגמרא מבואר שלמדו זאת מדברי הכתוב “קבור תקברנו”.

בהמשך הגמרא אנו מוצאים שיש בקבורת כל מת אף פן של מצוות עשה: “אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: רמז לקבורה מן התורה מנין? תלמוד לומר: “כי קבור תקברנו” – מכאן רמז לקבורה מן התורה”. מפשטות לשון הגמרא לא ברור מהי הכוונה ב”רמז” זה: האם מדובר באסמכתא בלבד, או שמא ניתן להתייחס למקור זה כמחייב מן התורה? (עי’ בשאלה זו בהשגות הרמב”ן לספר המצוות, שורש ג.)

בדברי רבנו חננאל (שם) מבואר שהבין מלשון “רמז” שקבורת סתם מתים היא אמנם חובה, אך אינה מן התורה ממש: “וקיימא לן מצווה זו מדרבנן היא”. אך רבים מנגד סברו שמצוות התורה היא (ועי’ ב’שדי חמד’, כללים, מערכת ק, סימן לט, שהביא את שיטות האחרונים בנושא).

הרמב”ם פוסק אפוא (בהלכות סנהדרין טו, ח) כי: “מצוות עשה לקבור את כל הרוגי בית דין ביום ההריגה … ולא הרוגי בית דין בלבד, אלא כל המלין את מתו עובר עליו בלא תעשה“.

איסור פינוי המת

אחת ההלכות הבסיסיות הקשורות לניוול המת היא עניין “חיטוטי קברים”. הוצאת המת מקברו, גם לצורך קבורה במקום אחר, הוא אפוא איסור חמור. כן נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה שסג, א): “אין מפנין המת והעצמות, לא מקבר מכובד לקבר מכובד, ולא מקבר בזוי לקבר בזוי, ולא מבזוי למכובד, ואצ”ל ממכובד לבזוי”.

בבאר היטב (יו”ד סימן שסג, סעיף א) כתב שמטעם זה (“מפני שקשה למתים”) שנפסק (שם) ש”אין מפנין המת והעצמות, לא מקבר מכובד לקבר מכובד, ולא מקבר בזוי לקבר בזוי, ולא מבזוי למכובד ואין צריך לומר ממכובד לבזוי”. בשו”ת אגרות משה (יו”ד ח”ג, סימן קסג) מחה אף נגד פינוי המת (מאוהיו לניו יורק) לצורך קירוב הקבר למקום מושבם של קרוביו, בכדי שיוכלו הקרובים לבקר את הקבר ולהתפלל שם (פוסקים אחרים הקלו יותר בכך; ראו שו”ת שרידי אש, ח”ב סימן ק, באריכות).

יש לציין כי לדעת שו”ת נודע ביהודה (מהדו”ק, יו”ד סימן פט) לא שייך העניין של “בלבול המת” (שהוזכר בט”ז וש”ך, יורה דעה, שם) כאשר מדובר בעצמות שלא נותר בהם בשר, וכתב ב’גשר החיים’ (אות א ס”ק י) שלדעתו הוא הדין שאין בעצמות בלבד איסור של ניוול המת. אולם, בשו”ת ציץ אליעזר העיר שלא החליט ה’נודע ביהודה’ את הדבר להיתר, ורק התיר במקום הדחק וחשש ביזיון, והוסיף שכבר חלקו על כך רבים.

גם בספר גשר החיים (פרק כו, אות א) כתב שאף בעצמות יש איסור של “ביזיון המת”, והביא מדברי הירושלמי (מו”ק פרק ב, הלכה ד) ש”אין מפנים המת והעצמות”.

היתר פינוי המת

בשולחן ערוך נמנו כמה מצבים בהם מותר לפנות את המתים (על-פי דברי הגמרא סנהדרין מז, ב):

  • על-מנת לקברו “בתוך שלו”, כלומר, לפנותו לקברי אבותיו. בשולחן ערוך ביאר: “אפילו ממכובד לבזוי, מותר, שערב לאדם שיהא נח אצל אבותיו”.
  • על-מנת לקברו בארץ ישראל. באגרות משה (יו”ד ח”ג, סימן קנג) כתב שההחלטה להעלות את הקבר לארץ ישראל תלויה בדעה ילדי המת, ואין לקהילה זכות להחליט על כך.
  • אם נקבר על מנת לפנותו.
  • אם אינו משתמר בקבר זה, ויש חשש שמא יוציאוהו גויים, או שייגרם נזק לקבר.
  • “קבר הנמצא” כלומר, קבר בשדה שאינו שלו ובקרקע גזולה. במקרה זה כתב השולחן ערוך שמצווה לפנותו.

הטעם בהיתרים אלו הוא שהפינוי הוא לטובת המת, ולכן אין חשש מפני “חרדת הדין”, מפני ניוול, או מפני ביזיון, אלא נוח הוא למת להתפנות ממקומו. בהיתר של קבורה על-מנת לפנותו יש לומר שלא נקבע מקום הקבר, ולכן לא שייכים כל החששות הנ”ל. סיבה נוספת להתיר פינוי המת היא לצורך הגנה על קברים אחרים, במקום שהקבר גורם להם נזק (ארץ חיים, סימן שסד).

מעבר להיתרי פינוי אלו, נפסק שמותר לפנות קבר בשל נזק הרבים: “קבר המזיק את הרבים, כגון שהוא סמוך לדרך, אפי’ נקבר שם מדעת בעל השדה מותר לפנותו ומקומו טהור ואסור בהנאה”.

בשו”ת אגרות משה (יו”ד, ח”ג, סימן קנא) כתב ש”פינוי בית עלמין שלם, שהוא ציבור, מסתבר שאסור בכל אופן אפילו לטובת המתים” – אך רוב הפוסקים לא חילקו בכך, והתירו גם בבית עלמין שלם. למשל, בשו”ת רבי עקיבא איגר (בתשובה שכתב לרבי יעקב מליסא, פסקים סי’ מה) כתב שמותר לפנות הקברים ל”צורכי הרבים”: “ע”ד פינוי הקברות, הדבר פשוט כמ”ש מעכ”ת נ”י, דאין לך מזיק רבים יותר מזה. ואף שהיה מתחילה ביה”ק דרבים ומדעת רבים, מ”מ לצורך הרבים שרי לפנותו, וכמ”ש הגאון ר’ דוד אופנהיים זצ”ל בתשובתו, הובאה בשו”ת חוות יאיר (דף רמו)”.

שאלה עיקרית שצריכה הכרעה בהקשר הזה הוא מה נקרא “צרכי רבים” – שאלה שצריכה הכרעה לפי כל מקרה, ולפי דעות הפוסקים הדנים בו.

תרומת אברים מן המת

לאור הכללים של ניוול המת, באופן כללי אסור לקיים ניתוח אחר המוות על גופות, שכן יש בכך משום ניוול. ואולם, על דרך שאר איסורים, גם איסור זה נדחה מפני פיקוח נפש (שו”ת נודע ביהודה, תניינא, יו”ד רי; שו”ת חתם סופר, יורה דעה שלו; חזון איש, אהלות כב, לב; שו”ת אגרות משה, יו”ד ח”ב, סימן קעד; שו”ת יביע אומר, ח”ג, יורה דעה סימן כג). לפי דעת מיעוט אין להשתמש במתים כדי להציל את החיים, שכן המתים כבר אינם מצווים בכך – אך דעה זו נדחית מהלכה.

השאלה, מנגד, היא מה נחשב פיקוח נפש.

ניסויים מחקריים, או כפי שמכונה “להשאיר את הגופה למדע”, אינם נחשבים פיקוח נפש. אמנם המחקר יכול להוביל לבסוף להצלת חיים, אך מדובר בהצלת חיים שאינה ישירה ומידית, ובוודאי שאינה מקיימת את התנאי של “חולה בפנינו” כפי שניסח זאת הנודע ביהודה. בוודאי שנדרש לכל הפחות סיכויים חזקים שהאבר ישמש לאדם חולה ספציפי, ולא למחקר בלבד (עי’ באברהם שטיינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית ח”ב (תשנ”א), עמ’ 243-191).

האם ההיתר להשתמר באברי המת לצורך פיקוח נפש מחייב את האדם לאפשר את השימוש באבריו לשם כך לאחר מותו? האם מוטלת על המשפחה חובה לאפשר את השתלת אברים, גם בלי רשותו של המת, או אפילו נגד רצונו? ואיזה תנאים נחשבים לפיקוח נפש? אלה שאלות כבדות, שאין כאן המקום להרחיב בהן. בס”ד נחזור להן בהזדמנות עתידית.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים