שאלה:

לק"י
נשיקה לעפר כפות רגליי מעכ"ת…
שאלתי: האם מותר לי עפ"י דין בכלליות,לומר בפנים המקווה,בעת הטבילה ממש,בתוך המים או מחוצה להם – פסוקי קודש ו/או כוונות שמות קודש??
מעט תמוה הדבר בעיניי…

תשובה:

שלום וברכה

בענין זה נחלקו הדעות, ובודאי אין לומר מחוץ למקווה בלא בגדים, ובודאי לא בחדר בו רוחצים או מתלבשים, המיקל לעשות זאת בתוך בור הטבילה כאשר, טבילת גר המים נקיים ואינם חמים מידי, יש לו על מה לסמוך, אבל נראה שטוב יותר להחמיר כיון שאין בכך חיוב ואין טעם להכנס למחלוקות לצורך הידור בעלמא.

מקורות:

אצטט לך מאמר שכתבתי בענין זה לגבי טבילת נשים וטבילת גר:

דין אמירת דבר שבקדושה במקוה

ובהקדם ביאורה של הלכה זו נבוא לדון בפרטי הדינים בזה:

בסוגית הגמרא בשבת (י ע"א) איתא: "הנכנס לבית המרחץ – מקום שבני אדם עומדים לבושים, יש שם מקרא ותפילה וכו'. מקום שבני אדם עומדים ערומים ולבושים, יש שם שאילת שלום ואין שם מקרא ותפילה וכו'. מקום שבני אדם ערומים, אין שם שאילת שלום ואין צריך לומר מקרא ותפילה".

ומבואר בגמ', שהנמצא במקום שבני אדם עומדים ערומים אסור באמירת דבר שבקדושה, וכן פסק השו"ע בסי' פא (סעי' א). וא"כ קשה, היאך הותר לדייני הבי"ד ללמד את הגר מקצת מצוות חמורות וקלות בעודו עומד במקוה[1], והיאך מברך שם, הרי מקום זה אסור באמירת דברים שבקדושה[2].

החילוק בזה בין מקוה שמימיו קרים לזה שמימיו חמים

והנה, בכסף משנה (הל' קריאת שמע פ"ג ה"ג) כתב בשם רבינו מנוח, לחלק בדין אמירת דברי קדושה במקוה, בין מקוה לבית המרחץ. ופי', דהטעם שאסרו אמירת דברי קדושה בבית המרחץ הוא מחמת הזוהמה וההבל הבאים מחמת הרחיצה, וכיון שכך, בבית המרחץ שדרכם היה להיות רוחצים שם במים חמין הרבה יש לחוש לזוהמה זו, אבל במקוה העשוי לטהרה, שמימיו פושרים ואין דרכם של בני אדם לרחוץ שם אלא לטבול לטהרה בלבד, אין הזוהמה רבה, ומותר להזכיר שם דבר שבקדושה[3].

כדברים אלו מצינו כבר בדברי הרשב"א בתשובותיו (ח"ז סי' תיח), שהקשה, היאך מברכין על טבילת כלים, הרי המקוה דינו כמרחץ שאסור באמירת דברי קדושה. ותי', דכיון שמי המקוה צוננים אין בו זוהמה, וכן כתבו המאירי בחידושיו לברכות (כו ע"א) ובפרי חדש (סו"ס פה).

ולפי זה, במקואות המצויים בזמנינו שמימיהם חמים הרבה יש לאסור לכאורה לאשה וגר לברך במקום המקוה, היות ודינו כמרחץ לענין זה, וכן הכריעו הלכה למעשה בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' יח) ומהר"ם שיק (או"ח סי' קסב), ונקטו שבמקואות שלנו שדרך לחממן יש לאשה לברך בחדר הסמוך לבית הטבילה בעודה לבושה, וכ"כ בס' עמק הלכה (סי' כה)[4].

שיטת הטור בשם הראב"ד, וביאורו של הט"ז

אמנם הטור (יו"ד סי' ר) כתב בשם הראב"ד, שזמן ברכת הטבילה בנדה הוא במקום הטבילה עצמו קודם שתפשוט בגדיה, ולא חילק שם בין מקוה שמימיו קרים למקוה שמימיו חמים, ומשמע שנקט להקל בזה אף במקואות שלנו (אא"כ נאמר שבזמנם לא היה נהוג לחמם את המקואות כמו היום), והדבר צ"ב היאך התיר זאת, מ"ש מבית המרחץ דאסיר.

ובט"ז (או"ח סי' פד ס"ק ב) כתב בבאור שיטתו, דחלוק דין מקום המקוה עצמו מדין בית הפנימי שאסור להרהר בו בדברי תורה, ומקום המקוה שווה לדינו של בית אמצעי שקצתן ערומים וקצתם לבושים, דכתבו הפוסקים שם, כי אף שלכתחילה אין להזכיר בו דבר שבקדושה מ"מ בדיעבד שא"א בענין אחר שרי. וה"ה כאן לענין ברכת הטבילה שאם נצריכו ללבוש בגדיו ולצאת לחוץ יהווה הדבר הפסק בין הטבילה לברכה, נחשב הדבר כדיעבד, ומותר לו לברך במקום המקוה עצמו[5].

והטעם לכך שמקום המקוה קל יותר מבית הפנימי לא נתבאר להדיא בדברי הט"ז, וכנראה סבר דכיון שמקצת אנשים מצויים בתוך המים נחשבים המים כמלבוש להם, וממילא נמצא שבמקום זה מקצתם לבושים ומקצתם ערומים, ואינו כבית הפנימי המשמש לאנשים ערומים בלבד.

ומ"מ למדנו מדבריו שלא חשש לכך שהמים חמים[6], שאל"כ מה הועיל בדבריו דחשיב כבית אמצעי, הא מ"מ הוה ליה לאסור שם אמירת דברי קדושה מחמת ההבל והזוהמא, וע"כ כוונתו, דכיון שאין דרך בני אדם לבוא שם לרחוץ ולהעביר זוהמתם אלא לעלות מידי טומאתם אין הזוהמה מצויה שם ביותר. כדבריו כתב גם בשו"ת תשורת שי (תנינא סי' צו) שהזוהמה אינה מצויה במקוה כמו במרחץ ומשום כך יש להקל ולברך אפי' במקוה שמימיו חמים, וכ"כ בשו"ת דברי חיים (ח"ב יו"ד סי' צה)[7].

ויש לעיין בזה לשיטת רבינו מנוח, האם עיקר החילוק בזה הוא חום המים, או מנהג הבריות – אם דרכם לבוא לשם לרחוץ גופם מן הזוהמה. ונפק"מ, במקום שרגילים שלא לחמם את מי המקוה וארע מקרה שחיממהו, דמחד גיסא י"ל, דכיון שאין דרך בני אותו המקום לרחוץ שם להעביר זוהמתם אלא באים לטבילה בעלמא, שרי, ומאידך, כיון שהמים חמים נפיש הבלא והוי כמקומות המטונפים.

ועיין בפרמ"ג (סי' פה בא"א) דנסתפק האם מותר לברך במקוה ששפכו לתוכו מים חמים לחממו, וכתב: "וי"ל דלא נפיש הבלא וזוהמא כ"כ כמו במרחץ", ונראה דכוונתו לסברא זו, דאף שחיממו את מי המקוה, כיון שאין רגילות לבוא לשן לרחוץ זוהמת הגוף אלא לשם טבילה בעלמא, מותר לברך שם ולא דמי למרחץ.

יש שכתב בזה סברא נוספת לקולא במקואות המצויים כיום, דעיקר ההבל הבא מחום המים נעשה כאשר מרתיחים בתחילה מים לחום רב ולאחר מכן מערבים אותם במי המקוה הצוננים, כפי שהיה נהוג בימים קדמונים, דבכהאי גוונא, חימום המים בתחילה מעלה הבל רב והזוהמא רבה. אבל בזמנינו שמחממים את מי המקוה עצמם עד שיעור הנוח לטבילת הגוף, ולעולם לא מחממים מים תוך המקוה בחום רב, אין הבל והזוהמא מועטת, ומשןם כך יש להקל טפי.

גדר דין בית אמצעי ונפקא מינה לגר

ומכל מקום למדנו מדברי הט"ז, שדין החדר שבו חפירת מי המקוה שווה לדין בית אמצעי שקצתן לבושים וקצתן ערומים. וכיון שגם בבית אמצעי לא התירו לכתחילה אמירת דברי קדושה כמבואר בגמ' הנ"ל, כתב הט"ז שרק בברכת הטבילה הקילו שם, דמחמת החיוב להסמיך את הברכה לטבילה נחשב הדבר כדיעבד שהתירו בבית אמצעי, אבל שאר דברי קדושה אין להזכיר שם.

אכן, בדינו של בית אמצעי שאין בו עתה אדם ערום, האם מותר להזכיר בתוכו דברי קדושה, נחלקו הדעות:

דעת הב"ח ועולת תמיד (סי' פד), שאין להזכיר דברי קדושה בבית אמצעי אפי' בזמן שאין שם אדם ערום, מאחר ועצם המקום נחשב כמקומות המטונפים אף שעתה הוא נקי. אבל האליה רבה שם כתב דאף שלענין בית הפנימי אין חילוק בין אם נמצא בו עתה אדם ערום הוא לא, ודינו ממש כבית הכסא, מ"מ חלוק בזה דין בית אמצעי מבית הפנימי, דבבית האמצעי כל שאין שם עתה אדם ערום מותר להזכיר בו דברי קדושה. ובמשנ"ב שם (ס"ק ג) למד מדברי הב"י שמיקל אף הוא כדעת הא"ר, וכן דעת הלבוש שם, הפרישה ריש סי' מה והחת"ס הנ"ל. וע"ע בשו"ת בית שלמה (או"ח סי' יח) דכתב, דכיון שאיסור זה אינו אלא מדרבנן יש לילך בזה אחר דעת המקילים (ועיי"ש שדייק כן מדברי רש"י בברכות כו ע"א ד"ה בעת המרחץ).

ונפקא מינה בזה לדידן, דהתינח ברכת הטבילה כבר כתב הט"ז שנחשבת היא כדיעבד, ולכולי עלמא מותר להזכירה בבית אמצעי, אבל בשו"ע כאן נתבאר שבהיות הגר תוך מי המקוה מלמדים אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות, ובזה לכאורה אין קפידא כ"כ שיעשה הדבר כה סמוך לטבילה, וא"כ קשה היאך מותר ללמוד תורה במקום חפירת מי המקוה שדינו לכל הפחות כבית אמצעי.

ולדברי האליה רבה אתי שפיר, דכיון שהגר עומד בתוך מי המקוה וערותו מכוסה במים ושאר בני אדם הנמצאים שם עתה לבושים, מותר לכתחילה להזכיר שם דברי קדושה.

יש מחלקים בין המברך בתוך בור המקוה לזה המברך חוצה לו

עוד כתב הט"ז שם, שאם מברך בתוך המים עצמם שפיר טפי מטעם אחר, ועדיף מהמברך חוץ למים בחדר המקוה. ובטעם הדבר יש לפרש ע"פ מה שכתב בדרכי תשובה (סי' ר ס"ק ו) בשם ס' שערי צדק (יו"ד סי' קמט), שחפירת המקוה חולקת רשות לעצמה לפי שגבוהה עשרה טפחים, וכיון שהעומד במקוה ערותו מכוסה במים, נחשב הדבר כמקום שדרך להיות שם כולם לבושים. נמצא שלא מחמת כיסוי ערותו הקלו לו לברך, אלא מחמת שעצם מקום כינוס המים חשיב כמקום שרובם לבושים, שדינו קיל טפי לענין זה. ועיי"ש דכתב, דבתוך המים מותר בכל הברכות ולא רק בברכת הטבילה (וכן האריך לבאר ביו"ד סי' ר), ולפי"ז אתי שפיר היאך מלמדים אותו מקצת מצוות קלות וחמורות בתוך המים, דתוך המים ממש דינו כבית החיצון.

ההבנה בדברי הראשונים בסיבת איסור אמירת דברי קדושה בבית הפנימי

נמצא לפי הבנת הט"ז שנחלקו הראשונים בסיבת איסור אמירת דבר שבקדושה בבית הפנימי. לשיטת הרשב"א ורבינו מנוח סיבת האיסור היא מחמת ההבל והזוהמה המצויים שם מחמת חום המים והרחיצה, ולפיכך חילקו בין מקוה קר לחם, וכן הכריעו להלכה המגן אברהם ומור וקציעה ריש סי' מה, וכדבריהם צידדו במחה"ש ופמ"ג שם.

לעומת זאת בשיטת הראב"ד למד הט"ז, שסיבת האיסור אינה מחמת חום המים אלא שאין זה כבוד לברכה לאומרה במקום שעומדים שם ערומים, ומשום כך למד שמקום המקוה עצמו למרות חום המים וההבל העולה מן הרחיצה קל יותר מבית הפנימי, דסוף סוף מקצתם תוך המים ודינם כלבושים.

היוצא מכל הנ"ל, דאף שלענין ברכת הטבילה נהגו להקל בזה על פי דברי הט"ז, ומנהג הנשים בטבילת הנדה לברך תוך מי המקוה אף אם מימיו חמים, מ"מ לענין לימוד המצוות קלות וחמורות ראוי לכאורה להחמיר שלא לחמם את המקווה עד שיעלה הבל, שבזה אפשר דנוכל לסמוך על דברי רבינו מנוח דלעיל, מיהו המיקל בזה גם במקוה שמימיו חמין מחמת סברת האליה רבה דלעיל יש לו על מי לסמוך.

***

אמירת דברי תורה כנגד גופה המגולה של האשה

יש לעיין, היאך בי"ד מלמדים אותה מקצת מצוות קלות וחמורות בעודה תוך המים, הא אין לומר דברי תורה כנגד טפח מגולה שבאשה, וצ"ל דאין בזה בית מיחוש, שהרי גופה כולו מכוסה במים עד צוארה וכמו שכתב בשו"ע, ושערה דינו כשער הבתולות שלא נאמר בו דין שיער באשה ערוה, דאף שהיתה נשואה בגיותה מ"מ לא היתה אז מחוייבת לכסותו[8].

[1] יש לדון להקל בזה עפ"ד הגמ' שבת (מ ע"ב): "אמר רבי יצחק בר אבדימי: פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי, ואמר לי: טול בכלי שני ותן. שמע מינה תלת, שמע מינה: שמן יש בו משום בשול, ושמע מינה: כלי שני אינו מבשל, ושמע מינה: הפשרו זהו בשולו. היכי עביד הכי, והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בכל מקום מותר להרהר – חוץ מבית המרחץ ובית הכסא, וכי תימא בלשון חול אמר ליה, והאמר אביי: דברים של חול – מותר לאומרן בלשון קודש, של קודש – אסור לאומרן בלשון חול, אפרושי מאיסורא שאני".

והיינו, דמשום אפרושי מאיסורא הותר להרהר בדברי תורה בבית המרחץ, וא"כ ה"ה כאן, כיון שמטרת אזהרתם אותו היא בכדי שידע את הכרוך במעשה הגרות ולברר אחר אמיתות כוונתו בנוגע לקבלת המצוות לפיכך הותר הדבר בבית המרחץ.

מיהו סברא דחוקה היא, שהרי יכולים להתרות בו  רגע קודם לכן בעודם עומדים בחוץ. ותו, הרי אין כל איסור עומד לפנינו, שהרי עתה אינו בא לעבור עבירה שמצוה להפרישו אלא שהוטל על בי"ד ללמדו דברים אלו שמא יפרוש.

[2] בתרומת הדשן (סי' מא) הקשה, היאך מותר ללמוד תורה קודם הכניסה לבית המרחץ ולא חששו שמא יבוא להרהר בדברים בתוך המרחץ, וכמו שאמרו (ברכות לא ע"ב) "אין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה" שמא יהרהר בדברים בתוך תפילתו. וראה מש"כ בזה בהגהות חכמת שלמה לשו"ע (סי' צב), ובברכי יוסף (יו"ד סי' רמו).

[3] כן מבואר גם בדברי רש"י ביומא (יא ע"א). ובכסף משנה שם הקשה על דבריו, אם אכן מקוה חלוק מבית המרחץ ומותר להזכיר בו דברים שבקדושה, מפני מה פטרוהו ממזוזה במה שונה  הוא משאר חדרי הבית.

ובמגן אברהם (סי' מה ס"ק ב) כתב לתרץ, דאף שהמקום מותר באמירת דברי קדושה, מ"מ כיון שהעומדים שם ערומים אין להכניס שם כתבי הקודש.

האליה רבה (סי' פה ס"ק א) כתב ליישב, ע"פ מאי דקימ"ל (יו"ד סי' רפו סעי' ד) דלא חייבה תורה במזוזה בית שאינו עשוי לכבוד, ומקוה אף אם מותר באמירת דברי קדושה מ"מ אינו בית של כבוד, וכ"כ בפרי חדש (סו"ס פה).

בהגה' חכמת שלמה שם כתב באופן שונה מעט, דכיון שאין דרים בבית הטבילה וכל תשמישו הוא לצורך הטבילה שאינה תשמיש של כבוד, ממילא אף שמותר להזכיר בתוכו דברי קדושה דינו כבית שאינו משמש לדירה שפטור מן המזוזה.

אכן עצם החילוק בין בית המרחץ לבית הטבילה מדוקדק מהאי הלכה גופא, דביו"ד סי' רפו (סעי' ד) כתב השו"ע: "בית המרחץ ובית הטבילה פטורים ממזוזה", ומשמעות דבריו ששני ענינים נפרדים הם ובית הטבילה לא נחשב כבית המרחץ ואעפ"כ פטרוהו.

[4] אמנם, במקומות רבים נוהגים שלא לחמם את מי המקוה יותר מכדי הדרוש, וזאת מחמת שני טעמים – האחד, בכדי שיוכלו לברך שם לכו"ע ולא יהיה בזה חשש זוהמה, והטעם השני לכך, משום שחששו שמא אם יהיו המים חמים הרבה לא תתן דעתה לטבול כדרך גדילתה ולהקפיד שיהיו כל קמטי גופה ראויים לקבל מים.

יש שרצו להוכיח שאין לטבול במים חמים, מהא דמצינו בכהן גדול ביוה"כ שהיה טובל בצונן, ואף אם היה איסטניס לא היו מחממין לו את המקוה כפי הצורך, אלא היו מטילין לתוכו מעט מים חמים כדי להפיג צינתם במקצת. וראה בשו"ת משנה הלכות (ח"ה סי' קמה) שדחה ראיה זו, דשאני יוה"כ שאסור ברחיצה.

[5] בס' מור וקציעה דוחה סברא זו של הט"ז, וכתב דהדבר פשוט שהליכה מועטת כזו אינה נחשבת להפסק, וכן מצינו גבי ברכת השחיטה (יו"ד סי' יט), שמרחיקים ד' אמות ממקום המטונף בדם ומברכים, ולא מצינו למי שחיזר אחר עצה כיצד למנוע הפסק קטן כעין זה, וכתב דע"כ יש להחמיר לגבי ברכת הציצית שלא לברך עליה בתוך בית המרחץ אלא חוצה לו.

[6] וכן למד בדבריו החיד"א בס' מחזיק ברכה (סי' פד ס"ק ב), אמנם מדברי הפת"ש ביו"ד סי' ר (ס"ק ג) משמע קצת שלמד שגם הט"ז לא התיר אלא במקוה שמימיו צוננין.

[7] בשו"ת משנה הלכות (ח"ה סי' קמה) נשאל, האם יש לחוש לזוהמה וההבל שבבית המרחץ גם במקום שמקפידים להחליף את המים בתדירות גבוהה ויש מערכת איורור המכניסה אויר צח למקום וכו', ועיי"ש שהכריע לאסור מכמה טעמים, ומ"מ אפשר שלעיתים נוכל לצרף סברא זו עם דעת המתירים כאן ולהקל יותר בשופי.

[8] לענין סוטה מצינו בדברי הרמב"ם (הל' סוטה פ"ג הל' ה) שכתב: "ומקבצין עליה קבוץ גדול של נשים שכל הנשים הנמצאות שם חייבות לראותה שנאמר (יחזקאל כג מח) "ונוסרו כל הנשים וגו'", וכל איש שיחפוץ לבא לראותה יבא ויראה, והיא עומדת ביניהן בלא רדיד ובלא מטפחת אלא בבגדיה וכופח שעל ראשה כמו שהאשה בתוך ביתה".

ובהל' ז שם כתב: "ואחר כך משביעה הכהן בלשון שהיא מכרת, ומודיעה בלשונה שלא גרם לה אלא קינוי וסתירה שקנא לה בעלה ונסתרה, ואומר לה בלשון שהיא מכרת (במדבר ה יט – כב): "אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי ממי המרים המאררים האלה, ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך, יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה, ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפיל ירך וכו". עכ"ד.

וקשה, כיון שעומדת ביניהם בלא רדיד ומטפחת בגילוי ראש היאך אומר הכהן בפניה את הפסוקים האלו, הרי שיער באשה ערוה ואסור להזכיר כנגדה דבר שבקדושה.

אמנם יעויין בכס"מ (הל' קר"ש פ"ג הל' טז) שדקדק בלשון הרמב"ם שם, שרק ההסתכלות בערוה בזמן אמירת הקר"ש אסורה, אבל אם מחזיר פניו ואינו מסתכל בה מותר לומר קר"ש אף שעומד כנגדה, וא"צ להחזיר גופו הימנה. ולפי"ז אפשר שבזמן שקורא הכהן פסוקים אלו אינו מביט בה ומשום כך הדבר מותר.

אמנם מדברי השו"ע (או"ח סי' עה) משמע שלא הקל בזה כשיטת הרמב"ם, ונקט שאין כל היתר לומר דבר שבקדושה כנגד ערוה אא"כ מחזיר הימנה כל גופו, ולדבריו אכתי קשה היאך היה הכהן קורא פסוקים אלו בפניה, ובדוחק יש לומר שהיה מחזיר כל גופו ממנה.

הן אמת דבס' תורת משה לחת"ס (פ' נשא) עמד בשאלה זו, וכתב, דכיון ששורש איסור זה הוא מהא דכתיב "ולא יראה בך ערות דבר", כל שנעשה הדבר לצורך מצוה לא חשיב כ"ערות דבר", וממילא אף שאין להזכיר דבר שבקדושה כנגד שיער מגולה שבאשה, בסוטה שכך היא צורת מצותה הדבר מותר. (יש שכתבו מהאי טעמא להתיר למוהל לאחוז בערלה בשעת אמירת הברכה, דכיון שעושה כן בכדי להסמיך את המילה לברכה צורך מצוה הוא ואין בזה משום ערות דבר).

כעין זה כתב החת"ס בתשובותיו (או"ח סי' יח) גבי טבילת הכהן הגדול ביום הכיפורים, דאף שגנאי הוא לעמוד בבית המקדש בערום בלא בגדים (ראה בתוס' ביומא כה ע"א ד"ה והא שגם לעמוד בלא מצנפת בתוך העזרה גנאי גדול הוא), מותר הכהן לטבול במקוה המוכן לו בתוך המקדש, דכיון שכך היא מצותו ומסדר היום הוא אין בכך גנאי.

כמו"כ מצינו בס' אות חיים ושלום (סי' כז ס"ק ד), דאף שאין ליגע בשערות הראש בעת אמירת דבר שבקדושה דחשיב כאחד מן המקומות המטונפים, מ"מ אם נגע שם לצורך הנחת תפילין  של ראש א"צ ליטול את ידיו, כיון שעשה כן לצורך המצוה. (אמנם דבריו אלו מחודשים טובא, שהרי שם טעם האיסור אינו משום גנאי אלא משום טינוף והטינוף קיים בכל גווני, ואכן הפמ"ג (א"א סי' צא ס"ק ג) חלק עליו בזה, וכתב שיש להקפיד בשעת הנחת תפילין של ראש שלא יגע בשערות ראשו).