חיוב נכדים בכבוד זקנים

הרב יהושע פפר
ג' טבת ה'תשע"ח

 

כיון שלמד שבנו עודנו חי, התורה מספרת איך יעקב אבינו זבח זבחים “לא-להי אביו יצחק” (בראשית מו, א). רש”י עומד על דיוק לשון הכתוב, שמציין את “א-להי אביו יצחק”, ולא “א-להי אברהם”. בשם המדרש, הוא מפרש את סיבת הדבר משום ש”חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו”.

מדברי רש”י למדנו חידוש, שלא רק שיש חובת כבוד לאביו ולאמו, אלא שאף יש חובת כבוד לזקנו – אלא שחובת הכבוד לאביו עולה על חובת הכבוד לזקנו.

מה אפוא כלול בחיוב הכבוד כלפי סבא וסבתה של אדם? האם יש הבדל בין זקנו מצד האב לבין זקנו מצד האם? האם נותר חיוב כיבוד כלפי הסב גם לאחר מותר האב? ומה קורה כאשר האב והסב מבקשים מהבן/הנכד בקשות סותרות? בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

מקורות למצוות כיבוד הסב

שני מקורות עיקריים בחז”ל מורים על הקשר המיוחד בין הנכד לבין סבו.

במסכת קידושין (ל, א) נאמר (בשם הברייתא) שיש חיוב ללמד את בן בנו תורה, כלשון הכתוב “והודעתם לבנים ולבני בניך”. רבי יהושע בן לוי אף מדגיש את מעלת לימוד הנכד תורה, וקובע שמי שמלמד את בן בנו תורה נחשב כמי שקיבל את התורה מסיני.

התורה תמימה (בראשית מו, א) כתב שמכאן נראה שחלה חובת כבוד הסב על נכדיו – שכן אם חלה חובת חינוך הנכד על הסב, קל וחומר שתחול חובת כיבוד הסב על הנכד.

מקור נוסף לחובת כבוד הסב מצאנו במסכת יבמות (סב, ב) בנוגע למצוות פרו ורבו, שם שנינו: “בני בנים הרי הם כבנים”. כלומר, אם נפטרו לאדם ילדיו, אך יש לו נכדים, די בכך בכדי לקיים את מצוות פרו ורבו, וזאת בתנאי שבני הבנים הם זכר ונקבה שנולדו מזכר ונקבה (כמבואר שם; כן נפסק ברמב”ם, הלכות אישות, פרק טו, הלכה ה).

לכאורה גם מכאן ניתן להוכיח שנכד חייב בכבוד זקנו, שהרי בני “בנים הרי הם כבנים”, והקשר של “בני בנים” עשוי לחייב את הנכד בכבוד סבו.

חובת כבוד זקניו

ואולם, ניתן לדחות את הראיות שצוינו לעיל.

ממה שסבא חייב ללמד תורה לנכדו, אין הכרח שהנכד יהיה חייב בכבוד סבו. אמנם הסב חייב לדאוג להמשכיות התורה ברצף הדורות, אבל אין מכאן ראיה לחובת כבוד הסב על-ידי הנכד. גם ממה שנאמר ש”בני בנים הרי הם כבנים” אין הכרח שיהיו הנכדים חייבים בכבוד הסב, כי ייתכן שדברי הגמרא נאמרו רק לעניין מצוות פרו ורבו, ולא בנוגע לעניינים נוספים.

אכן, כך היא דעת המהרי”ק (שורש ל), שנדרש לשאלה אם נכון שנכד יאמר קדיש על סבו לפני אחרים, וכתב שאין הנכד קודם לאדם אחר באמירת קדיש על זקנו, משום שמה שנאמר ש”בני בנים הרי הם כבנים” הוא דין מסוים במצוות פרו ורבו, ואינו מחייב את הנכד בכבוד סבו, “שהרי לא מצינו בשום מקום שיתחייב אלא בכבוד האב והאם, ואשת האב בחייו, ובעל אמו בחייה, ואחיו הגדול, ומוכח להו מקראי כדאמרינן בכתובות”.

כוונת דבריו, כי כיון שיש לימוד מפסוקים שיש חיוב בכבוד אשת האב בחייו, ובעל אמו בחייה, ואחיו הגדול (ראה בשולחן ערוך, יו”ד סימן רמ, סע’ כא-כב, ושם בט”ז ס”ק יח), ואילו לענין כבוד זקנו לא מצאנו לימוד, הרי שאין כל מקור לחייב את הנכד בכבוד זקניו.

הרמ”א (יו”ד סימן רמ, סעיף כד) הביא את דעת המהרי”ק: “יש אומרים דאין אדם חייב בכבוד אבי אביו”, והוסיף לכתוב: “ואינו נראה לי, אלא דחייב בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו”. מקור דברי הרמ”א מדברי המדרש שהבאנו בפתח הדברים, ותמה הרמ”א (בדרכי משה, שם, אות יד) על המהרי”ק שנעלמו ממנו דברי המדרש (גם הט”ז תמה על מהרי”ק “דנעלם ממנו פירוש רש”י בחומש”, וביאר הש”ך שיש לתמוה יותר מדברי רש”י ש”הוא רגיל יותר ממדרש”).

בנוגע לתמיהת הרמ”א מדברי המדרש, כתב בגליון מהרש”א ליישב את דבריו על-פי הכלל של הירושלמי, לפיו אין למדים הלכות מן האגדות, וכמו שכתב הרמ”ע מפאנו (סימן לו). לעתים, בהעדר מקורות אחרים, אמנם למדים מן האגדות, אך בגליון מהרש”א הוסיף שבמקרה דנן יש גם סוגיה בגמרא התומכת בעמדת המהרי”ק, כפי שיבואר בסמוך.

בנוסף, בספר עיקרי דינים על הלכות אבלות (סימן כו) כתב שאין לפסוק כדברי המדרש שיש חיוב כבוד בזקנו, משום שמצאנו בדברי חז”ל תירוצים אחרים מדוע נאמר בכתוב לאלקי אביו יצחק ולא אלקי אברהם. לדעת החכמים שנקטו בתירוצים אחרים, אין מקור לחיוב לכבד את זקנו.

כיבוד זקנו מצד האב ומצד האם

נמצא שנחלקו פוסקים בשאלת כבוד הסב: לדעת רמ”א חייב הנכד בכבוד זקנו, ונראה שהוא הדין שחייב בכבוד זקנתו, כמבואר בספר חרדים (פרק יב). כן כתב גם בשו”ת שבות יעקב (ח”ב, סימן צד, הו”ד בברכי יוסף, ס”ק כג).

מנגד, דעת המהרי”ק שאין הנכד חייב בכבוד זקנו וזקנתו. הרמב”ם (הלכות ממרים ה, ג) פסק שנכד המקלל את זקנו דומה למי שמקלל אדם זר, כלומר, שאין עליו את החומר של מי שמקלל את אביו. בכסף משנה ביאר שדבריו נלמדים מדברי הגמרא במסכת מכות (יב, א), לפיהם נכד יכול להיות גואל הדם כנגד זקנו כאשר זקנו הרג בשגגה את אביו. מכאן שאין חיוב כבוד מיוחד על נכד כלפי זקנו. מכאן נראה שדעת הרמב”ם כדעת המהרי”ק, וכן כתב בשו”ת תשובה מאהבה (סימן קעז).

בביאור הגר”א לשו”ע (יו”ד שם, ס”ק לד) הביא ראיה לדעת המהרי”ק שאין חיוב כבוד בזקנו מדברי הגמרא במסכת סוטה (מט, א), שאמר נכדו של רב אחא בר יעקב [בן בתו] לזקנו, “לאו בריך אנא”. רש”י פירש: “בר ברתך אנא, ואין עלי לכבדך כבן”.

מכאן הביא הגר”א מקור לדעת מהרי”ק, שאין חובה על נכד לכבד את זקנו. בפירוש יד אברהם על השו”ע (שם) כתב שעל-פי גמרא זו פסק ב”אליהו זוטא” כדעת המהרי”ק. גם המהרש”א (סוטה מט, א) כתב כי מוכח מדברי הגמרא שאין חיוב כבוד זקנו, ומה שנאמר ביבמות “בני בנים הרי הם כבנים”, הכוונה רק לעניין קיום מצות פרו ורבו, כמו שכתב מהרי”ק.

אולם, לאחר שציין את דברי הגמרא הנ”ל, הוסיף הגר”א: “ונ”ל דלאבי אמו פטור, וכמ”ש בבראשית רבה פר’ צו בני בנות וכו'”. כוונתו בדבריו הקצרים למבואר בפירוש יד אברהם שם, שדחה את ראיית האליה זוטא, כי שמא יש לחלק בין בן בנו, שנחשב כבנו של זקנו, לבין בן בתו, שאינו חשוב כבנו. חילוק זה עולה מדברי המדרש עצמו (בראשית רבה, צו, ו), שכתב ש”בנות בנים הרי הן כבים, ובני בנות אינן כבנים”.

מכאן יעלה חידוש חשוב להלכה, שמה שנכד חייב בכבוד זקנו, היינו רק בזקנו מצד אביו, אך אין הנכד חייב בכבוד זקנו מצד אמו. ואולם, פוסקי ההלכה לא הזכירו חילוק זה, ומסתימת דבריהם משמע שאין חילוק בין סב מצד האב לבין סב מצד האם. בבן איש חי (שנה שנייה, פרשת כי תצא) כתב כדבר פשוט שאדם חייב בכבוד זקנו, הן אבי אביו, והן אבי אמו, וכן כתב בערוך השולחן (רמ, מד), וביאר (ביחס לגמרא בסוטה) שאמנם יש הבדל ברמת החיוב בין אב לסב, אך בוודאי שיש חיוב כיבוד גם כלפי הסב.

כבוד זקנו לאחר מיתת האב

בהגהות יד אברהם לשו”ע (שם) ציין לדברי שו”ת רבי עקיבא איגר (פסקים, סימן סח), שכתב חידוש נוסף בנוגע לדברי המדרש. לדבריו (בשם ספר לוית חן), חיוב אדם בכבוד זקנו נאמר רק בחיי האב, שאז עליו להעדיף כבוד אביו, אבל לאחר מותו אינו מחויב כלל בכבוד זקנו.

היסוד לדברים אלו הוא מדברי הגמרא בקידושין (לא, א) בשאלה “אבא אומר השקיני מים ואמא אומרת השקיני מים, איזה מהם קודם”. ר’ אליעזר פוסק: “הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך, שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך”. כלומר, כיון שהאם חייבת בכבוד האב, כבוד האב קודם לכבוד האם. לפי זה יש לומר שיסוד החיוב בכבוד זקנו הוא משום חיוב כיבוד אב. כלומר, כיון שהאב חייב בכבוד אביו [הסבא], ודאי שגם הנכד, המחויב בכבוד אביו, חייב בכבוד זקנו.

לפי דרך זו, עולה שחיוב כבוד זקנו אינו אלא בחייו של האב [המחויב בכבוד הסב], ואילו לאחר מותו שוב אין לנכד חיוב בכבוד סבו.

לאור הדברים יש לבאר היטב את מה שאדם חייב בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, משום שכבוד אביו הוא עיקר חיובו, ואילו מה שחייב בכבוד זקנו אינו חיוב ישיר, אלא חיוב עקיף, שחייב בו עקב חובת אביו לכבד את זקנו. כן, בספר יד אברהם כתב לפרש לאור הדברים את דברי הגמרא במכות (המובאים לעיל), לפיהם נכד נעשה גואל הדם כנגד זקנו: כיון שאביו נהרג, שוב אין מצוות כיבוד כלפי הסב.

לפי דרך זו, יש לציין שאין מקום לחלק בין זקנו מצד האב לבין זקנו מצד האם, שכן החיוב יחול על שניהם מצד חיוב כיבוד הורים של האב או האם. עוד יש לציין שדברי רבי עקיבא איגר אינם עולים בקנה אחד, לכאורה, עם דברי המדרש המובאים ברש”י, שכן יצחק כבר לא חי בשעה שהקריב יעקב זבחים לא-להי יצחק. מכאן שפוסקים שהביאו את דברי המדרש לא יסכימו, לכאורה, לחילוקו של רבי עקיבא איגר.

הורים נגד זקנים

על-פי דברי הגמרא בקידושין כתב בשו”ת שם אריה (סימן א) שאם אביו אומר לו לעשות איזה דבר, וזקנו מצווה שלא לעשותו, ישמע לזקנו ולא לאביו, שהרי גם אביו חייב לשמוע בקול אביו [הסבא].

כעין זה כתב בשו”ת תשובה מאהבה (סימן קעח) כי דברי המדרש והרמ”א “חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו” נאמרו דווקא שלא במעמד שלושתם, שאז החיוב כלפי האב גדול יותר מהחיוב כלפי הסב, אך כאשר גם האב וגם הסב נמצאים בפני הנכד, יכבד את הסב, מכח הסברא שגם האב מחויב בכבוד אביו הסב.

לפי דברי רבי עקיבא איגר (לעיל), יש לחלק בין המקרים. חיוב הכבוד של הנכד נובע מחיוב האב בכבוד אביו, ומכאן שאין כאן אלא חיוב אחד: חיוב האב לכבד את אביו. מנגד, ביחס לאב ואם יש שני חיובים נפרדים של כבוד, חיוב הבן כלפי אביו וחיוב האם כלפי בעלה.

ואולם, כאשר האב והסב מבקשים שניהם כוס מים, יש לומר שנכון לכל הדעות להעדיף את הסב, שכן גם אם יביא כוס מים לאביו, האב יהיה מחויב להעביר את המים לסב (שהוא אביו), ואם כן ראוי להקדים את הסב.

סיכום:

  • נחלקו הרמ”א ומהרי”ק אם חייב אדם בכבוד זקנו אם לאו. מצאנו מקור לחובה זו בדברי המדרש ביחס ליעקב אבינו. בדעת הרמב”ם נראה שאין חובה לכבד זקניו, כדעת מהרי”ק, אך רוב הפוסקים נקטו בפשיטות כדעת הרמ”א לחייב אדם בכבוד זקניו.
  • יש מקור מדברי המדרש לחלק בין כבוד אבי אביו (שחייב הנכד) לבין כבוד אבי אמו (שאינו חייב); רוב הפוסקים לא חילקו בכך.
  • לדעת רבי עקיבא איגר אין האדם חייב בכבוד זקנו אלא בחיי אביו, ולא לאחר מיתת אביו, משום שחובת כבוד זקנו הוא סניף בכבוד אביו. אולם מדברי המדרש, שהובאו ברוב הפוסקים, עולה שגם לאחר מות האב חייב הנכד בכבוד סבו.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים