משחק הסביבון – הימורי החנוכה

הרב יהושע פפר
כ"ה כסלו ה'תשע"ח

 

אחד המנהגים הפופולריים, וגם די עתיקים – הוא מתועד ביהדות אשכנז לפחות מהמאה ה-18 למניינם – הוא משחק הסביבון. כמה טעמים נאמרו למנהג זה.

יש שכתבו כי שורש המנהג של משחק הסביבון הוא עוד מתקופת בית המקדש השני בימי החשמונאים. לפי דרך זו, כאשר גזרו היוונים “להשכיחם תורתך” ולא לעסוק בתורה היו מתאספים האבות והבנים ללמוד תורה במקומות מסתור. כשהיוונים הגיעו לבדוק אם לומדים תורה, היו משחקים בסביבון. משחק הסביבון נקבע אפוא כמנהג החג, כדי לפרסם את הנס (הרב א. הירשוביץ, “אוצר כל מנהגי ישורון” (או: “מנהגי ישורון”, 1890), סימן יט ס”ק ד).

רעיון דומה מוזכר בספר “שפע חיים” (ח”ב, סימן רפג), בו כותב האדמו”ר מצאנז זצ”ל שהמנהג דווקא בא למתוח ביקורת על מנהג אבותינו לקיים את המצוות בסתר ולא בגלוי: “אפשר ליתן טעם להמנהג לשחק בדרייד”ל, וכך היה נהוג אצל אבותיי הקדושים גם כן. ויש להסביר שבזמן היוונים אלו שלא היו במדרגה למסור את נפשם, שמרו את המצוות בסתר, וכשהיו מתאספים בשבת או לברית מילה וכדו’ היו משחקים כדי להטעות את היוונים, ולזה משחקים היום להראות שלא זו הדרך, ועיקר ימי החנוכה מיוסדים להורות שחייבים להתחזק במצוות בכל המצבים בריש גלי ולא בהיחבא”.

מפרשים שונים הציעו סיבות נוספות לאימוץ משחק זה לתוך מנהגי חנוכה. לדעת ה”בני יששכר” (מאמר ב, אות כה), אותיות הסביבון מרמזות על ד’ כוחות האדם, והסביבון עצמו מסמל נס שבא “מלמעלה למטה” (בניגוד לרעשן של פורים, המסמל נס שמתחיל בהתעוררות דלמטה). בשו”ת אבני נזר (הובאו דבריו בפסקי תשובות, ח”ו, עמוד תסג) מבאר שיש עניין שכל בני הבית ישתתפו בהדלקת הנרות, ומכאן הנהיגו לשחק בסביבון, כדי שהילדים לא יירדמו לפני הדלקת הנרות.

למרות שמדובר לכאורה במשחק פשוט, אנו מוצאים מבין גדולי ישראל שנהגו לשחק בסביבון. ה”חתם סופר” נהג במנהג זה, ושיחק באחד מלילות החנוכה בסביבון של כסף (אלף כתב, חלק א, אות שצו), ולפי עדות אחרת (עדות לישראל, גליון יז, התש”ע, עמוד 1) היה שומר בכל יום את הסביבון בכיסו, ולעיתים היה מוציאו ומוסרו למקורביו, כדי שיגלגלו אותו לפרסום הנס (הסביבון עבר בירושה, והוא מצוי כיום אצל הרב שמחה בונים סופר, רב קהילת פרשבורג בשכונת גבעת שאול בירושלים).

בחוגים חסידיי, לקחו את עניין הסביבון ברצינות-יתר, ורבים כתבו אודות הסוד שבמשחק. למשל, רבי נתן מברסלב (ליקוטי הלכות, הלכות חנוכה, א, ב) כתב כי מדובר ב”בחינת ירידה תכלית העליה כמובא, כי בחנוכה עולין מדרגא לדרגא בבחינת מוסיף והולך”. בכמה ספרים תיעדו את מנהג גדולי ישראל לשחק בסביבון (ראו בספר “ממנהגם של גדולי אשכנז”, פרק ג, ס”ח; “שיח שדך”, פרשת כי תשא דף קסד). בספר ‘פלא יועץ’ (עמ’ 90) כותב אף הוא שרבים מגדולי רבני אשכנז שיחקו בסביבון בחנוכה, לפרסום הנס, והרב יצחק טעסלער (אור ישראל יד [תשס”ה]) ליקט כמה מקורות בכך.

במאמר הנוכחי נדון בכמה שאלות הלכתיות העולות ממשרד הסביבון, ובפרט בתחום ההימור הנהוג בו. האם מותר לשחק בסביבון “על אמת” (עבור כסף)? איך ניתן לוודא שאין בכך בעיה הלכתית? והאם מותר לשחק בסביבון בשבת? בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

הימורים בהלכה

משחק הסביבון מבוסס על משחק ידוע באומות העולם, הנקרא בשם “טיטוֹטם” (teetotum) – משחק הימורים שמנצחים או מפסידים לפי אותיות שונות המופיעות לצדו של סביבון בן ארבע, שש, או אפילו שנים-עשר צדדים.

על דרך משחק זה, גם משחק הסביבון, במקורו, כלל מרכיב של הימור: כל שחקן נותן כסף לקופה, והכסף מתחלק לפי הימור באותיות הסביבון: כאשר הסביבון נפל על האות ג’, המרמז באידיש על המילה “גאנץ” (הכל), היה הזוכה מקבל את כל תוכן קערת הזכייה. האות ה’ (“האלב”) מזכה אותו בחצי, האות נ’ (“נישט”) בכלום, והאות ש’ (“שעטל”) בחובה להוסיף כסף לקערה. אופי המשחק מעלה את השאלה ההלכתית של הימור באופן כללי.

המקור המרכזי להימורים בהלכה הוא דברי המשנה במסכת סנהדרין (כד, ב), לפיהם “המשחק בקוביא” פסול לעדות. בסוף המשנה מסביר רבי יהודה שפסול המשחק בקוביא הוא רק כאשר אין לו אומנות אחרת, אבל אם יש לו אומנות אחרת אינו נפסל.

בגמרא מובאת מחלוקת רמי בר חמא ורב ששת בטעם הפסול של “משחק בקוביא”. לדעת רמי בר חמא ההלכה מיוסדת על כך שזוהי “אסמכתא”, ו”אסמכתא לא קניא”. הכוונה היא שמי שמהמר במשחק של קוביות אינו גומר בדעתו להיפרד מהכסף עליו הוא מהמר. בשעת ההימור, האדם בטוח בניצחונו, באופן שכאשר מפסיד, הוא נאלץ להיפרד מממונו נגד רצונו. בשל מצב זה, יש במעשה ההימור חשש של איסור גזל, ומטעם זה מי שמשחק בקוביא נפסל לעדות.

מנגד, רב ששת סובר שהפסול הוא משום שמי ש”משחק בקוביא” אינו עוסק ביישובו של עולם. לפי זה עולה שמי שמשחק בקוביא באורח חד-פעמי, ויש לו פרנסה אחרת, אינו נפסל לעדות, ואינו עובר על כל איסור. כן הדבר ביחס למי שמהמר בכל סוגי הימור: רק מי שאינו עוסק ביישוב של עולם, ומבלה את ימיו ולילותיו בהימורים, הוא זה שנפסל לעדות.

פסיקת ההלכה

הרא”ש פוסק לקולא, כדעת רב ששת: רק מי שאינו עוסק ביישובו של עולם נפסל לעדות. מנגד, מדברי הרמב”ם נראה שפסק לחומרא, כדעת רמי בר חמא.

כאשר הוא מביא את המעשים שחכמים אסרו משום גזל (כלומר, שאין בהם גזל ממש, אך יש בהם סרך ואבק גזל), כולל הרמב”ם את המשחק בקוביה (גזילה ואבידה ו, י): “המשחקין בקוביה כיצד: אלו שמשחקין בעצים או בצרורות או בעצמות וכיוצא בהן, ועושים תנאי ביניהם שכל הנוצח את חברו באותו השחוק, ייקח ממנו כך וכך – הרי זה גזל מדבריהם. אף על פי שברצון הבעלים לקח, הואיל ולקח ממון חברו בחינם דרך שחוק והתל, הרי זה גזל”. הרמב”ם מסיים: “וכל כיוצא בדברים אלו – הכול אסור, וגזל מדבריהם”.

במקום אחר, משמע מדברי הרמב”ם שרק מי שעוסק בהימורים לפרנסתו, ואינו עוסק ביישובו של עולם, נפסל לעדות (עדות י, יד): ” וכן המשחק בקוביה – והוא, שלא תהיה לו אומנות אלא היא – הואיל ואינו עוסק ביישוב העולם, הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביה, שהוא אבק גזל”. הב”ח (חושן משפט לד) מבאר שלדעת הרמב”ם המשחק בקוביה עובר על איסור גזל מדרבנן; כיון שלא מדובר באיסור גזל מן התורה, אינו נפסל לעדות אלא אם זוהי פרנסתו. בסמ”ע (ס”ק טז) ותומים (ס”ק טו) ביארו שאם סומך על רווחי ההימור עבור פרנסתו, אזי הופך המעשה ל”איסור חמס”, ובכך נפסל לעדות.

בשולחן ערוך (חו”מ סימן לד, סעיף יז; סימן רז, סעיף יג) החמיר, כדעת הרמב”ם, לפיה יש איסור גזל (מדרבנן) בכל הימור. מנגד, הרמ”א כתב להקל (כדעת הרא”ש), ולפי דבריו אין איסור במעשה ההימור עצמו (כאשר אין התוצאה בשליטתו), אלא במי שאינו עוסק ביישובו של עולם. מכאן נראה שביחס למעשה הימור חד-פעמי, בני ספרד יחמירו כדעת השולחן ערוך, ואילו בני אשכנז יקלו כדעת הרמ”א.

כן אמנם פסק בשו”ת יביע אומר (ח”ז, סימן ו) בנוגע לקניית כרטיס הגרלה: “מסקנא דדינא שהספרדים ועדות המזרח אסור להם להשתתף בקניית כרטיסי מפעל הפיס, וכל שכן כרטיסי ספורט למיניהם שמשחקים בשבת ומחללים שבת בפרהסיא, ונמצא שהוא מסייע ידי עוברי עבירה”. לפי זה, לכאורה הוא הדין שלא יהיה היתר לשחק בסביבון, כאשר מדובר במשחק על כסף.

אולם, רבים חלקו על הוראה זו, ופסקו שגם לבני ספרד יש תקדימים רבים של קניית כרטיסי הגרלה (עי’ שו”ת חוות יאיר, סימן סא; שו”ת פרי העץ, ח”ב, סימן טו, הדנים בכרטיסי הגרלה, בלי להזכיר איסור של הימורים). ייתכן שאמנם ההימור אסור, אך מותר לקנות כרטיסי הגרלה, כיון שאנשים מודעים לגמרי לצד הפסד שבקניית הכרטיס, והכסף כבר שולם עליו. יתרה מזו, יש לומר שקניית כרטיס הגרלה כמוה כהשקעה בעלת סיכון גבוה – ואין הדבר דומה להימורים.

גם ביחס למשחק הסביבון, ייתכן שאם מצרפים תחילה את הכסף של כל השחקנים, ורק לאחר מכן מחלקים אותו לפי תוצאות הסביבון, הדבר יהיה מותר גם לבני ספרד (עי’ בזה ברמ”א, סימן רז, סעיף יג).

אופני היתר

יש אופנים נוספים בהם אין כל חשש איסור של אסמכתא והימור.

הרב משה שטרנבוך שליט”א הציע שבמקום שמשחקים למען תרומה לצדקה, שוב אין חשש של אסמכתא, שכן כיון שמדובר במצווה בוודאי גומרים המחשקים בדעתם לתת את הכסף בלב שלם (תשובות והנהגות, ח”ד, סימן שיא; עי’ ברמ”א, סימן רז, סעיף יט).

עוד אופן שניתן להקל בו הוא כאשר משחקים עבור סכומים קטנים בלבד. כיון שמדובר במשחק של רוח היום, וכיון שמדובר בסכומים קטנים, בוודאי שהשחקנים אינם מקפידים על הפסד כספם (עי’ נטעי גבריאל, הלכות חנוכה).

למרות זאת, ב”מנהגי מהרי”ץ הלוי” (מנהגי החנוכה) כתב בשם הרב יוסף צבי הלוי דינר זצ”ל שבקהילות אשכנז נהגו לשחק דווקא באגוזים ושקדים ובשאר מיני מאכלים, אך לא במטבעות כסף, כדי שלא לתת לילדים הרכים טעם וחשק להרוויח כסף ולפתח תאווה לממון. ושוב הוסיף שגם באופן שבוודאי אין בדבר חשש הלכתי (כגון שכל הכסף שייך לבעל הבית), מכל מקום כיוון שהדבר דומה בצביונו ל”משחק בקוביא” ראוי להימנע מכך.

משחקים בשבת

האם מותר לשחק בסביבון בשבת?

באופן כללי נחלקו הפוסקים אם מותר לשחק במשחקים בשבת. יש אומרים שהואיל והשבת נועדה ללימוד תורה, אסור לבטל תורה כדי לשחק בשום משחק בשבת, ומטעם זה אמרו חז”ל (ירושלמי, תענית ד, ה) שנחרבה “טור שמעון” בשל משחק הכדור ששחקו בו בשבת (עי’ רוקח, אות נה, שכתב שהוא מפני ביטול תורה).

לפי זה, יש לאסור כל משחק בשבת, ובכלל זה אסור בשחמט, דמקה, שש-בש, ביליארד, ומשחקי כדור אפילו בבית או בחצר פרטית מרוצפת. כיוון שאסור לשחק בהם, כל המשחקים הללו הם מוקצה (ברכי יוסף, שלח, א; פתח הדביר ד).

אולם, רבים חולקים על הוראה זו, וסוברים שמצד הדין אין איסור לשחק בשבת, ובתנאי שאין משחקים בכסף (רמ”א שלח, ה; מאמר מרדכי; עי’ ב’משנה ברורה’ ס”ק כא; עי’ ברכי יוסף הנ”ל ביחס לרבנים ששיחקו בשח-מט בשבת).

המתירים את המשחק בשבת מבארים שלמרות זאת אין לשחק בכדור, מפני חשש של “אשוויי גומות” (עי’ בביאור הגר”א שלכן נחרבה “טול שמעון”). יש חשש שהאדם ישווה את הקרקע למען המשחק בכדור, ולכן אסור לשחק בו בשבת (עי’ משנה ברורה, שח, ס”ק קנח). מטעם זה פסק השולחן ערוך (שלח, ה) ש”אין שוחקים באגוזים, ולא בתפוחים וכיוצא בהן, משום אשווי גומות” (הרמ”א ביאר שעל-גבי השולחן יש להתיר, שכן אין בו חשש של השוואת גומות).

סביבון בשבת

בנוגע למשחק הסביבון, כתבו הפוסקים שיש להתירו בשבת (עי’ בספר ‘אור ישראל’ על דיני חנוכה, פרק א, הערה 85, בשם הרב נתן קופשיץ; כך הביא גם בשם הגרי”ש אלישיב זצ”ל), ולא שייך בו הגזירה של חשש להשוואת גומות בקרקע. גם בספר “חוט שני” (חנוכה, עמ’ שד) כתב להתיר את משחק הסביבון בשבת, והוסיף שאין לחוש מדין מוקצה בכך שהמשק מיוחד להרווחת ממון.

כאמור, הרמ”א התיר משחקים בשבת, אך זאת בתנאי שאינו משחק כדי להרוויח: “אבל בשוחק כדי להרויח, אסור, אפי’ שוחק בתם ובחסר, דהוי כמקח וממכר”. אולם, בהקשר למשחק הסביבון ייתכן שגם באופן שמשחקים עבור בוטנים או שאר מאכלים וכדומה, יש מקום להתיר את המשחק בשבת. הסיבה לכך היא שאם ההרווחה אינה “אמיתית”, אלא דרך משחק בלבד (כגון שבסוף המשחק מחזיקים את הכל לקופה הכללית, ואין כאן רווח באמת), אין בכך כל איסור.

כך אכן פסק הגרש”ז אויערבך זצ”ל (שולחן שלמה שלח, ה); אולם בספר ‘שמירת שבת כהלכתה’ פרק טז, סעיף לב, כתב שיש להימנע מכך.

 

ברכת חנוכה שמח לכל קורא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים