הרואה את חברו לבוש שעטנז ברשות הרבים

רבני בית ההוראה
י"ח כסלו ה'תשע"ח

שאלה:

שלום רב, אחד שהוא בקי בעניני שענטז הלך לחתונה ובאמצע הריקודים ראה על חבירו שהוא לובש בגד שעטנז [כולל גם המכנסיים], מה עליו לעשות. [האם יש חיוב לרמז לו לצאת לחוץ, ולהשתדל להכניסו למקום צנוע, ואז להגיד לו שלובש שעטנז, או שיש לו להמתין עד שמגיע לביתו ואז להגיד לו].

תשובה:

שלום וברכה

כיון שהלובש אינו יודע שהוא לבוש שעטנז נחלקו בענין זה ראשונים ואחרונים כידוע, האם מותר לקחת אותו למקום צנוע או להמנע בכלל מלספר לו, משום כבוד הבריות [כמובן רק כאשר יש בעיה של כבוד הבריות, בחליפה עליונה ודאי יש לומר לו מיד], ראה בהרחבה במקורות.

מקורות:

נדון זה תלוי במחלוקתם של הראשונים בסוגית הגמרא בברכות (יט ע”ב), שם שנינו: “אמר רב יהודה אמר רב, המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק [אף שאין לו שם בגד אחר, וכמבואר בתוס’ ב”מ ל ע”ב], מאי טעמא (משלי כא ל): ‘אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה’ וכו”. תא שמע, גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, ואמאי, לימא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה’. תרגמה רב בר שבא קמיה דרב כהנא בלאו ד’לא תסור’ וכו’”. כלומר, כבוד הבריות אינו דוחה איסור דאורייתא אלא ב’שב ואל תעשה’, או איסורא דרבנן ואפילו ב’קום עשה’, אולם, לבישת כלאים שאסורה מדאורייתא והיא ב’קום עשה’ בכל רגע ורגע – אינה נדחית מפני כבוד הבריות.

ונחלקו ראשונים, באופן שהלובש אינו יודע שהוא לבוש בכלאים, אם הרואה אותו בכך מחוייב להוכיחו על פניו ולגרום לו שיהיה מוכרח להסיר את הבגד מעליו ברשות הרבים: דעת הרמב”ם (הל’ כלאים פ”י הל’ כט), שהואיל ולגבי הלובש נחשב הדבר כעבירה שהיא ב’קום עשה’, אף הרואה אותו בכך מחוייב להוכיחו על פניו ואין לו להתחשב בבושתו. וכן דעת התוס’ בשבועות (ל ע”ב ד”ה דאסור, בתירוצם השני), וראה שו”ת מהרש”ם (ח”א סי’ מב) שכן מוכח מסוגית הגמרא בב”מ (צ ע”ב), וע”ע בספרו דעת תורה (יו”ד סי’ א ס”ק כו – כט, ובסי’ ב ס”ק כה). ובס’ קובץ הערות (סי’ סט אות ל) פירש דבריהם, על פי מה שאמרו חז”ל, שהרואה את חבירו עובר עבירה ואינו מוחה בו הרי הוא נתפס בעוונו [ראה שבת נד ע”ב]. והיינו, שחומר עוונו של הרואה הוא כשל עושה המעשה בעצמו, ואף לגביו נחשב הדבר כעבירה שהיא בקום עשה [וע”ע שו”ת בית שלמה (יו”ד סי’ ב), שאף שמצות התוכחה היא מדרבנן החמירו בה באופן שהוא בקום ועשה, ואינה כשאר מצוות דרבנן הנדחים מפני כבוד הבריות אפילו באופן זה].

אולם הטור (יו”ד סי’ שג) כתב בשם אביו הרא”ש (הל’ כלאי בגדים פ”ט הל’ א, ובפירושו למס’ כלאים פ”ט משנה ד), שהואיל והרואה עצמו הוא ב’שב ואל תעשה’, אין הוא מחוייב להודיע על כך ללובש ולביישו, שהרי אנוס הוא בכך מחמת חוסר ידיעתו. ולהלכה, השו”ע (יו”ד שם סעי’ א) פסק כהרמב”ם, והרמ”א נקט כדעת הרא”ש [וכ”ה ברמ”א שם סי’ שעב סעי’ א לענין טומאת אוהל, דאין להודיע לכהן שיש מת בבית עד שילבש בגדיו]. וע”ע מה שהאריך בנדון זה בס’ שבילי דוד (יו”ד קונטרס טומאת כהנים בזה”ז אות ו).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים