שאלה:
האם מותר להתפלל בשבת על חולה, ואם כן- מדוע? הרי נאמר שבת היא מלזעוק?
תשובה:
שלום וברכה
כאשר מדובר בחולה שיש בו סכנה הדין שונה, וכן נהגו להקל באמירת מי שבירך כפי שיבואר.
מקורות:
פיקוח דוחה את השבת, ומכאן שמצבי פיקוח נפש דוחים אף את האיסור על בקשות פרטיות.
מסיבה זו מבואר במשנה בתענית (יט, א) שמותר להתחנן בפני הקב”ה כאשר אויבים הקיפו את העיר, כאשר נהר עלה על גדותיו ומאיים על העיר, וכאשר ספינה מיטלטלת בים סוער.
כן הדבר אף ביחס ליחיד שנמצא במצב של סכנת חיים, ובתנאי שמדובר ב”סכנת היום”, כלומר, שנשקפת לאדם סכנת חיים מידית באותו היום (שולחן ערוך, אורח חיים רסח, ט-י). מכאן שכאשר אדם חולה מסוכן, עד כדי סכנת חיים באותו היום, אומרים עליו פרקי תהילים אפילו בשבת—אך אם אין סכנה מיידית, אין לעשות כן.
במשנה ברורה (רסח, כח) פסק לאור כללים אלו שמותר להתפלל על רפואת אישה יולדת, אם בשעת הלידה ואם בשבוע שלאחר הלידה, כי בשניהם נחשב הדבר “סכנת היום”.
בתשובה מעניינת של הרב משה פיינשטיין (שו”ת אגרות משה, אורח חיים א, קה) דן במקרה של חולה קריטי שביקש ביום האחרון של פסח שיתפללו עליו בבית הכנסת. וכן עשו: אמרו עליו פרקי תהילים ואת התפילה לרפואה. לשאלת הקהל אם עשו כהוגן, כתב הרב פיינשטיין שעשו כדין. אמנם לא מדובר בסכנת היום, אך כיון שהחולה עצמו ביקש להתפלל עליו, סירוב הקהל לעשות כל היה עלול להשפיע עליו לרעה (“שלא תיטרף דעתו”), ומכאן שהיה מותר להתפלל עליו.
דבריו יחולו כאשר החולה עצמו ביקש להתפלל עליו, ולא כאשר אחרים ביקשו כן בשמו.
מי שברך
בקהילות רבות נהוג לעשות “מי שברך” לחולים אחרי קריאת התורה של שבת. למה מותר לעשות כן?
בשו”ת אבקת רוכל (סימן יא) מציין מדברי הרב יעקב בירב שמותר לעשות כן עבור חולה שאין נוכח במקום, שכן כיון שהחולה אינו נוכח אין המתפללים מצטערים בתפילה עבורו. אולם, רבים כתבו שאין לעשות כן כאשר אין החולה מסוכן (שו”ת שאלת יעב”ץ סד; שולחן ערוך הרב, אורח חיים רסח, ט). היעב”ץ אף מוסיף שיש בכך משום “טרחא דציבורא”.
במגן אברהם (רסח, יד) מציע פשרה, לפיה מותר לומר “מי שברך” עם שינוי בנוסח, באופן שבמקום ברכת “רפואה שלמה” לחולים, אומרים בסופו את הנוסח “שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא”. כן המנהג ברוב המקומות, ובערוך השולחן (יורה דעה שלה, יב) אף הדגיש את הזכות המיוחדת של תפילה עבור החולה בשעת קריאת התורה או מיד לאחריה.
