שאלה:
שלום להרב,
שאלה: גבי גר קטן שיש להודיע לו על דיורו ולשאול לו ב"ד אם רוצה להישאר בתוך ישראל או לעזוב, כששואלים הגר קטן, האם מודעים לו שאם יבחור להיות גוי שלא יחשוב שיכול להתנהג "חופשי" בדרך הפקר כמו שהגוים עושים היום אלא שחייב בז' מצות ושהרי היום הוא יהודי אם חלילה יגנוב יש לו לתקן בהשבה ואם יבחור להיות גוי הרי חייב מיתה אפילו בפחות משווה פרוטה, או רק שואלים סתם לו?
ברכה והצלחה
תשובה:
אין כל חיוב להודיע לו מה יהיה בדינו כשיהיה גוי, זה בהחלט אפשרי אבל אינו קשור לנושא של אותו גר קטן.
מקורות:
על עצם החובה להודיע לו שהוא יכול למחות כתבתי בהרחבה בעבר, אעתיק לך חלק מהמאמר:
שאלה זו משמעותית בעיקר לענין קטן שהתגייר בעודו קטן ביותר וכלל אינו יודע לעיתים שאינו בן להוריו המאמצים, והם חוששים לספר לו על כך בגיל כה צעיר, כדי שלא לערער את יציבותו הנפשית. ולכאורה יש לדון בשאלה זו מכמה פנים: א. האם יש לחוש שמא אם היה יודע שיכול למחות היה מבטל גרותו, ונמצא שעתה היא גרות בטעות. ב. האם צריך גילוי דעת בפועל שרצונו לקבל עליו עול מצוות, או זכות בעלמא היא לו לבטל את גרותו אם ירצה. ג. האם דין הודעת מצוות קלות וחמורות המהווה בדרך כלל חלק מהליך הגרות נוהג בגר זה בעת שבא לגדלות.
והנה, לענין הספק הראשון, האם יש לחוש שמא אם היה יודע שיכול לבטל גרותו היה מוחה, כבר הובא לעיל מדברי הראשונים שהקשו, דממשמעות דברי הגמ' נראה דאחר שמטבילין אותו על דעת בית דין נעשה ישראל לכל מילי, דאוכלין משחיטתו ואם נקבה היא מתירין אותה לישראל, וקשיא, אמאי לא חיישינן שמא ימחה לכשיגדיל ויבטל גרותו למפרע, דנמצאת שחיטתו נבילה ואסור בחתנות. וברשב"א שם כתב: 'וי"ל, דכיון שהוא נוהג בגרותו כישראל, חזקה כמנהגו נוהג ושוב לא ימחה'. ומבואר, שחזקה גמורה היא שלא ימחה וסמכינן עלה אף לענין איסורים דאורייתא, ולדבריו ה"ה גבי נידון דידן דאין לחוש שמא אם היה יודע שרשאי לבטל גרותו היה מוחה. וראה להלן בסמוך מש"כ בזה גדולי פוסקי זמנינו.
לענין הספק השני שהעלנו, אי בעינן גילוי דעת בפועל או שמא די בכך שלא מחה, נראה דתליא בפלוגתת הראשונים הנ"ל. דהרשב"א והריטב"א [בשני ביאוריו האחרונים] ס"ל דא"צ גילוי דעת מפורש שמקבל עליו עול מצוות, וכל שאינו מוחה שעה אחת די בזה, ואילו התוס' ס"ל, דיש להודיעו מתן שכרן ועונשן של מצוות ולשואלו אם מקבל הדבר עליו, וכל שלא גילה דעתו בפירוש לא הוברר הדבר, ולדבריהם ודאי יש להודיע לו לאחר שהגדיל שהוא גר ויכול למחות, ולהודיעו מצוות קלות וחמורות. והעיקר בזה נראה כדעה הראשונה שכן הסכמת רוב הפוסקים, שכן דעת המאירי שם, הרא"ש והר"ן. כמו כן, מה שנקטו התוס' דכל שלא הודיעוה 'אינה גיורת גמורה', הכרעת הפוסקים לדינא אינה כן, עי' שו"ת חמדת שלמה (סי' כט) שהאריך לבאר לגבי גר גדול, כי אף שקבלת מצוות מעכבת בחלות הגרות הודעת המצוות אינה לעיכובא, וא"כ כ"ש בגר קטן שאין הודעתם מעכבת.
כמו כן, רהיטת דברי התוס' בכתובות (שם), דגרותו של קטן מועילה מדין זכין לאדם שלא בפניו, וגדר דין המחאה לפי"ז הוא דכיון דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה בהכי הוברר הדבר שאין זו זכות לו אלא חובה ובטל כח הבי"ד לגיירו למפרע.
אבל התוס' בסנהדרין (סח ב) פי' באופן אחר, ז"ל: 'דמועיל להו מילה וטבילה של קטנות שהיתה בגופם ואין חסרים אלא קבלת מצות ומתוך שגדלו ולא מיחו היינו קבלה'. והיינו, דתקנת חכמים היא שגרותו של קטן יש בה תוקף אף שאין בה קבלת עול מצוות, ואה"נ דלכשבא לכלל גדלות ויש לו דעת לקבלת גרות, עליו לקבל עליו עול מצוות ככל הגרים, ובזה נשלמת גרותו. ולפי דבריהם אלו, גדר דין מחאת גר קטן, הוא שאינו משלים את הליך הגרות שהחל בו בעודו קטן על ידי שיקבל עליו עול מצוות, וממילא היא בטילה מאליה ככל גרות שאין בה קבלת מצוות שאינה נחשבת לכלום.
ונפק"מ בזה כתבו האחרונים, דלשיטת התוס' בכתובות אם מיחה בגדלותו בטלה גרותו למפרע, ואילו לשיטת התוס' בסנהדרין אפשר שאינה בטילה אלא מכאן ולהבא, שכן קודם לכן תקנת חכמים שהיא שתחול אף ללא קבלת מצוות. ועי' מש"כ בזה בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' רנג), חמדת ישראל (קונטרס נר מצוה, ח"א אות מא), ושו"ת מחנה חיים (ח"א סי' פט).
ולכאורה נראה דנפק"מ בזה נמי גבי נידון דידן, דלהצד שגדר דין המחאה הוא שמגלה דעתו שאין זו זכות לו אלא חובה, אפשר דא"צ לגילוי דעת זה, ומשום שיש לסמוך על החזקה האמורה לעיל בדברי הרשב"א שבודאי לא ימחה, כמו דסמכינן עלה לענין איסורים דאורייתא כשחיטה וקידושין. אבל לשיטת התוס' בסנהדרין שבעצם זה שאינו מוחה הוא מקבל עליו עול מצוות ומשלים את גרותו הראשונה, נראה פשוט לכאורה דצריך שיגלה דעתו להדיא שמקבל עליו עול תורה ומצוות, שאל"כ חסר בעצם הליך הגרות.
יתר על כן נראה, שלדעת התוס' בכתובות די בגילוי דעת עלמא להורות שזכות היא לו ואין צריך קבלה מפורשת, משא"כ לדעת התוס' בסנהדרין שצריך לקבל עליו בפירוש עול תורה ומצוות כמו כל גר הבא להתגייר. ומכל מקום מלתא דפשיטא הוא לדעת התוס' בסנהדרין שיש חובה גמורה להודיע לקטן שהוא גר וצריך לקבל עליו עול מצוות, שאל"כ לא תושלם גרותו.
כמו כן, לסברת הבית יצחק דהוא מרא דשמעתתא לומר שאף אם נתגדל בבית שאינם שומרי תורה ומצוות זכות היא לו, ודאי יש חיוב להודיעו שהוא יכול למחות, שכן עיקר טעמו שם דכיון שבלאו הכי יוכל למחות לכשיגדיל אין זו חובה לו אף שאינם מחנכים אותו בדרך הטוב והישר. וסברא זו לא שייכא אא"כ מודיעים לו שהוא יכול למחות, שאל"כ לא ימחה ויהיה כל ימיו בעבירה.
להלכה, כתב בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' קסב) שחובה גמורה היא להודיע קטן זה בעת הגיעו לגדלות שנתגייר בקטנותו ואם ירצה יכול למחות בגרותו ולבטלה, וטעמו, דאף שכתב הרשב"א שחזקה גמורה היא שלא ימחה, י"ל שאין דבריו אמורים אלא בגרות של קטנים שדעתם ורצונם לעשות רצון מחנכיהם, אבל אם לא יוודע לו על גרותו עד שיגדיל, כיון שהגדול תאוותיו מרובות יותר יש לחוש שאין חזקה שלא ימחה, וכיון שכך, יש לחוש שכשישמע על כך ביום מן הימים יבטל גרותו למפרע ונמצא ששחיטותיו היו בפסול ואין קידושיו קידושין וכמש"כ הרשב"א. ע"כ. ומכל מקום נראה, שסברתו זו אינה אלא בגר המתגדל בבית שאינם שומרי תורה ומצוות, אבל אם הוא מתחנך בדרך הטוב והישר דבר רחוק הוא לומר שימחה אף בגדלותו, וצ"ע בזה.
כמו כן, דבריו מיוסדים לכאורה על דברי הים של שלמה (כתובות פ"א סי' לה) שסבר שאם לא ידע שהוא יכול למחות ושהוא גר, יוכל למחות בגרותו זו אפילו לאחר כמה שנים. ולם, לכאורה הדבר תלוי בשיטות הנ"ל, שכן לפי הביאור השלישי בריטב"א שהסכימו עמו כמה מן הראשונים וכאמור לעיל, דין המחאה אינו אלא באופן שמחה מיד בהגיעו לגדלות ללא הפסק רגע אחד, ונתבאר הטעם בזה, דכיון שהגרות היא זכות לו, אין לתלות מחמת יצרו הרע עתה שכבר מתחילה אינה זכות לו אלא חובה, ואם כן אף שלא ידע שהוא גר נראה דאיתא להאי סברא ולא יוכל לבטל גרותו לאחר זמן.
וכן כתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' צט), דאף שאם נתגדל בבית יראי ה' חזקה גמורה שלא ימחה, אם נתגדל בבית שאינם מקפידים על שמירת המצוות יש לחוש לכך, ולכן יש להמנע מעיקרא מלקבל גרים אלו. אלא דיעוי"ש שהחמיר בזה עוד גם לגבי גר קטן הגדל בבית יראי ה', מחמת דברי הרשב"א הנ"ל בשם התוס' ודברי התוס' בסנהדרין, דס"ל שעל ידי שאינו מוחה נחשב הדבר כקבלת מצוות וכחלק מהשלמת הגרות.
אולם, בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' קנ וח"י סי' קמד), ושו"ת תשובות והנהגות (ח"ד סי' רלא וח"ה סי' רצט) נקטו בזה להקל בעת הצורך שלא להודיעו על כך עד שיבוא לבגרות. ולענין הוכחת האחרונים מדברי הרשב"א הנ"ל בשם התוס' שצריך להודיעו, כתב בשבט הלוי שם לפרש, שהמדובר הוא בקטן היודע שהוא גר ואינו מקפיד על שמירת המצוות, אלא שאינו יודע ממתן שכר המצוות ועונשיהן, דבזה היתה כוונת דברי הרשב"א לומר שהנהגתו זו שמבטל מצוות התורה בפרהסיא אינה מהווה מחאה בגרות אא"כ נודיעו מעונשי התורה ומתן שכרה. אלא דמ"מ גם גרותו מוטלת בספק, דסו"ס יודע הוא שנתגייר וכל הנהגותיו מורות שאינו חפץ בכך, ומשום כך חייבים להודיעו, אבל אם הוא מקפיד על שמירת המצוות כדין, ישראל גמור הוא ואין צריך להודיעו.
סוף דבר, נראה דלכתחילה יש לצדד להחמיר להודיע לכל גר קטן שהוא יכול למחות בגרותו ולבטלה ולברר על ידי כך את רצונו וכוונתו, ומשום שיש לחוש לשיטת התוס' שהובאה בכל הראשונים דצריך להודיעו מקצת מצוות קלות וחמורות. ובגר שאינו מקפיד על שמירת התורה והמצוות יש להחמיר בזה טובא משום דעת הסוברים שגרותו בטלה בלאו הכי למפרע, ובצירוף דעת הסוברים שלענין זה גופא אמורים דברי התוס'. אלא שבשעת הדחק גדול המיקל אף בזה יש לו על מי לסמוך. ומ"מ כאמור לעיל, כל שלא הודיעוהו ונודע לו הדבר אפי' אחר כמה שנים יכול למחות, כ"כ בס' ים של שלמה (כתובות פ"א סי' לה), אף שכאמור לעיל, לפי דעת הסוברים שזכות זו אינה ניתנת לו אלא ברגע שמגיע לגדלות ממש ולא אחר כך, אפשר שאינו יכול למחות לאחר זמן אף שלא ידע שהוא גר.
כמו כן, בשו"ת תשובות והנהגות שם עורר לדון, דבגר קטן המאומץ אצל ישראל ואין לו קרוב ומודע מלבדם, אפשר שאף אם יודיעוהו שיכול למחות ויקבל עליו עול מצוות כדין, יוכל למחות אחר כמה שנים, ולטעון שהסיבה לכך שלא מחה בעת הגיעו לגדלות היא מפני שחשש שיוציאוהו מביתו ויוותר לבדו בלא מקום ראוי לדור בו, וכל קבלתו היתה מן השפה ולחוץ. ומשום כך הורה שיאמרו לו אביו ואמו המאמצים, שבדעתם להתיר לו לדור בביתם כמימים ימימה גם אם לא יקבל עליו עול מצוות. ולכאורה, נידון זה תלוי אף הוא בשאלה האמורה, האם צריך גילוי דעת מפורש שמקבל עליו עול מצוות או שבעצם זה שלא מחה חלה עליו הגרות מאליה.
