מעשר כספים: חיוב, מנהג, וסגולה

הרב יהושע פפר
ה' כסלו ה'תשע"ח

 

מצוות נתינת מצדקה היא מהמרכזיות שבמצוות התורה המגדירות את חיי הקהילה היהודית. במקום גישה אינדיבידואלית ומנוכרת, התורה מאיצה בנו להיות קשובים למצב ולצורכי הזולת, ולסייע למי שזקוק לעזרתנו. יחס לחשיבותה של מצוות הצדקה, קבעו חכמים שהצדקה שקולה כנגד כל מצוות התורה (בבא בתרא ט, א), וכי “גדולה צדקה, שמקרבת את הגאולה” (שם, י, א).

חז”ל מכמתים את מצוות הצדקה בסכום קטן – שליש שקל של תורה (שם, ט, א; עי’ ערוך השולחן, יורה דעה רמח, ד; דרך אמונה, מתנות עניים ז, סח). גם עני שבישראל חייב במתן צדקה של סכום זה. ואולם, מי שיכול נדרש לתת עשירית מהכנסותיו לצדקה – סכום שעשוי להיות מכובד בהחלט.

אחד המקורות הראשונים ביחס למתן מעשר כספים עולה מתוך דברי יעקב אבינו, שהבטיח כלפי הקב”ה: “וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך” (בראשית כח, כב). על מילים אלו מציין פירוש בעלי התוספות את דברי המדרש: “יעקב אבינו תיקן לתת מעשר מן הממון”. תקנה קדומה זו אינה מופיע בתלמוד, ואף לא מצאנו כן במדרשים לפנינו. אולם, מצאנו בכמה מקומות שדרשו חז”ל את דברי יעקב אבינו בהקשר של נתינת מעשר כספים.

ננצל את ההזדמנות לעסוק בכמה יסודות במצוות נתינת מעשר כספים. איזו מעלות שייכות וקשורות למתן מעשר כספים? האם מדובר בעשירית בלבד, או גם לסכומים דומים? האם מדובר בחיוב, או במנהג? מתוך איזו הכנסות חייב אדם לתת מעשר כספים? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

סגולת מעשר כספים

עיקר דין מעשר כספים מבואר במסכת תענית (ט, ב), שם דרשו חז”ל: “עשר תעשר – עשר בשביל שתתעשר“. התורה אמנם מדברת על חובת מעשר ראשון – החובה לתת עשירית מתבואה הגדלה בארץ ישראל ללוי – אך הפסוק נדרש על חובה, ולכל הפחות על סגולה מיוחדת של מעשר כספים.

התוספות (שם, ד”ה עשר) הביאו את דברי הספרי שדין הפרשת מעשר לא נאמר רק בתבואה, שכן לשון הפסוק העוסק ב”תבואת זרעך”, אלא יש ללמוד מייתור הלשון (“את כל תבואת זרעך”) שכל הכנסה חייבת במעשר: “ריבית [שמלוה לעכו”ם] ופרקמטיא [מסחר], וכל שאר רווחים”.

ואכן, בעקבות הקבלה שקיבל על עצמו זכה יעקב אבינו לעושר רב, כבמבואר בפסוק (בראשית ל, מג): “ויפרץ האיש מאד מאד, ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמרים”.

רבי יצחק אבוהב, בספרו מנורת המאור, מביא מדרש נוסף בעניין חיוב המעשר: “לפיכך אל ירפה אדם ידו מן המעשרות ויתנם כראוי, מן השדה ומן הבית, ומכל מה שיבוא לידו בשום ענין בעולם, ובזה מולחו לממונו [על-פי הגמרא בכתובות (סו, ב) “מלח ממון חסר”, שהצדקה מקיימת ממונו של אדם] ומקיימו עליו אלף פעמים“. גם המקובלים האריכו בסוד הגדול שיש בנתינת מעשר, כמו שהביא בספר אהבת צדקה (פרק ד, בשם רבי שמשון מאוסטרופולי), “וזכות המעשר דוחה כל הקליפות”. גם החפץ חיים רמז לזה בספר אהבת חסד (ח”ב, סימן ב, סעיף ז).

אף מותר לאדם “לנסות” את הקב”ה בעניין מעשר כספים. באופן כללי התורה אוסרת על האדם לנסות את ה’ – “לא תנסה את ה’ אלוקיכם” (דברים ו, טז), אך במצוות מעשרות מותר לנסות את הקב”ה. כלומר, מותר לאדם לעשר את יבולו (ואת ממונו), ולבחון בכך את הקב”ה אם אכן יתעשר בגין כך. כפי שהכתוב מציין (מלאכי ג, י), “הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי, וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אָמַר ה’ צְ-בָאוֹת, אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי” (עי’ אור זרוע, צדקה יג; טור, יורה דעה רמז; ערוך השולחן).

מתן עשירית בדיוק

לפי כמה פוסקים, הסגולה המיוחדת של מעשר כספים, שעבורה מבטיחה התורה עושר (וגם מתירה “לנסות” את ה’), נאמרה דווקא ביחס למתן מעשר מדויק מתוך ההכנסות. מכאן שגם מי שתורם יותר מעשירית הכנסותיו לצדקה, עדיף לו לתרום מעשר מדויק, בנפרד, ולאחר מכן להוסיף תרומות נוספות (שו”ת חוות יעיר סימן רלד, על-פי המשנה באבות א, טז).

אחרים (עי’ פתחי תשובה, יורה דעה רמט, ב, בשם משנת חכמים) כתבו שמותר לשער עשירית, ואין צורך לדייק בכך. אך כמה פוסקים כתבו שיש לדייק כדי לקיים את מעלת מעשר המיוחדת (עי’ אבקת רוכל ג; אהבת חסד; כנסת הגדולה, סימן רמט; ברכי יוסף; מחזיק ברכה). בספר אהבת חסד מביא בשם ספר הקרניים (לרבי אהרן מקרדיה) שהשמים מתקיימים דווקא בזכות המעשר, והם משפיעים שפע למי שתורם מעשר מנכסיו.

יש נזהרים, בעקבות עצת הגאון מווילנא, לתרום דווקא חומש מנכסיהם לצדקה. גם מי שתורם חומש, עדיף שיתרום פעמיים מעשר, ולא יתרום חומש בבת אחת, כדי לדאוג לקיים את מעלת המעשר (אהבת חסד יט, ג). בפתחי תשובה (רמט, א) מביא בשם שו”ת נודע ביהודה שיש להיזהר לעשות חישוב של הכנסות ותרומות, ולדאוג שהתרומה היא אכן עשירית מההכנסות.

מצווה או מנהג?

מדברי התוספות בשם הספרי (הובאו דבריהם לעיל) מדייק רבי דוד אופנהיים (בתשובה המובאת בשו”ת חוות יאיר סי’ רכד) שיש חיוב מעשר בכסף, בדומה לחיוב מעשר בתבואה (וכן כתב בשו”ת בית אפרים, סימן פד). אין בכך הכרח שחובת מעשר כספים הוא חיוב מן התורה, שכן יתכן שאינו אלא חיוב דרבנן, וקרא אסמכתא בלבד היא. כן משמע מדברי המדרש (תנחומא) שמזכיר רמז למעשר כספים מן התורה – ומכל מקום מבואר שמדובר בחיוב.

מנגד, כתב הב”ח (יו”ד סי’ שלא, אות יט) שמותר לתת מכספי מעשר עבור הצדקה שבני העיר מחייבים אותו ליתן (לפדיון שבויים, או לסעודות עניים). בזה חילק הב”ח בין דין מעשר שני לבין דין מעשר כספים: מעשר שני הוא חיוב, ולכן אסור לפרוע חיובי צדקה ממעשר שני, שכן פוטר חיוב אחד בחיוב אחר. מעשר כספים, מאידך, אינו אלא מנהג, ולכן מותר לפרוע את חיובו מכספי מעשר.

הט”ז (שם, ס”ק לב) חולק על הב”ח (חמיו), וסובר שמעשר כספים דינו כמעשר עני, ומחויב לעשר את רווחיו כשם שמחויב לעשר את פירותיו, ולכן אינו יכול לפרוע בו את חובותיו. רוב רובם של פוסקים הסכימו לדעת הב”ח, שדין מעשר כספים אינו אלא מנהג. עם זאת, חשוב להעיר שמי שהתחיל לעשר, גם פעם אחת, עשוי להפוך את המנהג לחיוב, מדין נדר.

בהמשך הדברים נזכיר את מצוות מעשר כספים, אך כאמור, הפרשת מעשר כספים אינו בהכרח מצווה וחיוב, אלא מנהג של מצווה.

חיוב עני במעשר

מה דינו של אדם שאין לו כדי פרנסתו? האם עליו להפריש מעשר כספים, או שמא כיון שעני הוא בעצמו, אינו חייב בכך?

לפי הדעה שגדר מעשר כספים הוא מנהג, נמצא שיסודו שיעור בנתינת צדקה: נהגו ישראל לקיים את מצוות הצדקה במתן מעשר כספים. כך עולה מדברי הרמב”ם (הלכות מתנות עניים, פרק ז, הלכה ה), ששיעור מעשר הוא מידה בינונית בצדקה (כן מבואר גם בשולחן ערוך, יורה דעהסימן רמט, ס”א).

לפי דברים אלו, הרי שעני פטור מן הצדקה מעיקר הדין (ראה ש”ך סי’ רמח, ס”ק א), למעט השיעור הנ”ל של שליש שקל, ובוודאי שאינו חייב במעשר כספים.

מנגד, לפי הדעה שמעשר כספים הוא חיוב, ומעין חיוב מעשר עני, אזי גם עני יהיה חייב בנתינתו, שהרי אפילו עני שבישראל חייב במעשר עני. להלכה, כבר הבאנו שרוב הפוסקים הסכימו שמדובר במנהג בלבד, ולכן אין חיוב על העני לתת מעשר כספים. כן מבואר בדברי הרמ”א (סי’ רנא, סעיף ג): “פרנסת עצמו קודמת לכל אדם”.

עם זאת, יש לציין לדברי שו”ת תשובות והנהגות (ח”א, יו”ד סימן תקס), שכתב בשם הגרי”ז מבריסק שיש לעני להפריש מעשר, אלא שייקח את המעשר לעצמו: “שכל מי שמצבו דחוק עד שזקוק לעזרה מאחרים, ואינו חי בדרך מותרות כלל, רק בדוחק עם בני ביתו, אינו צריך ליתן מעשר, רק יקח לעצמו את כסף מעשרו”.

הוא מסיים שם: “ויש אומרים משמו של החזון איש שאף דמדינא פטורים, מכל מקום לא יפסידו מנתינת מעשר, כי מה שמרוויח ממניעת נתינת המעשר הולך לריק ברופאים או שאר הוצאות שאינם לפרנסתו”. בספר ארחות רבנו כתב עוד בשם הקהילות יעקב שגם בן ישיבה שנתמך חייב במעשר, ולכן יעץ שלא יזכה בן ישיבה בכסף הניתן לו לצרכיו, בשביל שלא יתחייב במעשר (עי’ גם דרך אמונה, הלכות מתנות עניים פ”ז, ציון הלכה ס”ק נח, בשם החזון איש).

הפרשת מעשר כספים על ירושה ומתנות

בעניין איזו הכנסות חייבים במעשר כספים, מצאנו התייחסות מפורשת בדברי רבנו יונה, שכתב כי יש חיוב מעשר “מכל דבר שמשתכר, הן ללמד, הן לכתוב, הן לעשות מלאכה, או אף אם מצא מציאה או נתנו לו במתנה, או בכל ענין שיהיה, הן כסף הן שוה זהב – מן הכל יפריש מעשר“.

בהתאם לכך, כתב בפתחי תשובה (סי’ רמט ס”ק א) בשם השל”ה שצריך ליתן מעשר מן הירושה, גם אם אביו היה נזהר כל ימיו במעשרות. כן פסק בספר אהבת חסד בשם אליה רבא.

גם במתנות, חייב המקבל לתת מעשר, גם אם כבר הפריש הנותן מעשר מן המתנה. כן פסק הט”ז (סי’ שלא, ס”ק לב) לעניין נדוניה: “אטו יש חיוב על הממון כאן, דתוכל לומר שהממון כבר נפטר ממעשר, והלא חובת גברא הוא שהוא חייב לתת ממה שנתנו הא-ל יתברך”. כלומר, דין מעשר כספים אינו חל על הממון או הנכסים, אלא על האדם, ולכן כל מי שמרוויח את הכסף חייב במעשר. לאור זאת, גם חתן וכלה שקיבלו כסף מההורים עבור נדוניה צריכים להפריש מעשר.

אולם, בנסיבות מסוימות, מצאנו שהנותן מתנה לחברו יכול להפריש מעשר פעמיים, ולהתכוון לפטור את המקבל. כן היה המנהג הקדום בפולין בכספי הנדוניה שההורים הפרישו מעשר פעם נוספת כדי לפטור את החתן, והם היו מחלקים הצדקה כפי ראות עיניהם, ולא נתנו לחתן להפריש בעצמו. הסיבה לכך הייתה משום שהמפריש מעשר מתחייב להפריש גם אחר כך מדין נדר, כמבואר בפתחי תשובה (סי’ רמט סק”א בשם השאלת יעבץ, ח”א, סי’ ו), ולא רצו שיתחייב החתן בהפרשת מעשר מדין נדר. כיון שכיום אין המנהג לעשות כן, על ההורים לקבל את רשות הילדים טרם שיפרישו עבורם.

בנוסף לכך, אם נותן המתנה מחה במקבל שלא יתן צדקה, כדי שלא יצטרך לתת לו יותר וכדומה, אין המקבל רשאי לתת צדקה מכסף זה. כן כתב בשו”ת אגרות משה (יו”ד ח”ב סי’ קיב) במי שנתן סכום כסף לחתנו כדי שיוכל ללמוד ללא דאגות פרנסה, והבטיח לו להוסיף עוד כפי הצורך. החתן ביקש להפריש מעשר מהכסף שקיבל, אך חמיו עיכב זאת בטענה שעל-ידי זה יצטרך לתת לו יותר. בשו”ת אגרות משה השיב שהחותן יכול לעכב על חתנו, שהרי הקפיד שחתנו לא ישתמש בכסף רק לפרנסתו, שהרי לשם כך נתן לו את הכסף. כיון שהנותן הקפיד על כך, נחשב הדבר כאילו התנה כן, ונותן מתנה יכול להגביל מה ייעשה במתנה, כמבואר בשולחן עורך (חו”מ סי’ קיא, סעיף ג).

גם בספר אורח צדקה (עמוד שסד) מביא שהרב ניסים קרליץ סובר שאם הנותן מקפיד, אסור לתת מן המתנה לצדקה.

מתנת או ירושת שווה כסף

האם יש חובת הפרשת מעשר כשמקבל אדם מתנה או ירושה של שווה כסף, כגון דירה או חפצים?

לדעת החזו”א, וכך נקטו רוב הפוסקים, התשובה לכך היא בשלילה (דרך אמונה, הלכות מתנות עניים, פ”ז ס”ק כז, בשם החזון איש; ס’ ארחות רבנו, ח”א, עמוד שצו, בשם הסטייפלר בשם החזון איש). הטעם לכך (ארחות רבנו, שם) הוא משום שמעשר עני אינו אלא שיעור במצות צדקה (ראה לעיל, מה שנתבאר בזה), ואין אדם חייב למכור מנכסיו כדי לתת צדקה.

לפי זה, נמצא שאם מכר את המתנה שקיבל, יצטרך ליתן מעשר. מנגד, יש סוברים שצריך ליתן לצדקה עשירית משוויו של כל מתנה (ראה יוסף אומץ, פרק הצדקה; וכן נקט הגרש”ז אוירבך, בתשובה שהודפסה בקול התורה, גיליון לט).

דוגמא נפוצה לדין זה היא הורים שקונים דירה עבור זוג צעיר. לדעות המקלות הנ”ל, אין הילדים צריכים לתת עשירית שווי הדירה לצדקה, וכן המנהג (שו”ת שבט הלוי, ח”ה, סימן קלג, אות ז). בנוסף לכך, לדעות אלו, אפילו אם ההורים נתנו לילדים את הכסף כדי שיקנו דירה בעצמם, אינם צריכים להפריש מעשר מהכסף שקבלו, אלא שעדיף שיכוון המקבל שלא יזכה בכסף, אלא יקנה את הדירה בשליחות הנותן (ארחות רבנו, ח”א, עמוד שצו). ולפי הדעות המחמירות, יש לרשום שווי עשירית הדירה, ויתנו את הכסף כשיזדמן להם מספיק כסף בנוסף למה שצריכים לפרנסתם.

כך גם המקבל תלושי קניה לקנות בהם דבר מסוים, או כרטיסיה לאוטובוס, וכדומה, אינו צריך להפריש מעשר לפי הדעות המקלות. אולם, מצאנו חידוש בספר חוט השני (הל’ יו”ט וחוה”מ, עמ’ שנא), שאם קיבל תלושים לרשתות מזון וכדומה, צריך להפריש מעשר, מאחר שיכול לקנות בהם מה שחפץ, ואינו מוגבל לשום דבר מסוים.

המוצא אבידה

בדברי ר’ יונה שהובאו לעיל, ראינו שגם המוצא אבידה (של כסף) חייב בהפרשת מעשר, ככל רווח ממוני שאדם מרוויח. בהקשר זה כתב ההפלאה (כתובות נ, א) שלא רק מי שמוצא אבידת כסף של חבירו חייב במעשר כספים (וכדין מקבל מתנה), אלא שאף המאבד עצמו, אם מוצא את אבידתו לאחר שכבר התייאש, חייב להפרש ממנה מעשר. כן כתב לעניין מי שהתייאש מגביית חוב, ושוב הצליח לגבותו, שחייב במעשר כספים.

להלכה, ברור שמדובר בחידוש גדול (ראה בהלכות צדקה של הגר”י פליישמן שליט”א, גיליון 5, הערה 25), ובנוגע לפיצויים מגרמניה פסק הגרש”ז אויערבך (הובאו דבריו בס’ באורך צדקה, עמוד שכד) שאין חובת מעשר עליהם.

לא ביארנו במאמר זה את דיני חלוקת המעשר – למי ראוי לחלק את כספי המעש? בס”ד נחזור ונדון בכך במאמר נפרד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים