רוחב פתח בית הצואר – צניעות

הצוואר הוא חלק מהגוף שצריך כיסוי מלא.
רבינו יונה וכל הפוסקים עד וכולל המשנה ברורה וכל רבני העדה חרדית הסכימו איתו.
רבינו יונה פוסק שרק פניה וידיה של האישה הם אינם ערווה.

כל הרבנים בישראל יצאו נגד עוז והדר לבושה והוא בעצמו כתב שהספר שלו טועה בהרבה מקומות.
יש הקלטה שהרב בן ציון מוצפי בוכה על המכשולות שיש בספר עוז והדר לבושה.

ההלכה היא מאוד פשוטה. חייבים לכסות את כל הצוואר.

בפסק הלכה מאת הבד"ץ שהתפרסם בשנת תרפ"ח בנשיאותו של הגאב"ד מרן יוסף חיים זוננפלד זצוק"ל, נכתב בזו הלשון: "על כן הננו להודיע בזה כי כל אשה ישראלית חייבת על פי דין תורתנו הקדושה ללבוש בגדי צניעות כאשר נהגו בנות ישראל הכשרות מאז ומעולם בלא שום שינוי, דהיינו במלבושים ארוכים עד קצה האחרון היותר אפשר, ומצד הראש יכסה את כל בית הצוואר כמנהג הצנועות וכו'".

וזו לשונו של רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל (היערות דבש דרוש י"ב): "בעוונותינו הרבים הולכין בלבושי גויים שכל הצוואר ערום מבלי לבוש וכו'. הנני מתרה בכם, הסירו הדבר הרע הזה, כי אשה אשר צווארה ערום, לבסוף לטבח תובל ע"י מלאך המוות במיתה קשה וחמורה ולא תינקה מדינה של גיהנם ועונשה קשה מאוד כי היא חוטאת ומחטיאה אחרים. לא כן דרך בנות ישראל הכשרות, לבל יראה חוץ מבשרן".

שו"ת קנה בשם להגאון ר' מאיר בראנדסדארפער זצ"ל (אבן העזר סימן קו) כתב וזו לשונו: "…כי בעצם לבישת וקשירת המטפחת על הראש באופן שהצואר נשאר מגולה אפילו שלא בצורה בולטת, יש בזה אסור ערוה באשה כמו בכל שאר המקומות המכוסים באשה שיש בגילויים משום איסור ערוה באשה, כי גם הצוואר מכלל המקומות המכוסים נחשב כמו שיבואר לפנינו בס"ד. והוא כי אף דלא מצינו בש"ס ופוסקים דברים מפורשים באיזהו מקומן של הגוף שמחויבות לכסותן ואיזהו מקומן של הגוף שהם מותרים לגלותם, מכל מקום, משמעות הדברים מוכחין כי רק המקומות שהם בהכרח שיהיו מגולים כי לא שייך וקשה לכסותם, רק מקומות אלו בכלל המקומות המגולים שבגוף יחשב, ושאר כל המקומות באשה בכלל מקומות המכוסים שבגוף יחשבו ויש בזה משום איסור ערוה בגילויים, והרי המעיין בדברי הש"ס בכתובות [עב:] ובדברי הפוסקים הרמב"ם [פכ"ד מה"א הי"ב] והטור ושו"ע אבן העזר [סי' קט"ו סע"ד] יראה להדיא (במפורש) כי הצוואר באשה בכלל המקומות המכוסים שבגוף יחשב, שהרי מבואר שם כי היוצאת לשוק או למבוי, ואין עליה רדיד ככל הנשים היא עוברת על דת יהודית, דהיינו מנהג הצניעות שנהגו הנשים ויוצאת בלא כתובה אף על פי ששערה מכוסה במטפחת, ורדיד היינו צעיף שהיו לובשות על הראש, ויורד ומכסה את כל הגוף כמו מלבוש עליון על כל בגדיה, כדמוכח להדיא מלשון הרמב"ם והטור ושו"ע [שם], דבלי הרדיד בכלל ראשה פרוע הוא אף על פי ששערה מכוסה, ואם כן מוכח על כורחך דהרדיד היה מכסה ראשן עם הגוף, ואם כן פשוט על כורחך דגם צווארן היה מתכסה מסביב ע"י הרדיד, ובכלל מקומות מכוסים שבגופה יחשב… עוד ראיתי מכתב יד קודשו של מרן הגה"ק מורינו הרב אהרון ראטה זצללה"ה שכתב בלשון אשכנז וזו לשונו: דאס טיכל ברוך זיין אין גרויס טיכל עס זאל פארדעקן דעס האלז [המטפחות יהיה גדול וארוך באופן שיכסה הצוואר] עכ"ל. הרי מכל זה מבואר שכיסוי הצוואר בנשים מעיקרא דדינא הוא ובכלל מקומות מכוסים שבגוף יחשב ובאמת שבמעט התבוננות בהשתלשלות הדורות יראה להדיא בעין שכלו שכן היה מנהג הנשים החרדיות, להיזהר מאוד בכיסוי היטב ומסביב הצוואר, כידוע מנהג הנשים מקדמת דנא, שלא לצאת רק עם צעיף ורדיד על ראשם, ומקצת גופן וממילא נתכסה ע"י גם בית הצוואר וסביב היטב, ואפילו לאחר שדור החדש, התחילו לאט לאט לשנות ממנהגי לבושי הצניעות, שהיו נוהגות מקדמת דנא, עד סמוך לזמננו זה, הרי הרואה יתבונן ויראה, שלא שינוי רק בלבושם החיצוני, ואף שהפסיקו מלילך עוד בצעיף ורדיד על ראשן ומקצת גופן, מכל מקום, נזהרו מאוד בהבגדים שלהם שיהיה עשוי ותפור באופן שיכסו את כל גופן היטב, ועם בית צוואר [קאלנער בלע"ז (צווארון)] מסביב לצווארן, וגם נזהרו בלבישת וקשירת המטפחת שיהיה באופן שיכסה את צווארן, ועל ידי זה היה צווארן מסביב מכוסה היטב, עד סמוך לזמנינו, שהצליח מעשה שטן לפרוץ גדרן של צניעות, לתפור הבגדים בלי בית צוואר [קאלנער (צווארון)] מסביב לצווארן, וכל בית הצוואר נשאר מגולה, והן בקשירת המטפחת בצורה בולטת, באופן שאינה מכסה את בית הצוואר, וכל הצוואר נשאר מגולה, ומלבד ממה שכבר נתבאר למעלה, דבהא גופא (שבעצם זה), דהיינו בקשירת המטפחת בצורה בולטת, יש בזה פריצות נוראה, אפילו אם היה באופן שלא היה צווארן מגולה, והוא רחום יכפר עוון וגו'." עכ"ל.

ויש לי עוד הרבה מקורות.

"ופוק חזי מאי עמא דבר" ב"ה אני שומר עיניים ולא יודע איך נשים מתלבשות ומכל מקום לא לומדים הלכה מלהסתכל על נשים אלא מדברי פוסקים. במיוחד בדורנו.

אין בזה מקורות ברורים, מה שברור הוא שהצוואר מותר בגילוי, כפי שמוכח מהרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פ"ד הלכה ט"ו) ש"פניה וצוארה" של אישה הם מקום גלוי. וכן גם כתבו תלמידי רבנו יונה (שיטה מקובצת כתובות ס"ה) "אבל אם עשה לה בגלוי, כגון בפנים או בצואר וכיוצא באלו". ובתפארת שמואל על הרא"ש (ברכות פ"ג סי' ל"ז), "מה שדרך נשים להיות מגולה, כגון הפנים והצואר וידים".

וכן מוכח במשנה במסכת שבת (דף נ"ז) שאסור לאשה לצאת בקטלא שבצווארה, ומבארת הגמ' "דאשה חונקת את עצמה, דניחא לה שתראה כבעלת בשר", ואם הצוואר מכוסה – לא מובן מה תועלת יש בזה.

וכן בתוס' שם "ואומר רשב"א דקטלא נמי דבר של נוי הוא ויש לחוש דילמא שליף ומחויא", ואם הצוואר מכוסה לא מובן כיצד תשלוף ותראה ללא גילוי בשרה. וכן הלשון "דבר של נוי" שייך בדבר גלוי ולא מכוסה.

וכן משמע במסכת כלים (פרק יא משנה ח) שמדובר בתכשיט גלוי: "כל תכשיטי נשים טמאים, עיר של זהב קטליות נזמים וטבעות וטבעת". וביאר הרמב"ם שם, "קטליות הם ענקי זהב תולין אותו בצואר, והוא הנקרא בתורה רביד". וכן בתפארת ישראל שם פירש שהוא שרשרת: "קטליות. שלשלת של מתכת עשוי חוליות חוליות שתלבש האשה סביב צוארה". וכן בפירוש הרמב"ם למסכת סוטה פרק א פירש שקטליות הן "חרוזי זהב משחילין אותן בחוט ועונקין בהן את הצואר".

וכן בתשובות הגאונים (סי' ע"ב) מובא, "אבל אשה שמקושטת בהן בצוארה ובזרועותיה וברגליה ובראשה ובאזניה ובאצבעותיה יוצאה בהן לרה"ר, אבל גזרו בהן דילמא שלפא ומחויא לחברתה".

כמו כן ברור שאסור לה לגלות כתפיה וסמוך לדדיה, כפי שממשיך שם "במקום שרגילות הנשים לגלות זרועותיהם ורגילין להיות פתוח עד סמוך לדדיה זהו מנהג רע, וקורא אני בהם חוקים לא טובים וטפח באשה ערוה" (ומה שהבן איש חי בפרשת בא הלכה י' כתב "ויש אומרים דכיון דהאשה דרכה לגלות דדיה בזמן היניקה הרי הדדים נחשבים אותו זמן כמו כפות הידים והפנים", אין זה אלא לגבי ק"ש, ועל זה כתב שאפשר לקרות כנגדה בשעת הדחק, אבל בוודאי שלא לגלות לכתחילה).

וכמו בכל נושא הלכתי בתחום הצניעות, רק בדורנו התחדשו גדרים מדוייקים מתוך סברות הכרס, ואחד מעתיק מהשני ללא שום מקור. אמנם הגדרים המדוייקים הביאו לכך שמקפידים בזה יותר, ובעבר זלזלו, כמו שמוכח מלשון התפארת שמואל. עכ"פ, בנושא זה כתב הרב פאלק בספרו "עוז והדר לבושה" שממקום שמתחיל השיפוע נחשב צוואר (ראיתי גם שהביאו בשמו שעד 45 מעלות נחשב צוואר).

ושם הביא מהגר"מ פיינשטיין שהמקום שנוהגים הגברים לענוד עניבה נקרא צוואר ומותר בגילוי, וכן משמע מהדרישה (או"ח סי' ש"ג) בהלכות שבת: "דסביב צווארה אף אם נפתח שם אין קפידא כל כך אם תיראה שם בשרה, יש נשים שדרכן להיות שם פרועות, מה שאין כן מצווארה ולמטה, ששם דרך הנשים להיות תמיד מכוסה".

ולגבי הגבול התחתון של הצוואר, מהגרש"ז אויערבאך מובא ששקע בית הצוואר מותר בגילוי במקום שנהגו כך (הליכות שלמה פ"כ הערה כ"ב). ומאחור, הגבול הוא מהחוליה השניה (פ"כ הערה י"ב).

ובפשטות יש בזה דין דת יהודית, ומה שמקובל בין הנשים בציבור החרדי (הנשים הכשרות הנורמטיביות, לא אלה שבשוליים) – הוא המכריע להלכה. וכיום נוהגים ללכת גם בחולצות ללא צווארון, כאשר הפתח הוא קטן ואינו רחב מדי, או בחולצות עם צווארון כאשר הכפתור הראשון פתוח (אבל לא פתח גדול, ואם גדול משתמשים בסיכת ביטחון לסגרו).

מה שמביאים מספר היראה לרבינו יונה, וזה לשונו: "אל תשמיע לאזנך במתכון קול אשה משוררת כי קול באשה ערוה. שערה וכל האמור בשיר השירים ערוה. קול. שער. שינים. צואר. כל האמור בפרשה לשבח.
ואסור לו להסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה לזון עיניו מן הערוה" מסתבר שכוונתו שאסור להסתכל בזה בשעת ק"ש, אבל לא ערוה האסור בגילוי, שהרי במקום אחר בספר היראה כתב "כל שעה שאדם עסוק לדבר בשכינה לא יגע בבשרו, כי אם בידים עד פרק העליון, וצוארו עד חלוקו, אבל לא ברגליו, ובכל שאר בשרו ובמנעליו – ואם נגע יטול ידיו", ומשמע שהידיים עד המרפק רגילות להיות גלויות, וכן הצוואר (וקשה לדחוק דאיירי דוקא בגברים ולא בנשים).

ומכל מקום הוא דעה יחידאה, שלא מצינו אף אחד מהראשונים שכתב ששיניים הם ערוה, וכמובן לא בגמ'.

וכן מה שמביאים ראיה ממכתב של הבד"ץ לפני שנים רבות, אין זו הלכה פסוקה אלא מנהג שנהגו בעדה החרדית, והם מדגישים שזהו "כמנהג הצנועות" אבל לא איסור מדינא, וכן עוד הרבה מקורות שהם מציינים להם – כולם איירי במנהג, וכידוע בהרבה ארצות ערב הלכו ברעלות ואז הצוואר מאחור ומלפנים היה מכוסה, אבל מדינא אין מקום לאסור כלל.