שאלה:
מי שצריך לעשות צרכיו (א"א לעמוד עצמו כשיעור פרסה) קרוב לסוף זמן ק"ש, ואם יעשה צרכיו יפסיד מצות ק"ש בזמנה, האם אמרינן בזה עשה דוחה ל"ת ומותר (וחייב) לו לקרא, ובפרט שי"א שהל"ת כאן רק מדרבנן?
תשובה:
שלום וברכה
לענין קריאת שמע הדין הרי יותר קל משמונה עשרה, ואם בדק עצמו קודם אף לכתחילה מותר לו להמשיך ולקרוא אף שאינו יכול להעמיד עצמו, א"כ פשיטא שלא יפסיד את המצוה.
מקורות:
ראה משנה ברורה סי' צב ס"ק ט וביאור הלכה שם.
השאלה שלי היא באופן שקורא ק"ש לפני התפילה, ועדיין לא התחיל לקרא כלל, שבכה"ג קי"ל בדרך כלל שאין לו להתחיל (כשא"א לעמוד עצמו כשיעור פרסה), האם אמרינן כן אף בכה"ג שיפסיד המצוה בגלל זה, או דאמרינן עשה דוחה לא תעשה, ובפרט כאן שי"א שאיסור אינו אלא מדרבנן. מה התשובה?
אמרתי, שכיון שאם קורא מותר לו להמשיך, בהכרח שבדעבד הוא יוצא ידי חובה לפחות את הדאורייתא, ואין להמנע [בברכות יש בעיה נוספת של ברכה לבטלה מדרבנן, משא"כ בפסוקים].
בערוה"ש סי' צב ס"א כתב שהנצרך לנקביו לא יקרא ק"ש אפי' אם עי"ז יעבור זמן ק"ש, וכן סתם באשי ישראל פ"י סי"א. ומש"כ דכיון שבדיעבד יוצא עכ"פ מדאורייתא מותר לו לקרות ק"ש, צ"ע דסו"ס איסורא קעביד לקרות כשנצרך למקביו ולא התחיל בהיתר, ומהכ"ת להתיר לו איסור דרבנן לקרות ק"ש
לענין מה שכתב ר' משה (בתגובה) שמהיכי תיתי להתיר איסור כדי לקיים קריאת שמע, צ"ע, הרי יש לנו כלל גדול שעשה דוחה ל"ת, וכ"ש כאן שאיסורו אינו אלא מדרבנן לכמה שיטות, ואף שערוה"ש בעצמו ס"ל שאיסורו מה"ת (עי' שם סוף ס"ה), הרי עשה דוחה ל"ת אפילו כשאיסורו מה"ת, ובאמת שיטת ערוה"ש צ"ב (ואולי יש ליישב דשאני הכא שהגברא לא חזי, ויל"ע בזה). ועוד יש להצטרף שיטת הראשונים שאין איסור באמירת ק"ש כשצריך לנקביו וכל האיסור רק בשמונ"ע. לכן נראה שלהלכה יש לומר ק"ש.
לא שייך בזה עדל"ת ובודאי שאסור לומר ק"ש נגד צואה או אפילו מי רגלים דרבנן אפילו יעבור זמן ק"ש ואך שיש לדון דאולי איסור זה קל יותר היות והקילו כשהתחיל בהיתר וזוהי דעת הרב המשיב להקל אך בערוה"ש החמיר. ושמעתי שגם דעת הגרח"ק שליט"א דעתו נוטה שיקרא.
השאר תגובה