שאלה:
א- האם אסור להחזיר פחות משוה פרוטה לעכו"ם.
ב- מי שמסופק אם ע"י חזרת אבידה לעכו"ם אם יעשה קידוש השם, האם מותר להחזירו, או רק מותר כשעושה בודאי קידוש השם.
תודה רבה
שמחה בונם לונדינסקי
אני רוצה לשלח מה שאני כתבתי בענין הנ"ל
לכבוד ידידי אהובי ר' מרדכי ווייס שליט"א,
מה ששאלת במי שרואה ברז חבירו נוטף מים, האם חייב משום השבת אבידה להודיעו בזה, או אינו חייב.
הנה יש כמה פרטים בשאלה זו, ובסייעתא דשמיא נפרטם עד שידי מגעת.
א- בעיקר חיוב השבה היכא שלא נאבדה החפץ רק יעשה היזק לחפץ חבירו
חידוש דין אבידה שלא נאבדה מבעליו ורק מתקלקלת
כתיב (דברים כ"ב א') "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך". הרי דמצינו חיוב השבת אבידה היכא דהחפץ נאבד מבעליו. אך לא מצינו בזה חיוב השבת אבידה היכא דהחפץ לא נאבדה מבעליו, ורק דבעליו א"א להציל חפצו.
וזה נלמד מהא דאיתא בגמ' (ב"מ דף ל"א ע"א) ראה מים ששוטפין ובאין הרי זה גודר בפניהם, ואמר רבא לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע, ע"ש. וכן פסק בשו"ע (חו"מ סי' רנ"ט סעיף ט') וז"ל, אבידת קרקע ג"כ חייב להשיב, שאם ראה מים באים לשטוף שדה חבירו חייב לגדור בפניהם כדי להציל, עכ"ל.
והטעם דזהו חידוש דין באבידה, ביאר באבן האזל (פי"א גזילה ואבידה ה"כ) דס"ד שאבידה הוא דבר שיוצא מרשות הבעלים, אבל קרקע שאינה יוצאת מרשות הבעלים, מה שהיא מתקלקלת ס"ד שלא דמי לאבידה, קמ"ל דחייב עליו.
באיזה חיוב חייב להשיב אבידה זו
במנחת חינוך (מצוה תקל"ט) מסתפק האם הריבוי של אבידת קרקע הוא רק ללאו דלא תוכל להתעלם, או שנתרבה גם לעשה דהשבה. ולכאו' זה תלוי בפלוגתת הראשונים (ב"מ דף ל' ע"א), אם חיוב השב תשיבם הוא רק משמגבי' החפץ, או מיד כשרואה החפץ חייב להשיבו. דדעת הרמב"ן הוא דחייב רק כשמגבי', א"כ כאן דאינו מגביה החפץ [כיון דהוא קרקע] אינו חייב בחיוב השבה רק בלא תוכל להתעלם, אך דעת הר"ן הוא דחייב מיד כשרואהו, א"כ בקרקע אפשר לחייבו גם בראיי' בלחוד. וכ"כ בגידולי שמואל (דף ל' ע"א).
והנה הערוך השלחן (סי' רנ"ט סעיף י"ז) כתב דעובר על השב תשיבם וגם לא תוכל להתעלם. ונראה דאזיל בזה לשיטתו דס"ל (בריש סי' רנ"ט) כדעות הראשונים דחייב משום השב תשיבם גם קודם כשהגבי', א"כ ה"ה בקרקע חייב משום השב תשיבם.
אך כתב בס' משפט האבידה (סי' רנ"ט שערי צדק אות קכ"ח) די"ל דגם להראשונים דס"ל דליכא מצות עשה דוהשיב רק אחר הגבהה, הכא י"ל דחייב אפי' בלא הגבהה, דקיום המצוה הוא עם הצלתו, ולא בעינן השבה לבעלים, איכא מצות עשה נמי קודם הגבהה, עכ"ד.
באבידת קרקע אם יש בו דינים כמו שאר הלכות אבידה
כתב ביונת אלם (סי' כ') וז"ל, עיקר דין אבידה הנאמר בקרא דאשר תאב דממנו ומצאתה, והוי דוקא היכא שהדבר אבוד מן הבעלים דרך נפילה, ואינם יודעים היכן הוא, ובאבידה זו יש חלות שם אבידה, ויש בה כל דיני אבידה הנאמר בקרא, אבל אם הבעלים יודעים היכן הוא ורק שהחפץ עומד ליאבד אם לא יצילו אין זה מעיקר דין אבידה ואין בה חלות אבידה כלל הנאמר בקרא, ואין זה אלא חיוב הצלת ממון חבירו מהפסד, ורק דזה מכלל דינא המבואר לקמן בדף ל"א דאם ראה מים ששוטפין ובאין הרי"ז גודר בפניהם, שיש עליו חיוב להציל ממון חבירו מהפסד, ונראה פשוט דלא הוי רק חיוב הצלת ממון, אבל לית בזה דיני וחלות אבידה, וכמו"כ בכה"ג שחפץ לפני הבעלים אלא שהולך לאיבוד אין עליו דין אבידה כלל, ואין בזה אלא מצות הצלת ממון גרידא. ונראה דכל היתרי אבידה כאבידת עכו"ם ופחות משו"פ וכו', אבל בדין אבידה דהצלת ממון דלית עלי' חלות שם אבידה, ליתא לכל היתרי אבידה, ודוקא יאוש דמצינו דמהני אף באבידה דגזילה מהני גם באבידה כגון זו דהצלת ממון, עכ"ל. הרי מבואר דס"ל דבאבידת קרקע ליכא הלכתא דפחות משוה פרוטה, ואבידת עכו"ם.
ובמשפט האבידה (סי' רנ"ט מאזני צדק סקמ"ג אות ג') הביא דבריו, וכתב דצ"ע. ולכאו' הוא חידוש לומר דזהו הלכה למעשה, דהרי בשו"ע לא הוזכר חידוש זו, דבפחות משו"פ חייב עליו, וגם באבידת עכו"ם דחייב עליו.
ב- חפץ חבירו שכבר הוזק האם חייב להצילו לבעליו
מחלוקת הראשונים בזה
תנן בנדרים (דף ל"ח ע"ב) המודר הנאה מחבירו וכו', ומרפאו רפואת נפש אבל לא רפואת ממון, ע"כ. ואיתא בגמ' (שם דף מ"א ע"ב) דרפואת נפש היינו רפואת גופו, ורפואת ממון היינו רפואת בהמתו. והיינו דמיירי בשנכסי רופא אסורים על החולה, ומש"ה לא ירפא בהמתו, כיון שחבירו נהנה ממה שמרפא בהמתו.
וכתב הר"ן (ד"ה אלא) וז"ל, וכשיש שם רופא אחר, דאי לא שרי לרפאותה, דהא תנן מחזיר לו אבידתו, ואין לך השבה גדולה מזו, אלא ודאי כשיש רופא אחר עסקינן, ואפ"ה מרפאהו רפואת נפש דהיינו גופו, לפי שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות, עכ"ל. הרי דס"ל דע"כ לרפאות בהמת חבירו יש בו חיוב משום השבה, וכאן מיירי שיש רופא אחרת.1 וכ"כ הרא"ש בסימנים (סי' ח') וז"ל, והא דמרפא בהמתו באין לו מי שירפאנו, משום דהוי כמחזיר לו אבידתו דמצוה קעביד וכו', עכ"ל.
אך תוס' (שם ד"ה רפואת ממון) חלקו על הנ"ל, וכתבו וז"ל, ולא הוי כמחזיר אבידתו, דמצוה להשיב אבידתו, אבל אינו מצוה להשיב בהמתו, עכ"ל. וכ"כ בפי' הרא"ש וז"ל, ולא הוי כמחזיר אבידתו, שהתורה לא צותה לרפאות בהמה של חבירו, עכ"ל.2
והרשב"א הק' על דעות אלו וז"ל, ואינו מחוור בעיני, דאין לך משיב אבידה גדול מזה, ומדין השבת אבידה הוא חייב לרפאות בהמתו, עכ"ל. ויש להוסיף להקשות דאמאי חלוק מהא דראה מים שוטף קרקע חבירו דחייב להצילו.
ביאור הגר"מ אריק זצ"ל והצפנת פענח
הגר' מאיר אריק זצ"ל (בספרו טל תורה) ביאר סברת הרא"ש וז"ל, דסובר דהכא לא מיירי כשהבהמה מסוכנת למות, רק שבהיותה חולה לא תצלח למלאכה, ומסתבר לי' להרא"ש ז"ל דענין השבת אבידה דחייבא רחמנא להחזיר, היינו להחזיר הדבר כמות שהיא, וכן הא דפשיטא לי' לחז"ל דרואה מים שוטפין לתוך שדה חבירו שחייב לגדור בפניהם, היינו שמחויב להשתדל להציל ממון חבירו שלא יבוא לידי הפסד וכלי' כמו שחייב להשיב אבידה לבל יפסיד בעל האבידה החפץ שלו, אבל להשביח חפץ חבירו, לא חייבי' רחמנא ואינו בכלל השבת אבידה, דהשבת אבידה אינו משביח. וכן בנודר אינו משביח רק מונע שלא יופסד, א"כ הכא שבהמה כבר חלתה, אינו מחויב לרפאותה ולהשביחה, אבל היכא דאם לא ירפאנה תמות, ודאי חייב מדין השבת אבידה לבל יופסד חפץ חבירו כמו שמחויב לגדור בפני המים שלא ישטפו קרקע חבירו, עכ"ל.
הרי דס"ל דלא מוטל עליו להשביח חפץ חבירו, דעיקר חיוב השבה הוא רק שלא יהא נפסד יותר. וכן ס"ל לצפנת פענח (הובא בשו"ת שלמת חיים סי' תתש"ד [מהדורא חדשה סי' רנ"ח]), וע"ש שהביא כמה ראויות לזה.
ולכאו' דבריו הם דוחק גדול, דנמצא דמה דאיתא דאינו חייב הוא רק בהיכי תמצא שהחולה יעמוד ממש כמו שהוא, אבל אם יחלה יותר, בזה חייב להשיב.
ביאור הגר"י עמדין זצ"ל
הגר"י עמדין זצ"ל כתב על דברי הרא"ש שכתב שהתורה לא צותה לרפאות וז"ל, בדאפשר ע"י אחר, עכ"ל. והיינו דכל מש"כ הרא"ש דאינו חייב בהשבה הוא רק אם אפשר ע"י אחר, ואם לא אפשר חייב לרפאותו. ולפי"ז מבואר ג"כ דהרא"ש אינו חולק על שאר הראשונים.3
ביאור המנחת אשר
במנחת אשר (עה"ת דברים סי' ל"ז אות ג') כתב לבאר שי' אלו וז"ל, דדין בהמה כדין כלים, שאדם משתמש בהם למלאכתו, וכיון שדרך העולם לתקנם בתשלום, אין בזה דין השבת אבידה, דעל הבעלים מוטל לתקנם, ואף אם במקרה אינו מוצא לתקנם אין זה בכלל מצות השבת אבידה, ולפעמים גדר מצוה זו תלוי במנהג העולם ודרך בני אדם, עכ"ל. ויל"ע בגדר זו, דמנא לי' להתיר בכה"ג.
ביאור חדש
ידידי ר' לוי יצחק שטיינר שליט"א אמר ליישב דעות אלו באופ"א, דהרי איתא בגמ' ב"מ (דף כ"ב ע"ב) מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת, דכתיב וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה, מי שאבודה הימנו ומצוי' אצל כל אדם, יצאתה זו שאבודה ממנו ואינה מצוי' אצל כל אדם וכו', ע"כ. הרי מבואר דחפצא של אבידה הוא רק אם מצוי' אצל כל אדם, אבל אם אינו מצוי' אצל כל אדם, והיינו דרק רופא אפשר להצילו, בזה לא נחשב לשם אבידה כלל.
הלכה למעשה בזה
כתב בשו"ע (יו"ד סי' רכ"א סעיף ד') וז"ל, ראובן שאסר הנאתו על שמעון וכו', ולא ירפא לבהמתו וכו', ואם אינו יודע לעשותו והיא תמות אם לא יעשנה, מותר המדיר לעשותו, עכ"ל. וכתבו בבאר הגולה ובביאור הגר"א דהמקור לזה הוא דעת הר"ן דיש חיוב השבה גם כשמחזיר לו בהמתו.
ומבואר דס"ל דתוס' ופי' הרא"ש דחולקים, ס"ל דאפי' אם החפץ יופסד לגמרי, אין כאן חיוב להחזירו.
וצ"ע דאמאי אם החפץ זו יופסד לגמרי לא אמרינן דהוי ממש כמו השבת אבידה, דבשלמא אם עומדת וקיים, ורק דאפשר לו להוסיף להחפץ, י"ל דלא מצינו דבר כזה בהשבת אבידה, אבל אם הוא מציל מאבידת הבהמה, אמאי לא נימא בזה דין השבת אבידה.
ונראה לומר דהמצב של הבהמה הוא דעומדת למות, והוי כמו שגם ההפסד של מחר לפנינו, ולכן בא בעל המוצא ומוסיף וזה לא מצינו בחיוב השבת אבידה.
אך עדיין צ"ע, דהרי בשו"ע (סי' רנ"ט סעיף ט') פסק וז"ל, אבידת קרקע ג"כ חייב להשיב, שאם ראה מים באים לשטוף שדה חבירו חייב לגדור בפניהם כדי להציל, עכ"ל. והרי מקור לזה הוא בגמ' (ב"מ דף ל"א ע"א) ראה מים ששוטפין ובאין הרי זה גודר בפניהם, ואמר רבא לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע, והרי שם מבואר דיש חיוב השבה אפי' אם יופסד החפץ ועומד לזה, ואמאי חלוק מציור דידן, וצ"ע.
ולפי מה שביארנו לעיל בביאור שי' הראשונים הנ"ל בשם המנחת אשר או בביאור חדש מוסבר אמאי חלוק מהא דאבידת קרקע, וכמו שביארנו שם.
ב' דעות בלבוש
ועי' בלבוש (סי' רכ"א סעיף ד') שכתב וז"ל, ואם אין אחר יכול לעשות הרפואה בסם שגילה והבהמה תמות אם לא יעשנה, מותר המדיר לעשותה דהוה לי' כמחזיר אבדה ומצוה קעביד. וי"א שאם אין שם אחר שיכול לרפאותו אפי' אינה בספק שתמות מותר לזה לרפאותו, דזה ג"כ הוי בכלל מחזיר אבידה ומצוה קעביד, עכ"ל. הרי דהביא ב' דעות בזה, דיש דס"ל דהחיוב השבה הוא גם כשחפץ חבירו כבר הופסד, ואינו במצב שימות.
ג- האם חייב להציל היכא שרואה שיגרם לחבירו הפסד ממון [והחפץ לא יופסד]
כתב בס' משפט האבידה (סי' רנ"ט מאזני צדק סקמ"ג אות ד') וז"ל, חייב נמי להציל ברואה שיגרם לחבירו הפסד אחר זה, כגון רואה חשמל דלוק אצל חבירו דבודאי שכחו, צריך להודיע לחבירו, וכל כיו"ב, עכ"ל.
ולענ"ד אין זה מוכח בכלל, דהרי מצינו דיש ב' חיובים בהשבת אבידה, א- החפץ נאבד מבעליו. ב- מים שוטף קרקע חבירו, דאפי' אם אין החפץ נאבד במציאות, מ"מ אם לא מצינו יופסד הקרקע, וע"ז ג"כ חייב.
אבל לא מצינו חיוב השבה במקום שחבירו יהא לו הפסד בממון, ולכן אם אחד רואה מים יוצאים מברז חבירו, אין כאן חיוב מדין השבה להודיעו בזה, דאין זה נידון לגבי חפץ בכלל ורק נידון צדדי לגבי ממון, ומהיכי תיתי לומר בזה חיוב השבה.
ישראל ששומר חפץ של עכו"ם
והי' אפשר לדמות זה לדין מש"כ רעק"א (הו"ד בפתחי תשובה ריש סי' רס"ו), שדן בישראל שהי' שומר חפץ של גוי, ונאבד החפץ מיד הישראל, ומצאו ישראל אחר, האם חל בזה ההיתר של אבידת גוי, או דלמא מאחר דהשומר הזה צריך לחפץ להשיבו לבעליו, ואם לא ישיב יופסד, הרי זה כאבידת ישראל ומחויב.
וכתב וז"ל, הי' נלע"ד בפשיטות שיש על המוצאו חיוב השבה, אף דגוף החפץ של גוי, מ"מ הוא מציל הישראל מן ההפסד שלא יצטרך לשלם, לא מיבעיא לר"ש דאמר [פסחים כ"ט ע"ב] דבר הגורם לממון כממון דמי הוי החפץ ממון הישראל, אלא אפי' לרבנן [עי' בש"ך לקמן סי' שפ"ו סק"י] היינו שאין זה החפץ של השומר, אבל מ"מ הוא מציל את הנכסים של ראובן שלא יתחייבו לשלם. אמנם חבירי הרב מו"ה ישראל מפקפק בדבר, דמ"מ י"ל לרבנן דר"ש הך חפץ לא מיקרי אבידת אחיך. וחשבתי להביא ראי' לזה כו', וצ"ע לדינא, עכ"ל.
ויל"ע בדברי רעק"א, דס"ל דגם בדעת רבנן דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי, מ"מ חייב להחזירו, דעי"ז מציל את הנכסים של ראובן שלא יתחייבו לשלם, והא מ"מ כיון דהחפץ הוא שלו, א"כ אמאי חייב להפסיד ממון שלו כדי להציל ממון חבירו.
והנה כתב בשו"ת האלף לך שלמה (חו"מ סי' י"ח) וז"ל, בעכו"ם שהפקיד חפץ אצל ישראל באחריות ואבדו ומצאו ישראל אחר, אם חייב בזה השבת אבדה כיון דהישראל חייב לשלם להעכו"ם, או אינו חייב כיון דהחפץ של עכו"ם. ורו"מ תלאו בדין גורם לממון לאו כמ"ד ואסור להחזיר, זה אינו דהוי כאוכלא לדנא, דאיסור השבת אבדה לעכו"ם הוי רק בכונה תליא מלתא, דאם משיב לעכו"ם משוה העכו"ם כישראל, והרי אם מכוין לקידוש השם מותר להחזיר לעכו"ם, וא"כ מכ"ש אם מכוין לטובת ישראל שלא יצטרך לשלם מכ"ש שמותר להחזיר, ולא מבעיא שמותר להחזיר רק מחויב להחזירו כיון דלולי השבתו יבא הישראל לידי הפסד מחויב להצילו שלא יבא לידי הפסד כמ"ש בחו"מ סי' רנ"ט סעיף ט' באם ראה מים באים לשטוף שדהו חייב להצילו, וא"כ מוכח דכל ההפסד שיבא לאדם וחברו רואה מחויב להצילו, ואף דעדיין אין לו הפסד כל שיבא לידי הפסד מחויב להצילו, כן ה"נ כיון שאם לא יחזור לו האבדה יבא לידי הפסד ויתחייב לשלם מחויב להחזירו וז"ב ונכון, עכ"ל.
הרי דכתב ב' סברות אמאי יש לחייבו, א- אינו מכוין לטובת העכו"ם רק לטובת הישראל, ולא גרע משעושה קידוש השם. ב- זה דומה לראה מים באים לשטוף שדה חבירו דחייב להצילו, דכל הפסד שיבוא לאדם חייב להצילו. וכן הק' הגרא"מ שך זצ"ל דמבואר במים באים לשטוף שדה חבירו, דכל דבר הפסד שיש לחבירו צריך למנוע ממנו מדין השבת אבידה, וא"כ ה"ה כאן יהא חייב להחזירו. ובחשוקי חמד (ב"מ עמוד קיט) הוסיף עוד בזה, דהרי היודע לחבירו עדות, חייב להעיד, משום השבת אבידה, כמש"כ הנתיבות (סי' כ"ח סק"א), הרי חזינן שגם המונע הפסד מחבירו מקיים מצות השבת אבידה.
ובחשוקי חמד (שם עמוד קכ) כתב ליישב קושיא ב', שהמוצא חפץ של חבירו, לכאו' לא הי' צריך להחזירו לבעליו, אלא הוה שלו, והתורה חידשה שצריך להחזירו לבעליו, והיכא שאין צריך להחזירו, אינו חייב להפסיד את החפץ כדי שחבירו לא יפסיד, משא"כ כאשר רואה מים שוטפים שדה חבירו, או בהגדת עדות שאינו מפסיד חפץ, התם מחויב משום השבת אבידה, למנוע הפסד לבעלים.
ולכאו' נראה כמו שביארנו, דאין לדמות דין זה לכאן, דהרי לא מצינו דחייב להציל ממון חבירו היכא דזה אינו האבידה שלו, והיינו דוקא ברואה מים שבאים לשטוף קרקע חבירו, הרי בזה חייב להצילו משום דאם לא יצילו יפסיד החפץ [והיינו הקרקע], אבל היכא דהוי רק הפסד ממון, אין זה מדין חיוב השבה. דיש ב' אופני חיוב השבה, א- שהחפץ נאבד ממנו, ויהא הפסד ממון. ב- שהחפץ יוזק, אבל היכא דאין החפץ נאבד, וגם אין עצם החפץ יוזק, אינו חייב בהשבה, ואפי' יהא הפסד לחבירו. ולכן רעק"א ס"ל דאין לדמות מים שוטפים על גבי קרקע.
ד- אם יש ראי' מאבידת עכו"ם דלא כדברינו
כתב בשו"ע (סי' רס"ו סעיף א') וז"ל, ובכל מקום מכניסים כליהם ככלי ישראל, מפני דרכי שלום, עכ"ל. והסמ"ע (סק"ד) ביאר הטעם בזה וז"ל, לשון הטור, ובכל מקום מכניסים כליהם מפני הגנבים עם כלי ישראל מפני דרכי שלום. ועי' פרישה, שם כתבתי דנראה דס"ל דלא אסרה התורה אלא השבת אבידה דנפלה מבעלי' הגוי בלי ידיעתו, ואינו יודע באיזה מקום נפלה וליד מי הגיעה שמצאה, משא"כ מי שהניח כליו ומטלטליו בחצירו או כיוצא בכיוון ולא עלה על דעתו שיאבד משם, ולהישראל נתוודע לו שגנבים יבואו לעיר ויגנבוהו משם, אזי כיון דאין שם אבידה עליו, מותר לו להכניסו למקום המשתמר מפני הגנבים מפני דרכי שלום, עכ"ל. הרי מבואר דהטעם דמותר להחזירו, משום דאין עלי' שם אבידה, ודבר שאין עליו שם אבידה אין בו חיוב להחזירו, ולכן אם מחזירו אין בו איסור.
וכ"כ הנתיבות (סי' ר"ס סק"ד) וז"ל, ולפענ"ד נראה דאינו מותר ברוב גוים רק באבידה או בדבר שיש לו דין אבידה, כגון הינוח כאשפה העשוי' לפנות או שנמלך עליה לפנותה, אבל בהינוח ממש במקום המשתמר כמו הכא, דהוא באשפה שאינה עשוי' לפנות כמ"ש הסמ"ע סק"ד, ודאי דאפי' הוא ודאי של גוי אסור, דדמי לגניבת גוי שהוא אסור, דדוקא אבידת גוי מותר, וכן מבואר לקמן סי' רס"ו בסמ"ע סק"ד, עכ"ל.
ויל"ע בזה, דאמאי חלוק מהיכא דראה מים שבאו לשטוף הקרקע, דהרי זה נחשב אבידה, כמש"כ בשו"ע (סוף סי' רנ"ט) ומחויב לגדור את הקרקע, וה"ה כאן הרי נודע לו שגנבים יבואו לשודדו.
וכתב בס' באר המלך (על הרמב"ם) לבאר דברי הסמ"ע וז"ל, דלכאו' י"ל בכוונת הסמ"ע דלא מיירי שהגנבים כבר באו לגנוב, והישראל הזה מצילן מידם, דבזה ודאי דהוי כבר שם אבידה על החפץ, אלא דמיירי באופן שהגנבים עדיין לא באו אלא דחושש שיבואו הגנבים, ולכך כתב דאין ע"ז עדיין שם אבידה, עכ"ל.
ולפי"ז נראה דאם אחד ראה כוס זכוכית של חבירו על קצה השלחן, אף דקצת עלול ליפול ולשבור בכה"ג, כיון דהוי רק חשש בעלמא ועדיין ברשותו, אין זה נחשב לאבידה, ואינו מחויב להזיזו לאמצע השלחן.
אך בארח דוד (על הגר"ד בהר"ן זצ"ל עמוד רכ) כתב כשהי' רואה כוס בקצה השלחן, הי' הולך מיד להניחו באמצע השלחן, ואמר אני מקיים מצות השבת אבידה, עכ"ל.
ולכאו' אין זה דמי לציור דידן, דהרי הכא החפץ ישבר, ויהא הפסד בהחפץ, אבל היכא דאינו הפסד בהחפץ, ורק דבלא ידיעתו צריך לשלם בשביל המים שיצאו מהברז לא מצינו בזה חיוב השבה.
ה- אם יש ראי' משאר מקומות
כתב בפתחי תשובה (דיני אבידה פ"א סעיף כ') וז"ל, כשם שמצוה להחזיר אבידה, כך מצוה להציל חבירו משאר הפסד ממון וכו', עכ"ל. וע"ש בהערה (אות ס"ג) שהביא כמה ראויות לזה. ולכאו' זה מפורש דלא כדברינו.
אך נראה דאינו מוכח כלום מהתם, דהרי כל ראויותיו הם היכא דיפסיד החפץ, ולכן חייב להציל ממון חבירו, אבל לא מצינו מקור אחד דהיכא דההפסד הוא רק ממון חבירו, דצריך להצילו.
ולכן נלע"ד דמטעם חיוב השבה, אינו מוטל עליו כלום להודיע לחבירו שברז שלו פתוח ומים יוצאים, ורק מטעם חסד בודאי יש ענין להודיעו.
בהוקרה רבה
שמחה בונם לונדינסקי
תשובה:
שלום וברכה.
- לכאורה תלוי בשאלה [מנח"ח מצווה קל] האם פחות משו"פ אינו בתורת השבה משום חצי שיעור, נמצא שפחות משו"פ אינו בגדר ממון, ומה שאסור לגזול משום דחצי שיעור אסור מהתורה. או שפחות משו"פ נחשב ממון, ודין שיעורים נאמר באיסורים ולא בממון, והא דאינו בתורת השבה, משום שמוחל עליו. להצד שאינו ממון, יהיה מותר להחזיר לגוי פחות משו"פ. ולהצד שנחשב ממון אלא שיש מחילה, נמצא שאם מחזיר אבדת גוי פחות משו"פ נחשב שהחזיר ממון ועבר על האיסור. וראה קצות סימן פח ס"ק ד שכתב שפחות משו"פ חייב אלא שאין ב"ד נזקקים להוציא, ולכן חייב בד"ש. מוכח מדבריו שסובר שנחשב ממון. וראה מחנ"א גזילה ח. וראה עוד מקורות לזה בפתחי חושן חלק גניבה פ"ד הערה פ.
- הבאתי לך באחת השאלות הקודמות שבספר שדה הארץ (ח"ג חו"מ סימן י) [הובא בפתחי חושן אבדה פרק א הערה נו) שבמקום שיש קידוש ה' מותר, דוקא אם ודאי יפארו, אבל בספק לא יחזיר שלא יעבור באיסור.
- עברתי על המאמר היפה שכתבת, אך עדיין יש ראיה מהרמ"א רסא ס"ב שחייב להציל שלא יקנסו אותו. ומבואר שיש חיוב השבה גם על הפסד גם כשהממון אינו הולך לאיבוד.
חילך לאורייתא, ולזיכוי הרבים.
נפתלי בן חיים
